צריפי ים המלח

וכתב המשורר: "זה ימים רחוקים אז אל תבקשו ממני / דין וחשבון מדויק בשדות אז אולי" [1].

שב אני אל אביב שנת תשכ"ח. הארץ חוגגת. מצויה באופוריה. המצעד הצבאי, ה-1 לאחר הניצחון במלחמת 6 הימים, עומד להתקיים בבירה. בירושלים המאוחדת. ואני – צוער בבה"ד 1. קורס ראשון במצפה רמון. חלק מן המבנים עדין בהקמה. צוערי אג"ם. רק אנו ותו לא. ועוד מעט קט ונתפזר להשלמות החיליות. איש-איש והחיל שממנו בא ואליו ישוב.

ונשלחנו אל סוללות מפעלי ים המלח. ביום התגודדנו בצריפים ובלילה שכבנו במארבים. שתי שרשרות ארוכות. מצפון לדרום. והם, המחבלים באו. עברו שרשרת ראשונה ולא נתגלו. הגיעו מולנו. הורדנו 8. בבוקר הסתבר שהם הצליחו, בכל זאת, לטמון מוקש וה-נ"נ שלנו התכבד ועלה עליו. צוער נהרג. זה שישב על הספסל שבארגז, מתחת לקשת הברזנט, ולא היה ברזנט, וללא קפל"ד… מפקד הקורס הודח.

ימים רבים עברו. הרבה ימים, שבועות, חודשים, שנים. ושבתי לצלם את השרידים…:

את חדר האוכל – זיהיתי. אך היכן היו מונחים חפצי, דהיינו באיזה צריף השתכנתי באותו שבוע מארבים – זאת איני יודע.

[1] נתן זך, תשס"ט, "בשדות אז אולי", בתוך: כל השירים ושירים חדשים, כרך ג', הקיבוץ המאוחד, עמ' 17.

צילומים: משה הרפז. כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: