חקר הקמת בי"ס לרפואה בגליל כמחולל שינוי בפריפריה – פרק ב: הצפון, גיאוגרפיה והתיישבות

"הרכסים היו חשופים, לא עץ, לא שיח. החרמון הלבן שמנגד היה להם למצפן, פניהם מופנות תמיד אליו, צפונה. הרכס המושלג סתר את חום הקיץ של סוף מאי. לפתע התגלתה בעמק ימה גדולה, אגן של שלווה כחולה מופזת בכתום. על שפת האגם היתה בנויה עיר מזרחית קטנה.

'מה המקום הזה?' שאלה פאניה.

'ים טבריה. והעיר טבריה. ולידה בקעת גינוסר'.

'מה המרחק בין הימה לג'עוני? אפשר לטייל עד אליה?'

'איננו נוהגים לטייל'.

'מדוע לא?'

'הגליל שורץ שודדים. וחוץ מזה – העמל מתיש אותנו'.

'אבל הנוף יפה כל כך!'" (לפיד, 1982: 25)

 

"יום אחד סיירנו בגליל בעיצומו של חורף אפל ומעורפל וגשם זלעפות. ביקשנו מחסה באחד הכפרים, לפנות-ערב. היינו רטובים וקפואים. ראה אותנו ערבי אחד והזמיננו לביתו. נכנסנו לחדר רחב. על הרצפה מחצלות ומרבדים. באמצע החדר ישבה משפחתו סביב קערת-גחלים מהבהבת. אמו ואשתו וילדיו. הם היו מוארים חלושות באור ארגמני. בחוץ לא חדל הגשם. הפצירו בנו לפשוט את מעילנו טעוני המים, לחלוץ את נעלינו המרופשות ולהסב עמהם, להתייבש, לחמם את ידינו שהכחילו. לעולם לא אשכח את התמונה… פינו לנו מקום ליד האח המבוערת והשקונו תה חם חריף ומתוק. הטריפונו פיתות דקות כנייר וביציות צפות בשמן וחמאה ודבש וזיתים ירוקים. הא, ארץ אומללה!" (גורי, 2004: 159-158)

מחוז צפון משתרע של שטח של 4,473 קמ"ר המהווה כ-21% מכלל השטח הריבוני של מדינת ישראל (ראו מפה 1 – גבול המחוז והנפות הכלולות בו) [1]. תאי שטח של המחוז כוללים את האזורים הטבעיים של העמקים (חלקה הצפוני של בקעת הירדן ועמק יזרעאל), הגליל התחתון, הגליל העליון ורמת הגולן.

עיקרו של הצפון הוא הגליל על שני חלקיו – העליון והתחתון [2]. מטבע הדברים, לאור הקמתה של הפקולטה לרפואה בצפת, נייחד את תשומת לבנו אל הגליל העליון. זהו חבל ארץ המשתרע מנחל הליטני בצפון ועד לקו הרוחב של בקעת בית נטופה. על אף שמחציתו של הגליל העליון אינה כלולה בתחום מדינת ישראל, נכללים בתחומיה החלקים הגבוהים והעיקריים של הגליל. האזור מגיע לגבהים המרביים בחלקו הדרומי ומשם משתפל לכיוון צפון-מערב ולכיוון מזרח. חבל ארץ זה מתאפיין בנופים ירוקים ובאוויר נקי.

מפה 1: נפות מחוז צפון

קיימים בגליל העליון, עקב מבנהו הגיאולוגי, תנאים טופוגרפיים קשים שהדירו, עוד בימי קדם, אנשים ויישובים, ולכן היווה מקום מבודד ושימש כמחסה ומקום מסתור, העיר קדש (נפתלי) שימשה כעיר מקלט עוד מכיבוש הארץ על-ידי שבטי העבריים. לכאן נדחק שבט נפתלי, לכאן פנה, בלית-ברירה, שבט דן לאחר שלא הצליח לכבוש את נחלתו מן הפלישתים, לכאן ברחו חלק מתושבי ממלכות ישראל ויהודה מחמת זעמם של מלכי אשור ובבל (בהתאמה) ולכאן נמלטו יהודים לאחר חורבן בית שני וכישלון מרד בר-כוכבא.

לפנינו מונח תיאור הגליל כפי שהצטייר במאה הראשונה לספירה ודומה כי כבר אז היווה פריפריה:

"הגליל בתקופתו של ישו היה אזור, שרובו יהודי. היה זה חבל ארץ חקלאי, מתוחכם פחות מאזור שפלת החוף ויהודה. רוב אנשי הגליל היו עמי-ארצות, על-פי הגדרת חכמי ישראל. יהודי הגליל הושפעו אך מעט הן מן התרבות ההלניסטית והן מן האליטה האינטלקטואלית היהודית של ירושלים וסביבתה. הגליל היה, כנראה, גם מרכז חשוב של לאומנות יהודית והתנגדות לרומאים. תושבי הגליל דיברו עברית וארמית. במקורות היהודיים ידוע רק על שני תלמידי חכמים גליליים במאה ה-1 – רבי יוחנן בן-זכאי ורבי חנינא בן-דוסא. הראשון הלין על בורותם של אנשי הגליל, והשני היה ידוע יותר כעושה נפלאות מאשר כפרשן ולמדן." (קליינברג, 2011: 19-18)

אך אין צורך להרחיק לכת אל העבר. הנה כי כן כותב נתן ויינשטוק (2014: 236) כי לפני כ-150 שנה עודד השער הנשגב בקושטא הגירה אל ארץ-ישראל, העביר אל הגליל מוסלמים מן הבלקן והקווקז (תורכמנים, בוסנים וצ'רקסים), פרסים בני הדת הבהאית ואף יישב בגליל אלג'ירים (ברברים). לפי מוסטפא עבאסי (תשע"ה) הגרו מעל לשלושים אלף אלג'ירים, בעידוד השלטון העות'מני, אל משולש גיאוגרפי שקדקודיו דמשק, בית שאן ועכו. הגירה זו נמשכה, מ-1847 (לאחר כניעת מנהיגם האמיר הבד אלקאדר אלג'זאירי לצרפתים, בתום מאבק שהוביל מאז כיבוש ארצו ב-1830), ועד 1920, בארבעה גלים. במסגרת הגל השני (1883-1860) הוקמו חמישה יישובים בתחום הגליל התחתון.

המהגרים האחרונים שנקלטו בצפון בעת החדשה היו פליטי צבא דרום לבנון (צד"ל) עם פינוי רצועת הביטחון בלבנון. לא בכדי הגליל נתפש כמקום ההטרוגני ביותר במדינת ישראל לרבות שונות חברתית, תרבותית, דתית, עדתית וכיו"ב [3].

פני הקרקע מאתגרים: טופוגרפיה הררית, שיפועים תלולים, שטחים מבותרים, מישורים מצומצמים ותשתית גיאולוגית של סלעי דולומיט וגיר קשה. כאמור, התנאים המקדמיים להתיישבות בגליל מוגבלים בשל התנאים הגיאוגרפיים. הגליל, בפרט חלקו העליון, הצפוני, ולמעט העמקים במחוז צפון, דל בהיצע של שטחים חקלאיים איכותיים ורצופים. הטופוגרפיה אינה "ידידותית למשתמש" ואינה תומכת התיישבות. נתוני הפתיחה הגיאוגרפיים של הגליל מקשים על פיתוח התיישבות שעיסוקה בחקלאות מודרנית ולפיכך מגבילים אותה. כתוצאה מכך אין מתאפשר רצף התיישבותי רחב-ממדים ופני השטח גורמים אפוא לבידוד של יישובים. בתוקף הנסיבות הללו היו היישובים בגליל בעלי אוכלוסייה מועטה.

כשהתחדש היישוב היהודי בארץ-ישראל בשלהי המאה ה-19, הוא התרכז במישור החוף ובעמקים הפוריים ודגם ההתיישבות החדשה, בשל תצורת התפרושת הפיזית, קיבל את הכינוי "ה-N ההתיישבותי". בבואנו לסקור את ההתיישבות היהודית בגליל בעת החדשה ניתן להבחין בה במספר שלבים. יובהר כי החלוקה לשלבים שבה בחר כותב שורות אלה היא כללית ביותר ואינה מביאה בחשבון שלכל אזור משנה ו/או תת-אזור בגליל יש היסטוריה פרטית, מקומית, משל עצמו.

הגל הראשון התרחש בשלהי המאה ה-19 ובו הוקמו, בעיקר מושבות, ב"אצבע הגליל". בראשית המאה ה-20 חוזקה מערכת היישובים באזור זה. גל זה הסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וההפסקה ביישוב הגליל נמשכה עד סוף שנות ה-20.

הגל השני החל בשנות ה-30 ובמסגרתו הוקמו, בתפרושת רחבה ולאורך הגבול המנדטורי בין המנדט הבריטי לבין לבנון שבשליטת צרפת, יישובי "חומה ומגדל". ההתיישבות בגליל נמשכה גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. גל זה מגיע לקיצו עם הקמת המדינה.

הגל השלישי של התיישבות יהודית התרחש בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, ובמסגרתו הוקמו כ-70 יישובים ממגוון דגמים: עיירות פיתוח, מושבים וקיבוצים. הקמת העיר כרמיאל ב-1964 בישרה סיום תקופה זאת. מטרות גל זה היו טריטוריאליות ודמוגרפיות – לייצב מערכת יישובים יהודיים לאורך גבולה הצפוני של המדינה הצעירה ולתפוס שטחים שהתפנו מיושביהם הערביים שכן מרחב החלות של מדינת ישראל הוגדר. הקמת מושבי ההר שמה לה כמטרה "לסגור" את הגבול הצפוני מראש הנקרה ועד לצפת.

הגבולות הזמניים של תום מלחמת הקוממיות נתפשו כעדיפים על גבולות תכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947. זו הייתה המדיניות החיצונית משום שהמרחב החדש של המדינה, המוכל ותחום בגבולות ארעיים נתפש כטריטוריה ישראלית לכול דבר ועניין. בין 1948 ל-1967 הלכו והתמסדו קווי שביתת הנשק והפכו לגבולות המדינה דה-פקטו. קווי שביתת הנשק עברו תהליך של מיסוד שבו התקבלו והוכרו על-ידי מרבית המדינות החברות בממסד הבין-לאומי אך גם על-ידי הצדדים שקווים אלה מהווים את גבולם המדיני, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עצם ההכרה של הקהילה הבין-לאומית בקווי שביתת הנשק כגבולות מדיניים הוא, הישג מרשים של מדינת ישראל בתחילת דרכה הפוליטית-מדינית כמדינה עצמאית. המפה המדינית, במרחב הישראלי, הטרימה אפוא את הטריטוריה.

הקמת יישובים חדשים, באזורי הספר והגבול, על בסיס שטחים שנעזבו והתרוקנו מאוכלוסייתם הערבית, נתפשה כמעצור וככוח בולם בפני אפשרות של שיבת פליטים פלסטינים לאדמותיהם הנטושות, למדינת ישראל. היישובים החדשים אמורים אפוא לבלום הסתננות פלסטינים כפרטים וכבודדים ולמנוע שיבה מסיבית של פליטים לפי הסדרים מדיניים שייתכן ויכפו על המדינה. ונדרש לעשות זאת מהר ולהציב עובדות בשטח על-מנת להכשיל כל יוזמה מדינית-פוליטית של החזרת הפליטים הפלסטינים לישראל. התהליכים הללו הובילו למסקנה: "המשטר המרחבי-קרקעי שהונהג בישראל, נועד בעיקרו לחסום את שיבת הפליטים הפלסטינים." (יפתחאל וקדר, 2003: 29).

היישובים החדשים, שכאמור ברובם מושבי עובדים, הוקמו בתצורה פיזית מסוימת כך שתתאפשר הגנתם בצורה יעילה. לפיכך נבנו יישובים קטנים וקומפקטיים – בנייה במתכונת צפופה בדומה לכפרים הערביים המסורתיים. בין השאר על-מנת למזער מרחקים בין מבנים ואת שטח הקרקע הכללי הנדרש לגידור ולשמירה. "המבנה המעגלי המרוכז גם העניק למתיישבים תחושת ביטחון" (מוריס, 1997: 136).

ומי הם כל אלה שהתיישבו ואיישו את אותם יישובים חדשים שהוקמו במרחבי הספר ולאורך הגבולות? מהקמת המדינה נקבע שיש הכרח בהרכבת שלשלת יישובים שתקיף את שטחה: "לא חומת אבנים פונקציונלית, אלא חומה חיה של מתיישבים-לוחמים שיגנו על ביתם הפרטי והלאומי" (קמפ, 2003: 60) (ההדגשות הן של מחבר שורות אלו). הייתה זו אוכלוסיית העולים החדשים, הפליטים החלשים, שמרביתם מארצות אפריקה ואסיה המאופיינות בתרבות אסלאמית, שלימים כונו "מזרחיים". הם שהיוו "חומה אורגנית". העולים הללו, ברובם מחוסרי השכלה וידע רלוונטיים לתכלית יישובם ובעלי מנטליות שונה מעמיתיהם הצברים, היו רחוקים מרוח החלוציות, מהחינוך הרעיוני ומהנחישות שאפיינו את האוכלוסייה הקיבוצית. הללו נשלחו בתחילה אל המעברות ואל מבנים שננטשו ולאחר מכן לאייש את המושבים ועיירות הפיתוח. "חומה אורגנית", "קיר ביטחוני", "חומת פלדה" (קמפ, 2003: 60 – 63) ו"אזרחים אבני גבול" (אפרת, 2005: 240) הם תוצרי רטוריקת השיח שהייתה נהוגה בתקופה הנדונה. האומנם שימשו העולים "בשר תותחים"?

בתקופה זו של הגל השלישי השתנה המאזן הדמוגרפי בין המגזר היהודי לבין המגזר הלא-יהודי. המגדר היהודי עלה מ-53.4 אלף תושבים (37%) מכלל אוכלוסיית מחוז צפון בשנת 1948 ל- 184.3 אלף תושבים (58%) בשנת 1961. החל משנת 1965 ירד אחוז המגדר היהודי בהתמדה ובשנת 1983 ירד מתחת ל-50%. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) היווה המגדר היהודי, ב-31.12.2013 , כ-43% מאוכלוסיית המחוז.

הגל הרביעי של התיישבות יהודית בגליל החל בסוף שנות ה-70 ובמסגרתו הוקמו כ-50 יישובים, מרביתם יישובים קהילתיים.

"תכנית בלתי שגרתית לפיתוח הגליל נעשתה בידי הממשלה בשנות ה-80, שכללה הקמת כשלושים מצפים כדי להאחז בשטחים המיועדים להתיישבות יהודית בעתיד ומניעת יצירת עובדות קיימות בשטח על ידי הערבים באזור. כן ייעדה התכנית לתפוס שטחים שהם בשליטת המדינה, שעדיין אין לגביהם תכניות מוגדרות כדי לאפשר ריכוז קרקעות להתיישבות בעתיד." (אפרת, 2011: 202)

גל זה קרוי "מפעל המצפים" על-אף שלא כל היישובים הוגדרו או נבנו כמצפים. צורכי השעה הדחוקה ולחץ מדיניות הפנים יצרו מצב שבו לא הוקמו כל היישובים באופן מטבי. בנוסף, בעיות של מקורות הכנסה לתושבי המצפים תרמו אף הן לשחיקת קצב ההקמה והפיתוח. לפי אפרת (2011: 204) רק שני-שלישים מן המצפים ניתנים להגדרה כיישובים מבוססים.

אחת הדרכים להשפיע על פיתוח אזורי דוגלת בהקמת "מוקד גידול" (Growth Pole). הפניית משאבים לאומיים לשם פיתוח כלכלי של מקום יישוב נבחר באזור מסוים אמורה לחולל תמורה ולתמוך בפיתוח של יישובים אחרים באותו האזור (ליפשיץ, 1991). גל זה של הקמת יישובים נתפש כאמצעי לפיתוח אזור שוליים. השוני, לעומת הגישה התיאורטית, היה בכך שלא היה מאמץ ממוקד ביישוב זה או אחר אלא ביזור המאמץ במספר רב של יישובים.

כאמור, לגל הרביעי היו, כמו לקודמיו, מטרות טריטוריאליות ודמוגרפיות לרבות יצירת סגנון התיישבותי חדש. לא כאן המקום לדון בתוצאות בפרוטרוט ואולם נאמר כי ההצלחה הייתה חלקית. חוקרים ביקורתיים טוענים כי ההשקעה בהקמת יישובים חדשים באה על חשבון הזנחת עיירות הפיתוח שמלכתחילה תוכננו ברמה נמוכה עבור עולים ממדינות צפון-אפריקה (; רודד, 2012; שרון, 2004; שרון, 2006; Yiftachel, 1996; Tzfadia and Yacobi, 2011). מבקרים אחרים יטענו שהדרכים החדשות אל המצפים, שנפרצו על-ידי המדינה, גרמו בדיעבד לגידול בהיקף השטחים המעובדים על-ידי האוכלוסייה הלא-יהודית משום שבעיית הנגישות אליהם שהייתה בעבר, נפתרה.

הגליל, כמרחב גיאוגרפי הטרוגני, מאופיין במספר רב ובגיוון של דגמי התיישבות – ערים, עיירות, כפרים, מושבות, מושבים, קבוצות, קיבוצים, יישובים קהילתיים ואף חוות בודדים. לפי הלמ"ס (31.12.2013) קיימים בישראל 1,205 יישובים ומתוכם ממוקמים 417 יישובים בתחום מחוז צפון, המהווים 34.6% מכלל יישובי המדינה. לכל הדעות – נתון מרשים. מתוכם, 85 מוגדרים כיישובים עירוניים [4] ו-332 מוגדרים כיישובים כפריים לסוגיהם. התפלגות היישובים הכפריים היא כדלקמן: 120 מושבים, 131 קיבוצים, 3 יישובים מוסדיים, 41 יישובים קהילתיים ו-37 יישובים כפריים אחרים [5].

לוח 1: התפלגות אוכלוסיית מחוז צפון לפי דת, באלפים, בשנים 2013-1948 [6]

מן הנתונים המוצגים בלוח 1 עולה כי אחוז תושבי מחוז צפון, מכלל תושבי המדינה ב-1948, עמד על 16.5%. עוד עולה מנתוני הלוח כי לאורך השנים שמר מחוז צפון על חלקו היחסי באוכלוסייה הכללית של מדינת ישראל. בשנת 2013 היוו תושבי המחוז 16.4% מכלל אוכלוסיית ישראל.

לוח 2: אחוז התפלגות האוכלוסייה לפי שיוך דתי [7]

לוח 2 מציג השוואה של התפלגות האוכלוסייה לפי שיוך דתי בין מחוז צפון לממוצע במדינת ישראל. מנתוני הלוח עולה כי במחוז צפון מתרכזת מרבית האוכלוסייה שאינה יהודית ואין היהודים מהווים את קבוצת הרוב במחוז זה. שיעור האוכלוסייה המוסלמית במחוז צפון עולה על פי שניים משיעור אחוז אוכלוסייה זאת בישראל, אחוז האוכלוסייה הדרוזית במחוז עולה על פי ארבע משיעור הדרוזים בישראל ושיעור האוכלוסייה הנוצרית בצפון הוא פי 3.5 משיעור אוכלוסייה זו בישראל. כאמור, מחוז צפון הוא המרחב ההטרוגני ביותר במדינת ישראל לרבות שונות חברתית, תרבותית, דתית ועדתית ואוכלוסיית הרוב אינה יהודית.

הערות:

[1] מחוזות ונפות המצוינים בעבודה זו הם כהגדרתם על-ידי משרד הפנים. מחוז צפון כולל חמש נפות: גולן, יזרעאל, כנרת, עכו וצפת. קיימת גם חלוקה משנית של נפות לאזורים טבעיים. נפת גולן – אזור חרמון, גולן צפוני, גולן תיכון, גולן דרומי. נפת צפת – עמק חולה, גליל עליון מזרחי, אזור חצור. נפת כנרת – כנרות, גליל תחתון מזרחי. נפת עכו – אזור אילון, אזור נהריה, אזור יחיעם, אזור עכו, אזור שפרעם, אזור כרמיאל. נפת יזרעאל – הרי נצרת-תורען, עמק יזרעאל, עמק חרוד, עמק בית שאן, רמת כוכב, רמת מנשה, אזור יוקנעם. ראוי לציין כי חלק ממשרדי ממשלה משתמשים בחלוקות מנהליות אחרות.

[2] מעניין לציין את משמעותה הכפולה של המלה "גליל". מחד גיסא מדובר באזור מסוים, בעל גבולות מוגדרים בצפון הארץ ומאידך גיסא גליל הוא שם נרדף המציין שטח או טריטוריה מנהלתית, אף היא מתוחמת, כמו מחוז, פלך, חבל-ארץ וכדומה.

[3] במחקר שנערך ב-2011 ע"י ה-OECD נמצא כי לישראל הגיעו מהגרים מ-79 מדינות הדוברים 39 שפות (OECD, 2011: 13).

[4] יישוב עירוני, על-פי הגדרת הלמ"ס, הוא יישוב שמספר תושביו עולה על 2,000 נפש.

[5] מקור: למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2014, לוח 18.

[6] מקור: למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2014, לוח 2.16.

[7] מקור: למ"ס, מפקד האוכלוסין 2008.

מראי מקום:

אפרת, א. (2011), "ההתיישבות הכפרית-יהודית בגליל ובצפון הארץ", בתוך: שילר, א. וברקאי, ג. (עורכים), אריאל, 196-195: 204-197.

אפרת, צ. (2005), הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1948>1973, מוזיאון תל-אביב לאמנות.

גורי, ח. (2004), אני מלחמת אזרחים, מוסד ביאליק, ירושלים.

ויינשטוק, נ. (2014), נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו, מצרפתית: חגית בת-עדה, בבל.

יפתחאל, א. וקדר, א. (2003), "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 18 – 51.

ליפשיץ, ג. (1991), "ההתיישבות החדשה בגליל כאמצעי לפיתוח אזור שוליים", בתוך: סורקיס ח., רפ א. ושחר ת. (עורכים), ירושלים: תמורות בגיאוגרפיה של ישראל – גלעין ושוליים, משרד החינוך והתרבות, עמ': 139-126.

לפיד, ש. (1982), גיא אוני, עם עובד.

מוריס, ב'. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.

עבאסי, מ. (תשע"ה), "סמח': עלייתה ונפילתה של עיירה ערבית לחוף הכינרת", קתדרה, 153: 98-79.

קליינברג, א. (2011), הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון.

קמפ, א. (2003), "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 52 – 83.

רודד, ב. (2012), "תכנון במצב אי-הכרעה: המקרה של הנגב", תכנון, כרך 9 (1): 164-141.

שרון, ס. (2006), "המתכננים, המדינה ועיצוב המרחב הלאומי בראשית שנות החמישים", תיאוריה וביקורת, כרך 29: 53-31.

שרון, ס. (2004), "לבנות ולהיבנות בה": תכנון המרחב הלאומי בשנים הראשונות למדינת ישראל, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב.

OECD (2011), Higher Education in Regional and City Development: The Galilee, Israel, Paris

Tzfadia, E. and Yacobi, H. (2011), Israeli Spaces: Periphery, Identity and Protests, Routledge

Yiftachel, O. (1996), "The Internal Frontier: Territorial Control and Ethnic Relations in Israel", Regional Studies, Vol. 30: 493-508

לקריאת פרקים קודמים – ראו כאן: פרק א

© כל הזכויות שמורות. מחקר זה התאפשר על-ידי סיוע מיוחד של קרן קיימת לישראל באמצעות המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: