חקר הקמת בי"ס לרפואה בגליל כמחולל שינוי בפריפריה – פרק ג: גלעין-שוליים

"מן הביקור האחרון זכרתי שורות של בתי-עמידר דלים במדרון הגבעה הסלעית. קצת בתי-אבן וקצת בתי-בלוקים על עמודי-בטון אשר המתכנן, שלא יכול היה לסבול את השיפוע וביקש לבנות כאלו כאן מישור, עשה אותם גבוהים ותלושים. כאילו הבתים הם ציפורים מכוערות שרגליהן נתפסו בין הטרשים.

זכרתי דודי-שמש, חבלי-כביסה, חצרות צחיחות ומוזנחות, קוצים והרבה מגרשים עזובים בין בית לבית. ופועלים קודרים, לא-צעירים, בזיפי-זקן ובבדלי-סיגריות בזוויות-הפה. ונשים, מסורבלות, קשות-יום. אולי היה עוד זכר, פה ושם, לפחוני המעברה אשר בה התחילה…

רבים מן הבתים הדלים שבנתה כאן חברת עמידר בשנות החמישים צימחו בינתיים אגף, הוסיפו קומה, הסתעפו, גידלו שלוחה, ויש שהבית הישן הפך למחסן ובחצרו הוקמה מעין וילה." (עוז, 1984: 25-24)

 

***

קיומו של פער

כאשר מדברים על גלעין-שוליים, מן הראוי שייבחנו היחסים בין צמד המילים ותיבחן משמעותו של המקף – האם מפריד או מחבר. בחינת הגיאוגרפיה של חבל ארץ או של מדינה כלשהי מצביעה על מורכבות של אזורים, השונים זה מזה הן בממדים פיזיים והן במרכיבים אחרים לרבות דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. בספרות מקובל לסווג את המרחבים לעיל לשני סוגים עיקריים: האחד "גלעין" או "מרכז" או "ליבה" והשני "שוליים" או "פריפריה". העוצמה הפוליטית והכלכלית מתרכזת במרכז, בגלעין האזורי או בליבת המדינה. מאליו מובן כי ישנן דוגמאות של הקמת ערי בירה שאינן ערי ראשה ושאינן נמצאות בגלעין כדוגמת ברזיליה (ברזיל), קנברה (אוסטרליה), אוטווה (קנדה), אסטנה (קזחסטאן) וירושלים (ישראל). נעיר כי ירושלים הפכה לעיר הראשה בישראל רק לאחר איחוד העיר והחלת הריבונית הישראלית על מזרח-ירושלים.

הגלעין הראשי בישראל הוא מטרופולין תל-אביב שלעתים מכונה "ליבת המדינה", "מדינת תל-אביב" או "מגדרה ועד חדרה". ירושלים, חיפה ובאר שבע הן ערים מרכזיות של גלעיני המשנה. האזורים שאינם כלולים בגלעינים הראשיים של מדינה מוגדרים כשוליים לאומיים (שחר, 1991). מאליו מובן כי הגליל והעיר צפת ממוקמים בשוליים הלאומיים של ישראל. יודגש כי הגלעין הלאומי והשוליים שלו אינם עשויים מקשה אחת ושינוי קנה מידה מאפשר לזהות גלעינים מקומיים ושוליים מקומיים הן בליבה הלאומית והן בשוליים הלאומיים.

עבודות רבות לרבות מחקרים כלכליים, גיאוגרפיים והיסטוריוגרפיים, ספרים ומאמרים תאורטיים כמו גם אמפיריים, הוקדשו לנושא יחסי גרעין-שוליים הן בהקשרים מקומיים ישראליים (גונן, 1990; חסון, 1990; ליפשיץ, 1991; שחר, 1991; סורקיס ואחרים, 1991; גרדוס, 2006; סופר וביסטרוב, 2008; מעוז, 2009; צמרת ואחרים, 2009), והן בהקשרים אזוריים במדינות אחרות ופרישת מודלים כלל-עולמיים (Borgatti and Everett, 2000; Forslid and Ottaviano, 2003; Hojman and Szeidl, 2008; Pain, 2008).

המילים הללו, גרעין–שוליים, מדגישות ומחריפות את הפער והניגוד בין שני המושגים המרחביים. לעת הזאת המקף המפריד בין שתי המלים הוא משמעותי וטעון. מרחב הליבה או המרכז העירוני, האזורי, הלאומי או הארצי ואולי אף בקנה מידה גדול יותר מאשר של מדינה בודדת כדוגמת האיחוד האירופי, נתפש כמפותח, מצליח ומשגשג, במדדים כלכליים ואחרים, אליו שואפים להגר מן השוליים. אזורי השוליים, הפריפריה, לעומת זאת, נתפשים, כאזורים חלשים אם לא נחשלים, בעלי תדמית עצמית נמוכה, מהם מהגרת האוכלוסייה, על-פי-רוב החזקה אך לא רק, אל המרכז. העולמיות (הגלובליזציה) מתבססת על האפשרות לנצל את אי-השוויון המרחבי על-מנת להשיא רווחים כלכליים. מקומיות (לוקליות) היא כמובן אנטי-תזה לעולמיות.

הפער או אי-השוויון המרחבי, בין גרעין לשוליים בישראל, חריף כמעט בכל מדד של בחינה: כלכלית, תרבותית, ערכי נדל"ן, שיעורי השכלה, לידות ופטירות, מיטות אשפוז ומספר רופאים לנפש, אפשרויות תעסוקה ועוד. שולי ההתיישבות היהודית, אזורי ה"ספר" של השנים שהטרימו את המדינה וגם בתחילת דרכה כמדינה עצמאית וריבונית, בשנותיה הראשונות, הפכו ל"פריפריה" ומילה זו מתפרשת או נתפשת כשלילית.

כמובא בפרק הקודם (פרק ב'), הוקמו בשנות ה-50 באזורי הספר של מדינת ישראל, על-ידי המדינה, מאות של יישובים חדשים: מושבים, מרכזים קהילתיים וערים חדשות. הערים הללו קיבלו את הכינוי "עיירות פיתוח" (אפרת, 1987א; אפרת, 1987ב). ברלר (1970) מדגיש כי ההרכב ההטרוגני של האוכלוסייה, מהיבטי חברה ותרבות, הוא התכונה העיקרית והייחודית של ערי הפיתוח. במחקרו מונה ברלר 25 ערי פיתוח מתוכן 11 במחוז צפון (דהיינו כמחצית הערים!). המחקר הסתיים לפני הקמתן של כרמיאל וערד. פעילות התיישבותית זאת היוותה את הכלי המרכזי למימוש מדיניות פיזור האוכלוסייה.

מרבית היישובים הללו, אם לא כולם, אוכלסה בעולים שזה מקרוב הגיעו ארצה וחלק מן העולים אף הובל ישירות מן האנייה אל יישוב היעד (ראו לוח 3). אוכלוסייה הטרוגנית זו התקשתה להתמודד עם דפוסי משק מודרניים, מה גם שבארצות מוצאם לא עסקו העולים בחקלאות. במקביל התגבש במרכז הארץ גרעין כלכלי חזק. התפתחה תעשייה, ברובה עתירת שטח וכוח אדם (טקסטיל, מתכת וכריית משאבי קרקע), שמסגרתה הוקמו ונבנו מפעלים בצפונה ובדרומה של הארץ, ברם הנהלות התעשיות והמפעלים הנ"ל העדיפו להתמקם במרכז העסקים הראשי (מע"ר) של תל-אביב או בסמיכות אליו. הנה כך נוצרו והוחרפו המתח והקוטביות בין הגלעין לבין השוליים בישראל.

לוח 3 מציג את ארצות המוצא של המתיישבים בשנים 1953-1948 לפי חטיבה גיאוגרפית – גלעין ושוליים. מנתוני הלוח נראית בבירור ההטיה בין העולים מארצות אירופה-אמריקה לבין העולים מארצות אסיה-אפריקה. מרבית העולים מארצות אשכנז הופנו אל הליבה ואילו אל השוליים הופנו מרבית העולים מארצות המזרח.

כאמור, הפער מציף נושאים דמוגרפיים וחברתיים ומחצין יחסים בין יהודים לבין מי שאינם יהודים כדוגמת ערבים (מוסלמים ונוצרים), בדווים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים, ובין יהודים ממוצא מזרחי לבין יהודים ממוצא אשכנזי. קיים אפוא אי-שוויון מרחבי בישראל בין השוליים לבין המרכז. סגירת הפער בין הליבה לבין הפריפריה היא אחד הנושאים המרכזיים בהם מתמודדת מדינת ישראל. במבחן התוצאה טרם נרשמה הצלחה מסחררת.

צמצום הפער, על-פי התפישות התכנוניות, הקיימות והרווחות בישראל, אמור להתבסס על חיזוק חיצוני של הפריפריה באמצעות השלטון המרכזי: ייזום פרויקטים לאומיים "מחוללי שינוי" כדוגמת הקמת הפקולטה לרפואה בצפת ובסיסי צה"ל החדשים בנגב, יצירת מקומות תעסוקה, עידוד הגירה איכותית ודחיסת זמן-מרחב על-ידי פיתוח תשתיות תחבורה. למעשה משמרת המדינה בידיה את הסמכות ואת היכולת לקבוע מדיניות פיתוח אזורי בפריפריה.

מפה 2 – תפרושת יישובים לפי שיוך לאשכול חברתי-כלכלי

המדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס מבטא שילוב תכונות בסיסיות, חברתיות וכלכליות, של האוכלוסייה ברשות מקומית. במדד זה משוקללים התבחינים הבאים: מאפיינים דמוגרפיים, מקורות כספיים, ציוד הדירה, רמת המינוע, חינוך והשכלה, מאפייני תעסוקה ואבטלה ומצוקות חברתיות-כלכליות מסוגים שונים. המדד מחולק לאשכולות במנעד מ-1 ועד 10, כאשר הערך 1 משמעותו הרמה הנמוכה ביותר והערך 10 מציין את הרמה הגבוהה ביותר. מפה 2 מציגה את תפרושת היישובים בישראל לפי שיוך היישוב אל אשכול חברתי-כלכלי. למעשה מציגה המפה את הגלעין ואת השוליים בישראל ומבליטה את מיקומם של מחוזות צפון ודרום כאזורי פריפריה.

לוח 4 מציג השוואה, לפי אשכולות כלכליים-חברתיים, בין מחוז צפון לבין כלל הרשויות המקומיות. רשויות מקומיות נחלקות לערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות. ברשימה נכללות גם הרשויות המקומיות היהודיות ביהודה ובשומרון. עולה מנתוני הלוח כי מספר הרשויות במחוז צפון הממוקמות באשכולות 4-1 הוא 55 ומהווה 62% מהרשויות המקומיות במחוז ו-22% מכלל הרשויות. אחוז זה גבוה ביחס לחלקו של המחוז מכלל האוכלוסייה העומד כאמור לעיל, על 16.4%. מספר הרשויות המקומיות בצפון, אשר ממוקמות באשכולות 10-8 הוא ארבע בלבד לעומת 41 בכלל הרשויות. כך ניתן לראות שכמות היישובים בצפון המצויים באשכולות הנמוכים גבוהה מחלקו היחסי של המחוז מכלל הרשויות וכמות היישובים המצויה באשכולות הגבוהים נמוכה מחלקו היחסי של המחוז.

לוח 5 מציג השוואה של הכנסה כספית חודשית נטו (ב-₪) של משקי בית בין נפות מחוז צפון לבין נפות נבחרות במחוזות אחרים. מנתוני הלוח עולה כי ההכנסות של משקי הבית בנפות מחוז צפון, קרי הפריפריה, נמוכות מן ההכנסות של הממוצע הארצי (בכ-20%), מן ההכנסות של נפות תל-אביב ורמלה שבגלעין (בכ-40%) ואף מן ההכנסות בנפת באר-שבע (הממוקמת בשוליים). כמו נתונים קודמים שהוצגו לעיל, אף נתונים אלה מצביעים על חולשתו הכלכלית של מחוז צפון.

לוח 6 מציג השוואה של מחיר מ"ר לדיור (ב-₪), של דירות למכירה, בין ערים נבחרות במחוז צפון לבין ערים נבחרות במחוזות אחרים. מנתוני הלוח עולה כי ערך הנדל"ן של דירות למכירה, חדשות ויד שנייה, בערים הנמנות על מחוזות הפריפריה – צפון ודרום, נמוך באופן משמעותי מערכי הנדל"ן למכירה בערים במרכז הארץ.

לא רק בנושאי נדל"ן וכלכלה נפער פער בין הצפון לבין מרכז הארץ. לוח 7 מציג השוואה של נתונים דמוגרפיים הקשורים בשיעורי פריון, ילודה, פטירות ופטירות תינוקות, בין מחוז צפון לבין הממוצע בישראל. מנתוני הלוח עולה כי בעוד ששיעורי הפריון והילודה במחוז זה נמוכים מהממוצע הכללי בישראל, שיעורי הפטירות גבוהים יותר מן הממוצע הארצי.

לוח 8 מצביע על נחיתות מחוז צפון בשיעור בעלי השכלה על-תיכונית לעומת שאר המחוזות בישראל ובמיוחד כלפי הליבה.

תרשים 1 מציג השוואה של שיעור מועסקים באחוזים, בגילאים 64-18, לפי מקצועות נבחרים בין הגליל לבין כלל ישראל. הכלכלה המקומית, כפי שניתן לראות, היא ברובה מסורתית ונשענת על חקלאות, תעשייה ובנייה. וישנה הלימה בין המקצועות הללו לבין רמת ההשכלה. מעל למחצית המועסקים בגליל הם בעלי השכלה של 12 שנות לימוד ומטה (OECD, 2011: 61).

תרשים 1: אחוז מועסקים לפי מקצועות נבחרים

מקור: OECD (2011: 57). לפי ה-OECD "מחוז צפון" הוא "הגליל"

 

***

מדד הפריפריאליות

מדד הפריפריאליות מחושב על-ידי הלמ"ס כשקלול של שני מרכיבים שווים במשקלם:

  1. קירבה של רשות מקומית לגבול מחוז ת"א, כהגדרתו בהגדרות משרד הפנים. מחוז זה מהווה הן את המרכז הגיאוגרפי של המדינה והן את מרכז הכלכלה הלאומית.
  2. שקלול בין קירבת הרשות המקומית לכל הרשויות המקומיות בארץ לבין גודל האוכלוסייה שלהן (ראו מפה 3).

בבסיס חישוב המדד ניצבת התפישה כי פריפריאליות נמדדת במידת הנגישות לשירותים (מרכזי תעסוקה, חינוך והשכלה, בריאות, תרבות וכו') והיכולת של תושבי האזור לנצלם באורח מטבי. המדד מחולק לעשרה אשכולות במנעד מ-1 ועד 10, כאשר הערך 1 משמעותו הרשות הפריפריאלית ביותר והערך 10 מציין את הרשות המרכזית ביותר.

הגדרת הפריפריה, על-פי מדד הפריפריאלית של הלמ"ס, היא: "אזור שכולל את הרשויות המקומיות הנכללות באשכולות 4-1 במדד הפריפריה." לפי מדד זה היישובים במחוז צפון – מג'דל שמס, עין קנייא, מסעדה, בוקעאתא, רג'ר ומטולה – נמנים על עשרת היישובים הפריפריאליים ביותר בישראל [1].

מפה 3: רמת הפריפריאליות

מפה 3 הוכנה על בסיס עיבוד נתוני מדד הפריפריאליות המתייחסים ל-252 רשויות מקומיות בישראל לפי מעמדן המוניציפאלי המעודכן לסוף שנת 2004. המדד פורסם על-ידי הלמ"ס באוגוסט 2009. מפה זו מציגה הקבצות לחמש רמות של פריפריאליות. כל רמה מאגדת מספר אשכולות של המדד.

המגזר הערבי הוא פריפריה בתוך הפריפריה. יודגש כי חלק גדול מן המגזר הערבי לא נטש את הגליל בעקבות תוצאות מלחמת הקוממיות [2]. מגזר זה פיתח, בכורח הנסיבות, דפוס של יישוב כפרי מצופף עד כדי עיר בזעיר-אנפין. כפרי-ענק שהפכו במרוצת הזמן לערים. המאבק על הקרקע בין המגזר היהודי לבין המגזר הלא-יהודי החל עוד לפני הקמת המדינה ונמשך לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל. ימי האדמה והנכבה הם רק ביטוי חיצוני וייצוגי למאבק העז. מימוש זכויות הבעלות על הקרקע הוא מסממניו הבולטים.

תוצאות המאבק המתמשך הן שמתום מלחמת השחרור ועד היום לא הוקמו בשטח יישובים ערביים חדשים. רק בימים אלה שוקדים מוסדות התכנון על תכנית להקמת יישוב חדש בגליל, עיר ערבית, המיועדת לאוכלוסייה הערבית, באמצעות תכנית מתאר ארצית ברמה מפורטת (תמ"א 44), שהיא למעשה כלי עוקף ו/או מצמצם התנגדויות של בעלי עניין שכן רק וועדה מחוזית יכולה להעיר לעניין זה. ב-28.4.2015 הגיעו גם הערבים אל כיכר רבין בת"א כדי למחות נגד מדיניות הבינוי של הממשלה וקיפוח המגזר הלא-יהודי בפרט וקראו לראש הממשלה לאשר את תכניות המתאר ליישובים הערביים (עוקבי ובנדר, 2015).

 

***

אזורי העדפה לאומית

החלטת ממשלה מס' 1060 מיום 13.12.2009 דנה בנושא אזורי העדיפות הלאומית (ראו מפה 4) [4]. בהחלטה נאמר כי קידום האזורים המועדפים מבחינה לאומית נעשה במטרה לעודד את פרישת האוכלוסייה במדינה, להגדיל את מספר התושבים באזורי פריפריה ובאזורים הסמוכים אל הגבול, לצמצם פערי ההזדמנויות ורמת החיים בין אזורי העדיפות הלאומית לבין מחוז תל-אביב וכן להגדיל את הצמיחה הכלכלית באזורי הפריפריה. עמידה ביעדים הללו ישמרו ויחזקו את החוסן הלאומי-ביטחוני של מדינת ישראל [5].

החלטה זאת מדגימה את תפישת התכנון הרווחת ולפיה מוטל על המדינה הצורך לעודד הגירה חיובית מן המרכז אל השוליים. ראוי לציין כי מחוז צפון (נפות צפת, כנרת, עכו וגולן ותת-נפות עפולה ונצרת של נפת יזרעאל) נמצא בתחום אזורי העדיפות הלאומית בהתאם להחלטת ממשלה הנ"ל.

ב-29 בינואר 2012 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4192 שקבעה את מפת אזורי ההעדפה הלאומית בנושא הטבות בתחום הבינוי והשיכון. היישובים שנקבעו הם כל היישובים הכפריים כפי שהוגדרו בהחלטה 1060 וכן היישובים העירוניים שבהם ציון המדד החברתי-כלכלי, על-פי קביעת הלמ"ס, הוא שש ומטה. ההטבות הללו ניתנו במטרה לקדם את השגת היעדים הבאים: הקלת מצוקת הדיור, עידוד הגירה חיובית אל היישובים, עידוד בנייה באותם היישובים והעצמת חוסנם הכלכלי של היישובים שנקבעו לעיל.

מפה 4: מפת אזורי עדיפות לאומית בהתאם להחלטת ממשלה 1060

מהי אם כן פריפריה אליבא ממשלת ישראל? בהחלטה 1060 קבעה הממשלה, לצורך החלטה זו בלבד, הדנה כאמור בהגדרת ישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית, כי אזורי הפריפריה יוגדרו כנפות, כהגדרת משרד הפנים, בעלות ציון משוקלל לפי המדד המשולב, ברמת הנפה, עד 21 כמפורט בלוח 9. מנתוני הלוח עולה שכל נפות מחוז צפון מצויות, לפי הגדרת ממשלת ישראל לעניין החלטה מס' 1060, כאזורים פריפריאליים ובעלי עדיפות לאומית בתחום משכנתאות, פיתוח לבנייה חדשה ושיווק יחידות דיור.

לוח 9: מדד משולב לנפה

לוח 9 מעובד לפי הנתונים המוצגים בהחלטת הממשלה מס' 1060 מיום 13.12.2009 שדנה בהגדרת ישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית. המדד המשולב לנפה הוגדר על בסיס אשכולות המדד החברתי-כלכלי ועל בסיס מדד הפריפריאליות. ערכי המדדים הללו ניתנים לפי יישוב ולפיכך נדרש לבצע עיבוד של נתוני הלמ"ס על-מנת לקבל ערכים לנפות. עבור כל אחת מן הנפות חושב ממוצע של שני המדדים. ממוצע חברתי-כלכלי לנפה הוא ממוצע משוקלל המתקבל ממכפלת גודל האוכלוסייה ברשות באשכולה החברתי-כלכלי (בהתאמה). ממוצע הפריפריה לנפה מחושב כממוצע פשוט. המדד המשולב מחושב כמכפלת שני הממוצעים שהתקבלו.

 

***

תנועה ותחבורה

הממשלה אימצה מדיניות של קירוב השוליים אל הליבה וחרתה זאת על דגלה. קירוב באמצעות שיפור הנגישות אל הפריפריה וממנה וזאת על-ידי סלילת כבישים מהירים ומסילות ברזל (כדוגמת הארכת כביש 6 והקמת קו רכבת אל כרמיאל) [7]. אין זה מובן מאליו ששיפור הנגישות, מן המרכז אל השוליים ולהיפך, באמצעות קיצור משך התנועה, יביא לצמצום פערים. אהרון-גוטמן וכהן (2015), טוענים, במאמר הנושא את הכותרת "'מה עוזרת חכה, אם אי אפשר להגיע לים': על תודעה חברתית ו(אי)-מוביליות מרחבית בפריפריה הצפונית", כי:

"במנעד שבין הציווי המדיני לנוע, המגולם במדיניות ביטול הפריפריה ובין אסטרטגיות ההישרדות היומיומיות, שמחזקות את הסטגנציה וההיצמדות לטריטוריה מוכרת וצפויה, מוחרפים פערים קיימים בין 'מרכז' ו'פריפריה' ובה בעת מתהווים פערים חדשים בין 'פריפריות' סמוכות."

אסיף ואחרים (2014) פיתחו מודל מבוסס מערכת מידע גיאוגרפי (ממ"ג) ותכנון תחבורה למיפוי ולאפיון הפרישה המרחבית של ההתיישבות בישראל. נמדדו זיקות במונחים של זמן הגעה ותדירות בין יישובים לסוגיהם לבין מוקדי משיכה כדוגמת תעסוקה, השכלה ורפואה. בין ממצאי המחקר ישנה התייחסות לצפון [8]:

"האזורים סביב למוקדי המשנה של מטרופולין חיפה – עכו, נהריה, כרמיאל וצח"ר (צפת, חצור, ראש פינה) מספקים רמת נגישות למוקדים נמוכה לעצמם ורמת נגישות נמוכה מאוד ליישובים באזורם. ניתן לראות למשל באזור נהרייה את המחסור בהשכלה ובתעסוקה כמוקד לחולשה זו.

[…]

באזור צח"ר והגליל המזרחי קיימת בעיית נגישות למוקדי תעסוקה אשר מחלישה את היישובים באזור. הפיזור האזורי של היישובים אינו מצליח לייצר אזור בעל רמת תפקוד גבוהה, והיישובים נהנים מקרבה למוקד זה או אחר ללא מבנה מרחבי מובהק.

באזור כרמיאל והגליל המרכזי החולשה הכללית נובעת מהפרגמנטציה של מערכת היישובים אשר חסרה יישוב מרכזי גדול. באזור הגליל המרכזי קיימים מספר מוקדי תעסוקה וכן מכללה אך הנגישות הקשה בין היישובים והעדר מערכת קשרים ביניהם יוצרת מבנה מרחבי מפוזר המקנה רמת נגישות נמוכה במיוחד לשירותים באזור זה.

[…]

ניתן לשים לב להבדלים המשמעותיים ביותר בין אזור עפולה-נצרת הזוכה לרמת שירות גבוהה מאוד ביחס למיקומו המרחבי ואזור כרמיאל הזוכה לרמת שירות נמוכה מאוד.

[…]

השוואה מעניינת נוספת בין אזור צח"ר אשר למרות חולשתו והמבנה המרחבי הלא מוגדר שלו מצליח לתת רמת שירות גבוהה יותר מאשר אזור כרמיאל. ניתן לסכם ולומר שבאזור הצפון יש מוקד ראשי אחד – חיפה, שני מוקדי משנה מתפקדים באופן טוב – עפולה-נצרת וחדרה, ושני אזורים הזקוקים לחיזוק: צח"ר זקוק לחיזוק בהקמת מוקד עירוני אזורי משמעותי ואזור כרמיאל זקוק לחיזוק רוחבי ברמת שיתוף הפעולה בין רשויות, מוקדי השכלה, ורפואה וקשור מרחבי תחבורתי אשר במשולב יוכלו לשדרג את רמת השירותים הנמוכה באזור זה." (שם, 21-20)

 

***

הערות:

[1] מקור: הלמ"ס.

[2] האוכלוסייה הערבית-נוצרית ברובה לא נטשה את הגליל. גם עקורי הכפרים הערבים-נוצרים (מרוניים) בירעם ואקרית נקלטו בכפרים אחרים בגליל כדוגמת גוש-חלב.

[3] ראו אתר משרד הפנים לעניין החלטת המועצה הארצית לגבי תמ"א 44 מיום 4.11.2014.

[4] אזורי עדיפות לאומית עשויים להשתנות, מפעם לפעם, בהתאם להחלטת הממשלה.

[5] ראו החלטת ממשלה מס' 1060 מיום 13.12.2009. (נושא: הגדרת יישובים ואזורים כבעלי עדיפות לאומית). 

[6] ראו החלטת ממשלה מס' 4192 מיום 29.1.2012 (נושא: קביעת אזורי עדיפות לאומית לעניין מתן הטבות בתחום הבינוי והשיכון). 

[7] "רכבת העמק" אינה מוצגת כדוגמה משום שהקמתה אינה ממומנת ע"י מדינת ישראל אלא ע"י ארה"ב מטעמים מדיניים שלא יפורטו מעל דפים אלה.

[8] מעניינת ההשוואה בין אסיף ואחרים (2014) לבין סופר לגבי מיקומה של חיפה. סופר (2010) מחדד את היחס שבין "מדינת ת"א" לשאר חלקי המדינה. חיפה, אליבא סופר, הפכה מפרבר צפוני של מדינת ת"א לפריפריה. לעומתו, נאמן אסיף לתפישתו הגיאוגרפית אותה הביא לביטוי סטטוטורי כעורך תמ"א 35, כי חיפה מהווה עיר מטרופוליטנית.

מראי מקום:

אהרון-גוטמן, מ. וכהן, נ. (2015), "'מה עוזרת חכה, אם אי אפשר להגיע לים': על תודעה חברתית ו(אי)-מוביליות מרחבית בפריפריה הצפונית", תקציר הרצאה, הכנס השנתי של איגוד המתכננים תשע"ה, אוניברסיטת בן-גוריון (19.2.2015), ע' 10.

אסיף, ש., פורת, ע., גולן, ל. ופולינוב, ס. (2014), הפיזור והריכוז המרחבי בישראל: בחינת דגמי הפיזור והריכוז בראי הנגישות, המעבדה לתכנון ולעיצוב, המרכז לחקר העיר והאזור, הטכניון, חיפה.

אפרת, א. (1987א), ערי הפיתוח בישראל: עבר או עתיד?, אחיאסף.

אפרת, א. (1987ב), הקמת עיירות הפיתוח בישראל ומעמדן, המרכז לפיתוח על-שם פנחס ספיר, אוניברסיטת תל-אביב.

בן-דוד, ד. (עורך) (2015), דוח מצב המדינה: חברה, כלכלה ומדיניות 2014, מרכז טאוב.

ברלר, א. (1970), ערים חדשות בישראל, ההוצאה האוניברסיטאית בישראל.

גונן, ע. (1990), גאוגרפיה של קליטת עלייה: לקחי העבר ומבט לעתיד, מאמרים ותקצירים מתוך יום העיון שהתקיים באוניברסיטה העברית ביולי 1990, האגודה הגיאוגרפית הישראלית והאוניברסיטה העברית, ירושלים.

גרייצר. א, וגונן, ע. (תשס"ט), "עיצוב המפה היישובית של המדינה בראשיתה", בתוך: ליסק, מ. (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: מדינת ישראל – העשור הראשון, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, ע': 349-249.

גרדוס, י. (2006), "גיאוגרפיה של מרכז ופריפריה", בתוך: אורי, י. וברקוביץ, נ. (עורכים), אי/שוויון, אוניברסיטת בן-גוריון.

חסון, ש. (1990), "מספר לפריפריה", ארץ ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, חוברת 22 (ספר דוד עמירן), החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, ע': 94-85.

ליפשיץ, ג. (1991), "ההתיישבות החדשה בגליל כאמצעי לפיתוח אזור שוליים", בתוך: סורקיס ח., רפ א. ושחר ת. (עורכים), ירושלים: תמורות בגיאוגרפיה של ישראל – גלעין ושוליים, משרד החינוך והתרבות, עמ': 139-126.

מעוז, ד. (2009), נוער ובוגרי משגב לאן? 30 שנה אחרי הקמת המצפים הראשונים בגליל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה אוניברסיטת חיפה ומרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי.

סופר, א. (2010), "חיפה, מפרבר צפוני של מדינת תל אביב לפריפריה", אופקים בגאוגרפיה, 76: 173-166.

סופר, א. וביסטרוב, י. (2008), מדינת תל אביב – איום על ישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה.

סורקיס ח., רפ א. ושחר ת. (עורכים) (1991), ירושלים: תמורות בגיאוגרפיה של ישראל – גלעין ושוליים, משרד החינוך והתרבות.

סמולנסקי, ר. (13.3.2015), "מדד דו-שנתי: באר שבע – בירת ההתייקרויות תחת הממשלה האחרונה", הארץ, דה מרקר, ע' 42.

עוז, ע. (1984), פה ושם בארץ-ישראל בסתיו 1982, עם עובד.

עוקבי, י. ובנדר, א. (29.4.2015), "מצוקת הדיור במגזר בערבי הגיעה לכיכר", מעריב היום, ע' 10.

צמרת, צ., חלמיש, א. ומאיר-גליצנשטיין, א. (עורכים) (2009), עיירות הפיתוח, יד יצחק בן-צבי, ירושלים.

שחר, א. (1991), "תפיסת גלעין-שוליים לאומיים", בתוך: סורקיס ח., רפ, א. ושחר, ת. (עורכים), ירושלים: תמורות בגיאוגרפיה של ישראל – גלעין ושוליים, משרד החינוך והתרבות, עמ' 13-7.

Bogatti, S. P, and Everett, M. G. (2000), "Models of Core/Periphery Structions", Social Networks, Vol. 21(4): 375-385.

Forslid, R. and Ottaviano, G. I. P. (2003), "An Analytically Solvable Core-Periphery Model", Journal of Economic Geography, Vol. 3(3): 229-240.

Hojman, D. A. and Szeidl, A. (2008), "Core and Periphery in Networks", Journal of Economic Theory, Vol. 139(1): 295-309.

OECD (2011), Higher Education in Regional and City Development: The Galilee, Israel, Paris

Pain, K. (2008), "Examining 'Core-Periphery' Relationships in a Global City-Region: The Case of London and South East”, Regional Studies, Vol. 42(8): 1161-1172

לפרקים קודמים ראו כאן: א'; ב';

 © כל הזכויות שמורות. מחקר זה התאפשר על-ידי סיוע מיוחד של קרן קיימת לישראל באמצעות המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: