רשימה על מלאך המשרת כשולית סנדלר בירושלים ועל פסלי מלאכים בגלריה "גורדון"

 

לפני שנים קראתי סיפור. לפני ימים אחדים, טרם הסגר השני, ראיתי תערוכה. ונראה לי כי ראוי לשלב את השניים. את הסיפור – טקסט, עם התערוכה – פסלים. הסיפור – מאת דן צלקה. הפסלים – של יעקב דורצ'ין. וזאת תוצאת המשלב או ההלחם: סיפור של צלקה על מלאך שהפך לשוליית סנדלר ולצדו צילומים מפסלי מלאכים של דורצ'ין.

נתחיל ממספר צילומי פסלי מלאכים של דורצ'ין הפזורים בעיר הגדולה. כי לא כל פסל במרחב הציבורי הוא מלאך או כרוב או שרף. לאחר מכן נעבור אל הטקסט שכתב צלקה. ונקנח שוב בצילומי פסלים המוצגים בחללה של גלריה.

 

דן צלקה / השוליה

"בשלהי המאה שעברה חי בירושלים, סמוך לבית הכנסת, רבי יוחנן בן-זכאי, שבו נשמר שופר של אליהו הנביא ופך השמן שיימשח בו המשיח, סנדלר עני ושמו שאול ברכיה עזוז.

סבו היה בן כת הדֶגמה השבתאית מסלוניקי שהגיע לירושלים בנסיבות מעורפלות, והסנדלר זכר תפילות מיוחדות ושירים מוזרים. אחרי מות הוריו חי לבדו במקום מגוריהם, בבית חרב למחצה, שנתמך בגזרי עץ שחורים.

עזוז היה איש שמן וקירח, אוהב לאכול לחם חם ולשתות עראק. מעטים היו הבאים לביתו, וביניהם איש אחד שפעמיים בכל יום, לפני עלות השחר ובחצות, היה תוקע בשופר בכל פינות בית-הכנסת, תקיעות קצרות וחזקות כשל חצוצרה צבאית, ונעצר לזמן ממושך יותר על-יד כיסא אליהו הנביא ועל-יד הארון ובו פך השמן.

שנים רבות חלם עזוז על שוליה, שינקה את הכוך שעבד בו, יוציא את הנעלים לייבוש ויעסוק בעבודות קטנות, ומישהו שיוכל לצוות עליו, לטפל בו ולספר לו סיפורים. אולם הוא היה עני מכדי להכניס לביתו שוליה. בדרך-כלל היה מתקן נעליים ולא תופר חדשות, כי לא היה בעל-מלאכה טוב, ולא חרוץ. עברו שנים, ועזוז שכח את רצונו בשוליה.

יום חורף אחד התעורר עזוז עם אור ראשון לקול נפץ רעמים ותיפוף גשם וברד על גג הבית ועל זגוגיות החלונות הצרים. נדמה היה לו שמישהו דופק על דלתו. הוא קם, התעטף בשמיכות ופתח את הדלת. בחוץ היה קר מאוד, גשם חד תקף את פניו ואת ידיו החשופות, עננים שחורים ירדו על הגגות הבודדים של כפר השילוח. עזוז רצה לחזור לחדרו, והנה ראה פתאום על הרחבה הקטנה שליד חומת העיר משהו שעצר בו על-יד הדלת הפתוחה של ביתו והקפיאו על מקומו. על הרחבה, נוטף מים ורועד מקור, עמד מלאך עירום ויחף, מהדס בתוך שלולית של מים. משחזר הדם אל פניו של עזוז, פנה ללכת אל הרחבה ברעדה רבה, חושש להביט במלאך, ורק כאשר ראה את בבואתו בשלולית, נשא את עיניו. המלאך היה מביט בפחד גדול אל השמים ואל הברקים שהתפתלו בהם כמו נחשים. הוא בכה בלי קול. מקרוב נראה המלאך כאדם לא-גבוה במיוחד. עזוז עטף אותו בשמיכה והוליך אותו לביתו, והמלאך פסע לצידו בדרך-ארץ ובשתיקה.

בתוך החדר מחה עזוז את הדמעות מעל פני המלאך, חימם מים, רחץ את רגליו, ייבש את שערו והלביש אותו חולצה לבנה ישנה. הוא כיבד אותו בכוס תה קטנה עם שתי קוביות סוכר, ובעצמו שתה כמה כוסות עראק וכולו מבוכה ופליאה.

אחרי ששתה המלאך את התה, זהרו פניו בזוהר משונה ועיניו זרחו, ועזוז נתמלא שימחה רבה ואמר לו, בזוכרו את דברי סבו ואת מלמולי האיש עם השופר על גן-העדן: כמו בשמים כך עלי-אדמות, כמו בראי. אולם המלאך הניד ראשו לשלילה, ושוב החל להזיל דמעות. עזוז המשיך לשאול על-השמים, אבל המלאך לא השיב, אלא בסימנים לא-מובנים, עד שהבין עזוז שהמלאך אילם. בלילה חלם שהוא יוצא עם שחר מפתח ביתו ורואה גשם של מלאכים יורד מהשמים, והתעורר בבהלה, שמא לא היה הכול אלא חלום. אבל בפינת החדר ראה את חולצתו הלבנה של המלאך ושמע את נשימתו השליווה.

מאותו יום והלאה נשאר המלאך בביתו של עזוז. תחילה לא עשה כלום בבית-המלאכה, אך היה הולך ברצון לשליחויות שונות, מביא נעליים ללקוחות, מביא מים או זרדים. פעם אחת אסף מסמרי-עץ שהתפזרו על רצפת הכוך, ופעם אחרת משך בשעווה כמה חוטים. כשהגיעו ימי הקיץ, היה מוציא את הנעליים לייבוש על גגו המקומר של הבית. ויום אחד, כשהיה עזוז חולה, תפר המלאך סוליות חדשות בנעלי אחת השכנות. עם השנים התרגלו הכול לשוליה החדש. עזוז היה מספר לו סיפורים ומפזם משירי סבו. המלאך היה מחייך בדומייה ושותה איתו עראק."

מקור: דן צלקה (1988), "השוליה", בתוך: פרוזה, חוברת 100, עמ' 38 (הסיפור המצוטט בפרוזה נלקח מתוך ספרו של דן צלקה – משחק המלאכים, עם עובד, 1986).

עוד אנו כותבים את מה שאתם.ן קוראים.ות והנה התבשרנו שתערוכה על מלאכים, מפלדה, יצאה לדרכה בעיר הגדולה. ולפיכך ממלאך אילם נעבור אפוא אל "מלאך על פי באר". זהו שמה של תערוכת פסלים של יעקב דורצ'ין שהתקיימה, ודומני שעדיין מתקיימת, אך בפועל נבצר כרגע לראותה וזאת עד חלוף הזעם, בגלריה "גורדון" (הזרם 5) הממוקמת בדרומה של עיר. דורצ'ין מגיש לנו עבודות בציר 2020. כולן מפלדה. לא רק של מלאכים אבל אנחנו אימצנו ללבבנו רק את המלאכים… ומי שהפיסול של דורצ'ין מדבר אליו – התערוכה רק החלה ויש ביכם.ן זמן סביר לממש ביקור.

גם מלאך זה, של דורצ'ין, אילם. אך יש המדברים מגרונו. ומצאתי שכמעט תמיד ישנו מישהו שכתב על משהו טוב יותר מאשר אכתוב אני לאחר מאמץ. וכך כותב אבי פיטשון ("הבי מטאל", הארץ, גלריה שישי, 4.9.20):

במרכז התערוכה הפסל הנושא את שמה, "מלאך על פי באר", בעת ובעונה אחת העבודה הכי מסיבית והכי שמימית בגלריה. טוטם פאלי מפלצתי או מלאך-חייזר בתנועת ריחוף אטי לכיוון הקרקע, ראשו העשוי מגלגל של רכבת מעין ישות-תפרחת אלילית, מלאך מגן – או מונולית עוין, אטום וזר שאוטוטו יירה לייזר מעינו הקיקלופית וישמידנו. השניות הזאת היא המסד לגדולתו של דורצ'ין וגם הסיבה לכך שגם אם הוא מביע, ביצירתו ובדבריו, התנגדות מפורשת לוולגריות של ההווה שאליו הושלך בעצמו כמלאך נופל, יש בדבריו יותר השלמה מלנכולית עם צוק העתים מאשר התרסה; וזאת מאחר שהוא תמיד היה – במודע וללא הפגנתיות – אאוטסיידר, אינדיבידואל.

לפנינו מקבץ מלאכים של דורצ'ין. בעצם שלושה. ההוא שעל פי הבאר, אחד "רגיל" ואחרון – מלאך נופל. לא, הוא אינו שריד מהתופעה השמימית שפקדה אותנו באוגוסט וגרמה לפקקי תנועה מבאר שבע דרומה…

צילומים: משה הרפז.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור וליוצרים. אני כאן, כהרגל אותו אימצתי בשנים האחרונות, משמש כשליח בלבד. להנאת הקוראים והקוראות…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: