גד' 184 – אבירי לב

בדיוק היום, 15.10.2020, מלאו 47 ש' לתחילת מבצע "אבירי לב" שהוא צליחת תעלת סואץ ע"י כוחות צה"ל והעברת כובד המשקל של מלחמת יום הכיפורים מקרבות בסיני לקרבות בגדה המערבית, על אדמת מצרים, של התעלה בואכה ק"מ ה-101 מקהיר. ועל הדרך גם כותרה ארמיה מצרית. בקיצור היה זה יום המהפך. מהתגוננות/מגננה להתקפה.

ובדרך, מן המושב אל ראש ההר, על אם הדרך, דהיינו כביש הגישה למושב תרום מכביש 44 הוא כביש "הגבורה", פגשו, מחבר שורות אלו וידידו צ', באנדרטה שהוקמה לזכר חיילי גד' 184, שנפלו חלל במלחמת יום הכיפורים.

ראו למיקום האנדרטה במפה הבאה (מבוססת על מפה טופוגרפית מתוך אתר "עמוד ענן"):

בתום מלחמת "ששת הימים", לנוכח המציאות החדשה בגבולה הדרומי של ישראל, זה שגבל עם מצרים, הוקמה מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני. אוגדת סיני. אוג' 252. "היא משרתת באוגדה" כך כתב ושר אריק איינשטיין. הייתה רק אוגדה סדירה אחת בצה"ל ואי אפשר היה לטעות בה. האוג' הוקמה על בסיס 2 חט' חצי-סדירות – חט' 14 וחט' 401. החטיבות הללו הפכו לחטיבות טנקים סדירות. מה שנקרא חט' משוריינת. ולחטיבת טנקים צריכים גד' טנקים. גד' הטנקים 184, במסגרת חט' 14, הוקם בדצמבר 1967. מפקדו הראשון היה רס"ן יואל גונן-גורודיש (לימים תא"ל).

האנדרטה, אותה פגשנו בתחילת מסענו אל הר תנופה, מוקדשת לחללי גד' 184 מיום הקמתו ועד לסיום מלחמת יום הכיפורים. האנדרטה הוקמה ע"י עמותת הלוחמים שגם הוציאה לאור ספר המוקדש לכיסוי אותו פרק הזמן לעיל ולזכר הלוחמים. אלה ששרדו ואלה שלצערנו לא שרדו: אהוד מיכלסון (2005), אבירי לב – גד' 184, הוצאת משרד הביטחון (הציטוטים והמפות בהמשך הרשימה – לקוחים מספר זה). ידידי צ' מחזיק ברשותו עותק אותו קיבל מיו"ר העמותה, תא"ל (מיל') אברהם אלמוג. ושאלתי ת'ספר לצורך הכנת הרשימה.

"אבירי לב" – כריכה חיצונית קדמית

לעניין שם הספר – "אבירי לב". במקורותינו מופיע צמד זה פעמיים בלבד:

"שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה" (ישעיהו מ"ו, י"ב)

"אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב נָמוּ שְׁנָתָם וְלֹא מָצְאוּ כָל אַנְשֵׁי חַיִל יְדֵיהֶם" (תהילים ע"ו, ו')

הפסוקים הללו ניתנים לפרשנויות רבות. לטוב ולרע. עם או בלי קשר לפסוקים שלפני ולפסוקים שאחרי. בהצלחה למעמיקים (ראו לדוגמה: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, פרשה י"ז, עמ' ב'). אנו נסתפק בציון העובדה כי "אבירי לב" הוא שם מבצע הצליחה. וראו בהמשך הרשימה.

הנה הגענו אל האנדרטה. אל אתר ההנצחה. רחבה מרוצפת. טנק. שרשרת. לוחמים חשופים בצריח. לוח זיכרון. שלט. שמות החללים. תרנים. דגלים. סמלי היחידה הפרטית ויחידת האם. הגדוד והחטיבה. שולחן עץ. זרי פרחים. מישהו עדיין זוכר.

ראו מקצת מן הצילומים. אחר-כך נקרא בספר הזיכרון. ושוב נשוב להתבונן בצילומי האתר.

במה אתחיל? איך מתמצתים, דהיינו כיצד מאמל"קים (אמל"ק – ר"ת של ארוך מדי לא קראתי) ספר, ומכווצים את 434 העמודים שהוא מחזיק, לכדי תריסר שורות? ראשית דבר – קוראים. מכריכה אל כריכה. מן המסד ועד טפחות.

כיוון שאני הוא העורך של עצמי, בחרתי, כמבוא, להביא מדבריו של אמנון רשף, שהיה מפקד חט' 14 במלחמת יום הכיפורים ושגד' 184 היה עצם מבשרה של החטיבה, כפי שנמסרו בפתח דבר של ספר הגדוד:

"גדוד 184 השתתף במלחמת יום הכיפורים מיומה הראשון ועד יומה האחרון. ביממה הראשונה של המלחמה ניצב הגדוד מול כוחות החי"ר המצריים הצולחים, שעלו עליו ביחס כמותי לאין שיעור , תוך שהוא בולם את הכוחות המסתערים ומגן על המעוזים הפרוסים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. נמצאנו בכוננות פיזית במהלך עשרת ימי תשובה. עם זאת, המלחמה באה בהפתעה וללא כוננות נפשית. התעשתות המפקדים והחיילים הייתה מהירה. קרבות הבלימה היו קשים. גבורתם והקרבתם של לוחמי הגדוד הם שבלמו את האויב המצרי הצולח והיוו חומה אנושית לוחמת עד הגעת כוחות התגבור ויחידות המילואים של צה"ל.

אחד ממבצעי המופת והגבורה היה חילוצם של לוחמי מעוז "פורקן" שחולצו מתופת שדה הקרב תוך הקרבה עילאית של המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע.

בתאריך 14 באוקטובר 1973 השתתף הגדוד, במסגרת החטיבה, בקרב השריון בשריון המכריע כנגד דיוויזיית שריון 21 המצרית. בקרב זה השמידה קרוב למאה טנקים מצריים (גדוד 184 השמיד שלושים ושבעה טנקים). הצלחה זו הביאה למהפך ולמפנה בחזית המצרית ואפשרה את המעבר למתקפה.

גולת הכותרת של לוחמת הגדוד במלחמת יום הכיפורים הינה קרב ההבקעה בגדה המזרחית של תעלת סואץ, באזור "החווה הסינית", בליל ה-16-15 באוקטובר 1973. הגדוד נלחם בקרב לילה קשה ואכזרי, ביחסי כוחות נחותים, כנגד כוחות רגלים ושריון, לעתים בטווחים של מטרים ספורים.

נחישותם של המפקדים והחיילים בשעות גורליות אלה היא שאפשרה את צליחת התעלה על-ידי כוחות הצנחנים והשריון, הצליחה שהביאה את הניצחון המיוחל." [שם, 10-9]

***

ואם רשף טוען כי שיא הלחימה של הגד' הוא הקרב על "החווה הסינית" שהתחולל בליל ה-16-15 באוק', אזי נקדיש לכך את עיקר המובאות. בליל 14.10.1973 הטילה מפאו"ג 143 (בפיקוד האלוף אריק שרון) על חט' 14 (בפיקוד אל"ם אמנון רשף – לימים אלוף) את משימת כיבוש "החווה הסינית" שהיא המרחב שחלש על מסדרון הצליחה. הביצוע נקבע לליל 15.10.73.

לפי הספר, חט' 14, ערב הצליחה, הייתה חט' ובה 2 גד' טנקים סדירים: גד' 184 בפיקוד סא"ל אברהם אלמוג (לימים תא"ל), וגד' 79 בפיקוד סא"ל עמרם מצנע (לימים אלוף). גד' 79, במקורו השתייך לפני המלחמה לחט' 401. אל הגד' התווספו פלוגות מגד' 196 של חט' 460 הלוא היא בי"ס לשריון. לקראת מבצע "אבירי לב", הוא מבצע הצליחה, תוגברה החט' בגד' טנקים 407 (מחט' 600 בפיקוד שעיה בייטל), בגדס"ר האוגדתי המשוריין 87 בפיקוד יואב ברום, ביחידה 424 (סיירת "שקד"), בפיקוד משה ספקטור, בגדס"ר 582 (צנחני מילואים מחט' 317 בפיקוד נתן שונרי) וב"כוח שמוליק" בפיקוד רס"ן שמואל ארד (לימים אלוף) אשר מנה 2 פל' צנחנים (האחת מגד' 202 בפיקוד רפי צוקר, והשנייה מגד' 890 בפיקודו של דני גונן) [באתר "החווה הסינית" ב"ויקיפדיה" מופיעים כוחות נוספים ת"פ חט' 14 – מ.ה].

לפי ידיעות המודיעין, מול חט' 14 המורחבת עמד כוח מצרי שכלל דיוויזיית חי"ר 16 ודיוויזיית שריון 21. הסד"כ המצרי עמד אפוא על 2 חט' חי"ר, 2 חט' ממוכנות, וכוחות מ-2 חט' שריון שספגו אבדות במתקפה המצרית שכשלה ב-14 באוק'.

לפי הידוע טרם המבצע, האויב המצרי היה ערוך הגנתית לכיוון מזרח. לפיכך, תכנית חט' 14 הייתה לנוע מדרום למתחם עד לציר "לכסיקון" (כביש לאורך כל תעלת סואץ ובמרחק כ-3 ק"מ מהתעלה), משם לנוע צפונה על ציר "לכסיקון" ולתקוף את האויב דרך הצירים שבמתחם "החווה הסינית" (ממערב למזרח) ובכך להפתיע את האויב מאגפו ומעורפו.

כמו כן, הוטל על חט' 14 להשתלט על ראש גשר מצרי באזור "החווה הסינית" (ידיעה שהתבררה כשגויה) ולכבוש את המעוז לשעבר "מצמד", שבצרו היו מיועדים להיפרס מתקני הצליחה (היו ידיעות סותרות: ב"מצמד" ממוקמת המפקדה המצרית, או לחלופין – עדיין קיים בו כוח צה"ל. בדיעבד התברר כי 2 הידיעות היו שגויות).

"בשם "החווה הסינית" נראה חווה חקלאית ניסיונית שהקימו המצרים בשנות ה-60 מעברה המזרחי של התעלה. הם ביקשו להרחיב אליה את מפעלי תעלות המים המתוקים, שהפכו במערב התעלה אזור צחיח לשטח חקלאי פורה. התכנית המצרית הייתה להפוך את האזור במזרח התעלה למיושב וחקלאי, על-ידי הזרמת מים מהעבר השני של התעלה – מהתעלה המתוקה – באמצעות צינורות שעברו בקרקעית תעלת סואץ אל אזור החווה.

בהתאם לכך הונחו צינורות בקוטר של מטר ודרכם הוזרמו מים מתוקים מהגדה המערבית של התעלה אל הגדה המזרחית. בעזרת משאבות מים, מתוצרת פולין, הועברו מים לתעלות שממזרח לתעלה. לב החווה היה בית המשאבות, ומרכזה השתרע על שטח של כארבעה קילומטרים רבועים.

מלחמת ששת הימים שיבשה את התכניות של משרד החקלאות המצרי והחווה עברה לידיים ישראליות. מקור השם ישראלי: המשאבות שהיו בחווה נבנו על פי הזמנת ממשלת יפן, ונשאו כתובות בשפה זו. אלא שהמוצר הפולני המוגמר לא השביע את רצון היפנים והם סיפקו את הסחורה למצרים.

החיילים הישראלים שהגיעו לחווה ביוני 1967 וראו את סימני הכתב היפני על המשאבות והטרקטורים החליטו בטעות שמדובר בסינית, והיתר הוא היסטוריה. היא הפכה להיות אתר טיולים מועדף של החיילים ששהו באזור. איש לא חשב שבמקום פסטורלי זה, כ-250 קמ"ר שטחו, יתנהל אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת יום הכיפורים.

החווה הסינית הייתה מחורצת שתי וערב בתעלות השקיה. את העפר שהוצא מהתעלות ריכזו לצידי התעלות וכך נוצר מארג של סוללות עפר לצד תעלות באזור שהיה כמעט בלתי עביר. השטח שגבל בחווה הסינית לבין התעלה היה מוכה ביצות, והמצרים תרמו את חלקם באלפי מוקשים שהוטמנו לאורך האגם המר הגדול ולאורך הכביש. כל זה גרם לכך שהתנועה בחווה הסינית הייתה אפשרית רק בצירים הראשיים הצרים של החווה. החווה הסינית הייתה מכשול אולטימטיבי לטנקים וחייבה לנוע בזהירות.

[…]

במהלך המלחמה עבר הקמ"ן ליכטמן לטנק של אלמוג והקמב"ץ אלדד עבר לטנק של טרן [אברהם אלמוג, המג"ד, סיים את תפקידו בספט' 73. מחליפו, שאול שלו נהרג בקבות הבלימה ואלמוג חזר לפקד על גדודו הישן. בני טרן היה הסמג"ד – מ.ה]. ליכטמן הפך ליד ימינו של אלמוג במהלך המלחמה. כך זה היה לקראת הצליחה, כששניהם הלכו לקבוצת פקודות אצל שרון. הפעם זה כבר נערך על הדיונה בטסה ולא בחמ"ל, לאחר שכבר הוסר החשש מפני תקיפת מטוסים מצריים. התכנית, "אבירי לב", הייתה מפורטת מאוד עםשלבים ברורים לתרחיש בכל שלב. באזור כבר נראו לראשונה אמצעי הצליחה של צה"ל מתגלגלים בדרך לתעלה.

בתכנית נקבע כי באזור המעוז מצמד, בתחום האחריות של אוגדת שרון, תבוצע הצליחה. יהיה זה לאחר שכוחות יתפסו ראש גשר בצד הישראלי של התעלה, יקימו גשר בדוור סואר בתפר שבין הארמיות המצריות, ולאחר הצליחה יאבטחו את הצד השני של ראש הגשר. לאחר מכן יצלחו כוחות נוספים את התעלה. תפקיד הגדוד בחווה הסינית היה "לדחוף" את המצרים באגף הדרומי של הארמייה השנייה צפונה ולאפשר לדוברות ולכוחות חי"ר להגיע אל התעלה. חלקי הדוברות יורכבו לגשר שעליו יצלחו לאחר מכן את התעלה.

הקרב על החווה היה בין העיקריים של גדוד 184 במלחמת יום הכיפורים. ההיערכות לקראתו החלה בשעות אחר הצהרים של יום שני, 15 באוקטובר, לאחר שכינס המג"ד את הקצינים והעביר להם את פקודות המבצע: לפרוץ פנימה, בין מערכי האויב. התרעה מודיעינית שהתקבלה הייתה כי במהלך הקרב עלולים להופיע בגזרת הגדוד כ-70 טנקים של האויב. הוא פרס מפות והראה לנוכחים את התכנית האוגדתית, שכללה את חטיבה 14, חטיבה 600 וחטיבה 421. תפקידה של חטיבה 600 היה לאבטח ממזרח לחווה הסינית ולבצע הטעיה. חטיבה 421 הייתה אמורה לגרור את גשר הגלילים ולצלוח בעקבות חטיבת הצנחנים 247. על חטיבה 14 היה להגיע מדרום צפונה, להיכנס למצמד (דוור סואר), להתייצב מצפון לחווה הסינית ולבלום כוחות אויב שיבואו לאזור הפריצה. החיילים שמעו על משהו שמתבשל. יש תכנית. מישהו אמר פריצה, אחר קרא לזה חצייה.

[…]

הקרב על החווה הסינית היה שונה במהותו מהקרבות שניהל הגדוד קודם לכן. לא חילוץ או השמדה, אלא תפיסת שטח שהוחזק בידי המצרים. על חיילי הגדוד הוטל לפרוץ, לכבוש ולפנות גזרה בתוך המערך המצרי בתעלה. לאחר מכן, יוכלו לנוע בגזרה זו הכוחות הצולחים אל מעבר לתעלה. הפריצה פנימה תוכננה כקרב לילה.

[…]

הגדוד החל להתארגן בחניון סמוך לתעלה – כל הטנקים והנגמ"שים השמישים. ביום שני אחר הצהרים יצא הגדוד לקראת התקפה. התנועה החלה לקראת שקיעה ונמשכה לתוך הלילה. כשירד הלילה הם נעו ללא אורות. עיני חתול בלבד. הראות הייתה אפסית. כל נהג הצמיד את עיניו קדימה, כשהן תקועות בפריסקופים ונדבקות לאחורי הטנק שלפניו. את הטור החטיבתי הוביל גדוד סיור 87 ובראשו המג"ד, יואב ברום. אחריו נע גדוד 79 עם עמרם מצנע.

[…]

הגדוד שנע אחרי הגדוד של מצנע היה 184.

[…]

עשרים ואחד טנקים היו בגדוד. אלמוג היה בראש, וטרן היה המאסף, הדוחף. שלושת הגדודים הגיעו לצומת דוור סואר. השניים חצו את הצומת בשקט ובשלווה. כמו סכין במרגרינה. אבל הכול השתנה דווקא כש-184 הגיע לצומת ["לכסיקון" / "טרטור" לפי מפת קוד "סריוס" – מ.ה]

ההפתעה, מכל הכיוונים, הייתה כואבת. במכת האש המצרית הראשונה נפגעו טנקים רבים של הגדוד. על הטנקים נפתחה אש מטווח אפסי של חמישה מטרים. מהטנק הראשון ועד האחרון.

[…]

מי שלא המשיכו היו 11 טנקים מתוך ה-21, שנפגעו ויצאו ממשחק המלחמה. שישה אחרים ניזוקו, אך היו מסוגלים להמשיך להילחם.

הקרב בחווה הסינית התאפיין בהיתקלות מטווח קרוב בכוח מעורב וגדול מאוד של המצרים. היתקלות מכל הכיוונים. למעשה נכנס הגדוד לתוך המערך המצרי. כך נוצרה למצרים בעיה. מכיוון שלא אחת הם ירו זה על זה נוסף לירי על הגדוד. זו גם הייתה הבעיה של שני הגדודים: במי לירות ובמי לא? מילנו ומי לצרינו? מי "כוחותינו" ומי מצרי?

[…]

כך הגיע גדוד 184 ללב החווה הסינית, עם חמישה טנקים בלבד במצב לחימה מושלם ושישה אחרים בתפקוד חלקי. מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור הקיפו אותם חיילים מצרים. כל צד ירה על השני בכל אמצעי שעמד לרשותו. עשר דקות לאחר תחילת הקרב נמוגה העלטה נוכח פגזי התאורה והכלים שנפגעו ונדלקו. חיילי הגדוד ראו בין האורות והצללים המוני חיילים מצרים ונלחמו בהם במקלעים, בשרשראות וברימונים.

[…]

המצרים שכבו בחפירות וירו טילי נ"ט לעבר הטנקים. אלמוג השליך לעבר החיילים רימונים מהטנק, והם ברחו. כך גם עשה ליכטמן. המצרים נמלטו ללא התנגדות. נראה שאלמנט ההפתעה בכל זאת עשה את שלו, שכן טנקים לא היו חסרים לצבא המצרי בגזרת הקרב, אך הוא פשוט לא ידע מהיכן הגיח לפתע הגדוד הישראלי.

[…]

בזמן שהגדוד נלחם בחווה הסינית התחילו כוחות של הצבא המצרי ממזרח לחווה לירות על הדוברות. גדוד 890 של הצנחנים, שהתפרסם בקרב העקוב מדם בחווה הסינית, נלקח להרחיק את המצרים שלא יפריעו למעבר הדוברות. רק כעבור יממה מאז שגדוד 184 הגיע לחווה הסינית הגיעו לשם הצנחנים. [שם, 271-247]

***

מטבע הדברים, אין מקום ברשימה זאת להתייחס ולהרחיב בנושא כיבוש מתחם "החווה הסינית" והקמת ראש הגשר לצליחה. וגם אין בידנו תשובה מדוע המצרים חצו את התעלה בפחות משעה ולחטיבה 421 לקח כשלושה ימים לגרור את הגלילים עד קו המים. ושוב – קטונתי. מספיק שהקורא או הקוראת יפנו או תפנינה ל"ויקיפדיה". ולא להסתפק בערך "החווה הסינית" אלא להמשיך לחפור ולהגיע אל הספרים והמאמרים אודות הצליחה בכלל ומבצע "אבירי לב" בפרט.

סמל חט' 14 מימין, סמל גד' 184 – משמאל

וילד שכח את שריונו…

כידוע – רשימה זאת מוקדשת לגד' 184 בלבד והיא קורמת עור וגידים בשל האנדרטה אותה פגשנו בדרכנו אל הר תנופה. עליה מצטברת של כ-170 מ'. מקו גובה 220 אל השיא – 390 מ' מעל פני הים. ובחלקה תלולה. מרחק בקו אווירי – כ-1 ק"מ. לקח לנו כשעה. יש דרכים נוחות יותר, דהיינו לעבור מרחק גדול יותר (שוב, בקו אווירי) ובתמורה – תתקבל עליה מתונה. בפעם זאת עלינו מן המזרח אל המערב. מחר נעלה אל ההר מכיוון אחר. ולכם/ן – הבחירה. החוטמיות והאצטרובלים – לכן ולכם מחכים.

 

***

סדר העיטורים והצל"שים: עיטורים: גבורה, עוז, מופת. צל"שים: רמטכ"ל, אלוף, מפקד אוגדה, מפקד חטיבה, יחידתי. 21 מפקדים וחיילים מקרב לוחמי גד' 184 קיבלו עיטורים וצל"שים. 9 – עיטור העוז, 2 – עיטור מופת, 2 – צל"ש רמטכ"ל, 6 צל"ש אלוף פיקוד, 2 – צל"ש מפקד אוגדה (הערה – ע"ג האנדרטה חרוט באבן המספר 23). כל נפש יקרה.

האנדרטה, זאת שבה ביקרתי וצילומיה הוצגו לעיל, כמו הספר שראה אור, הוקמה אף היא ע"י העמותה ונחנכה בפבר' 2005. ברשימה זאת לא אתייחס אל האדריכלות ו/או לסמלים/מוטיבים שבאנדרטה. אתרי זיכרון הם אמצעים לעגינת הזיכרון הקיבוצי. אתרים אלה הופכים לחלק מן המרחב היום-יומי. חלק משתכח מהזיכרון. אימתי הזיכרון הוא ציבורי ואימתי פרטי? האם העמותה היא גוף ציבורי או גוף פרטי?

לאו כל אנדרטה היא מקום עליה לרגל. ומה קורה בחלוף דור או שניים או שלושה? מי עולה כיום לפסל האריה בתל חי? מי הנכד המבקר את הסב? כשאני מתבונן סביבי – רק מעטים עושים זאת. צרור שאלות. לי אין תשובות. אין הדברים חונים בתחומי. קטונתי.

בשולי הדברים אעיר כי לפי ספר הגד' ניטעה חורשה ביער תרום שנחנכה ב-14.9.1982. בלוחות ההנצחה של החורשה מופיעים שמות של 101 לוחמים. את האנדרטה (או לוח הזיכרון) ללוחמים שנחנכה כאמור לעיל ב-1982 ותצלום שלה מופיע בספר (עמ' 378) לא מצאתי בשטח. סביר שהאנדרטה מ-2005 החליפה אותה.

לפי ספר הגדוד – 102 לוחמים נפלו בקרבות ההתשה, בפעילויות מבצעיות ובמלחמת יום הכיפורים (במלחמת יום הכיפורים – 80 חללים). ע"ג האנדרטה מ-2005, הנוכחית, חרוטים 103 שמות. מצאתי אפוא אי-הלימה בין נתונים (ראו עמ' 379 והשוו עם הרשום בעמודים 431-381). ושוב אחזור – כל נפש היא עולם ומלואו. ואם טעיתי בספירה – תלונתי תלון עמי. כך או כך – הי"ד.

את הקרדיט לתכנון האתר ניתן, מטבע הדברים, לאדריכל – אדר' יהודה יהב. דומני ששמו מופיע גם כמתכנן של אנדרטאות נוספות.

 

***

ש"י עגנון לקח את דבריו של הנביא ישעיהו (ראו לעיל – פרק מ"ו, י"ב) לכיוון השלילי. אבירי לב – אלה שהקשיחו לבם כאבנים, וקפצו ידם ולא נתנו צדקה. למרות שנאמר ונכתב – צדקה תציל ממוות…

וכך כתב הנובליסט [ש"י עגנון (תשנ"ז), אלו ואלו, שוקן, עמ' 322-320]:

כמה נפוחי בטן יש בירושלים והם מבקשים דבר לאכול ואין, לפי שאין הפרוטה מצויה. כמה תפוחי רעב יש בירושלים, כמה מתים בארצות החיים לפי שאין הפרוטה מצויה ואין הגלויות זוכרים אותם. ואם שולחים שליח לערי הגולה הוא מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד כדי שיתמלא עליו רחמים ולא מתמלא, מפני שהם אבירי לב כאבנים הרחוקות מצדקה.

[…]

כך עברו כמה שנים. הפרוטה היתה מצויה והבתים מלאים תורה. אבל קופת רבי מאיר בעל הנס ריקה היתה ועליה חוט של שממית כעוביו של דינר. והשכינה פורחת בכנף אחת ומנחת בכנף אחת ובוכה ודמעותיה נושרות על פתחיהן של הקופות והן מעלות חלודה. ומעשה בגבאי ארץ ישראל ששלח לגבות מן הקופות והוצרכו להביא גרזן כדי לפתוח אותן, וכשפתחון לא מצאו אפילו פרוטה אחת. חס ושלום שהיו אבירי לב הרחוקים מצדקה, אלא שאמרו ארצנו היא ארץ ישראל ועירנו היא ירושלים ועד שאנו מפזרים ממון לעניי הדעת שבארץ ישראל שאפילו ספר חשוב אחד לא הגיע לידינו משם מוטב שנבנה לנו בית מדרש גדול ונפארו בספרים נאים.

הערה: ההדגשות בטקסט של עגנון הן של מחבר הרשימה.

צילומים: משה הרפז (3.6.2020). כל הזכויות שמורות להוצאות וליוצרים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: