יבגני אוניגין

יבגני אוניגין. שיר הלל לגיבור המיוסר. שכן אין אהבות שמחות…

ניגשתי אל היצירה בדחילו ורחימו. מודה ומתוודה, מעולם, טרם התמודדותי עם יבגני אוניגין, עד כה, לא קראתי שיר כלשהו של פושקין… אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (10.2.1837-6.6.1799). על אחת כמה וכמה של פואמה – ארוכה ומתמשכת על פני עשרות עמודים ואוחזת במאות של שורות מחורזות. התרגום – מעשה ידיו לתפארה של אברהם שלונסקי. הוא התחיל במפעל התרגום כבר ב-1937 במלאת מאה שנה למות המשורר. שלונסקי ליטש את התרגום, עוד ועוד, במשך השנים, וב-1966 ראה אור תרגומו האחרון. המהדורה המעודכנת אותה אני מחזיק בידי (הוצאת ספריית פועלים) הינה מ-2007. אגב, פושקין קרא ליצירה "רומן בחרוזים"…

פושקין נחשב לגדול משוררי רוסיה. "ה"משורר ב"הא הידיעה". היום הפכה "הא הידיעה" ל"תווית המיידעת". רומז אני על כך שהעברית דינמית ובפואמה תמצאו חידושי לשון של שלונסקי בצד עברית ארכאית. לא נורא. ראו/נה עצמכם/ן מאותגרים/ות.

בדמו של פושקין זרם דם אפריקני ("כושי" – באותן שנים, שנות השלושים של המאה הקודמת, טרם הייתה "תקינות פוליטית" והילה לא נחשבה לשם גנאי) או אתיופי. המקורות השונים אינם סגורים, ביניהם, על כך. כך או כך פטר הגדול קיבל את אברם פטרוביץ' חניבעל (או אניבאל לפי לאה גולדברג) כמתנה משליט מקומי בקווקז עת שהרחיב את גבולות רוסיה ויצר את "רוסיה הגדולה". דרומה (קווקז) ומזרחה (סיביר ויתר המדינות שכיום בעלות סיומת "סטן"). כך או כך – אימו הייתה הנכדה של אותו חניבעל. ופושקין דווקא התגאה בדם ה"שחור" של זכות אבותיו שמוצאו מן היבשת האפריקנית, היא מוצא האדם. להמשך קורות חייו – ע"ע פושקין בויקיפדיה. אפשר גם באנציקלופדיה העברית אם מישהו עדיין מחזיק בה. ואותי אל תביאו כדוגמה…

ובמה מדובר? כיוון שטרם קראתם/ן אזי נאמל"ק לכם/ן את התוכן בקצרה. מטבע הדברים בטרגדיה עסקינן. "אין אהבות שמחות" כתב השנסונר ז'ורז' ברסאנס. טטניה מתאהבת ביבגני אונגין אך א' דוחה את אהבתה. בשלב זה של חייו – אין לו חפץ באהבה. ובנשף הוא רוקד עם אולגה, אחותה, ומסרב להעביר את זכות הריקוד לארוסה, ולדימיר לנסקי, שהוא חברו הטוב ביותר של א'. ל' נעלב ומזמין את א' לדו-קרב. א' הורג את ל', ידיד נפשו, עוזב את אחוזתו הפרטית ונעלם לתקופה ממושכת. טטניה מתבגרת ועוברת אל העיר הגדולה. שנים לאחר מכן, בנשף שמארגן בעלה של טטניה, נפגשים שוב השניים. הפעם הוא חפץ בה, אך הנסיבות אינן מאפשרות… הנה לכם/ן תמצות קצר יותר מאשר ציוץ בטוויטר.

דיוקן שלונסקי / ציונה תג'ר (1927)

פושקין שקד על מלאכת הכתיבה זמן ממושך – 7 שנים, 4 חודשים, 17 ימים (25.9.1830-9.5.1823). ואם תשאלו מה אקח מן הפואמה – הנה אשר הקלדתי (חסכתי מעצמי את הניקוד… אתם/ן תסדרו בלעדיו…) שאולי רלוונטי לתקופתנו (מושחתים המאמינים בניסים):

"נפשו, שלא בלתה עדנה / משחיתותה שלחברה / באור-פנים תחממנה / חבת ידיד ונערה. / בעסקי-לב נבער כילד / עוד הפעימתו התוחלת, / ועוד משך את לבבו / עולם חדש בשאון זיוו. / במשאת-נפש מבסמת / הרנין לבו בהסוסיו; / תכלית חיינו בעיניו / היתה תעלומה קוסמת, / אל פתרונה לבו השים / והאמין, כי יש נסים;" (עמ' 45)

צחוק הגורל. פושקין, שכתב על מוות בדו-קרב, בעצמו נהרג ב-1837 בדו-קרב. אלה היו ימים רומנטיים – מוות בדו-קרב או בשחפת! בכירי/בחירי משוררי רוסיה הספידוהו בשירים: לרמונטוב, אנא אחמאטובה, מריה צווטאיבה, ז'וקובסקי, מאיאקובסקי, פסטרנק, פבל אנטוקולסקי, יוסף ברודסקי.

© כל הזכויות שמורות להוצאה. אני רק השליח…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: