על המגפה שפוקדת את לבוב בסתיו שנת 1759

ונזכיר, הן לקוראות והן לקוראים, שעדיין נאמנים/ות ומנויים/ות לאתרי, כי אוסף הרשימות המוצג באתר זה, "המתבונן", דן ועוסק בגיאוגרפיה תרבותית במובנה הרחב ביותר. וברוח הימים והמגפה העכשווית של המאה ה-21, נפליג אל העבר משום שמגיפות היו בעולם מאז ומעולם. החל ממכות מצרים ועד שניגף העם במגפה. ולא פעם או פעמיים. מאליו מובן כי אי אפשר, ואולי לא ראוי, להכיל ו/או לכסות את הנושא ברשימה אחת. ולכן, מדי פעם (ולא מעת לעת – שכן "עת" הינה נקודת זמן קבועה), תראה אור, באתר זה, רשימה שעניינה דיווח על מגפה.

כיוון שכך סיכמנו, אתם.ן וכותב שורות אלו, נתחיל אפוא בתיאור הראשון למגפה מתוך ספר המונח, פתוח למחצה, על שולחני. ואחר-כך, דהיינו ברשימות נפרדות שיבואו, מתי שיבואו, נצטט מלים, משפטים או קטעים, אודות מגפות מספרים אחרים. ספר אחר ספר. ואת הכרונולוגיה המגפתית, איזו מגפה קדמה, נותיר בצד…

כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, אולגה טוקרצ'וּק, נדרשה אליה, אל המגפה שהתחוללה במזרח אירופה, במרחב הספר בין האימפריה העות'מנית לבין רוסיה הצארית, בשטח (ברובו) בו ממוקמת היום אוקראינה העצמאית/המודרנית, כאשר כתבה את ספרה הנושא את הכותרת הבלתי ניתנת להיאמן: "ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם" (מפולנית: מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ף). רק על הכותרת מגיע פרס נובל.

להלן תיאור המגפה:

על המגפה שפוקדת את לבוב בסתיו שנת 1759

עד לא מזמן עוד חשבו כי מגפות נגרמות ממצב כוכבים ביש מזל, חושב אשר [אשר רובין, רופא, אחת הדמויות המאכלסות את הספר – מ.ה]. הוא מתפשט עירום ושוקל מה לעשות עם בגדיו. לזרוק? כי אם דבקו בהם אדים של החולים, הוא עלול לפזר אותם בביתו, ואין דבר נורא יותר מאשר להכניס את המגפה אל ביתך שלך.

מזג האוויר בלבוב השתנה פתאום, היה לוהט ויבש ועכשיו הוא חמים ולח. בכל מקום, אם יש רק פיסת אדמה או עץ רקוב, מופיעות פטריות. כל בוקר העיר מכוסה ערפל, סמיך כשמנת, ורק התנועה ברחוב מצליחה להזיזו ולנערו.

היום קבע כבר ארבעה מקרי מוות וביקור חולים; הוא יודע שיהיו רבים. לכולם אותם תסמינים: שלשול מימי, כאב בטן וחולשה גוברת והולכת.

הוא ממליץ על שתייה מרובה של מים טריים או – מוטב – צמחי מרפא שעברו רתיחה, אבל כיוון שהחולים דרים ברחוב, אין להם איפה להרתיח מים. ולכן החולים הרבים ביותר הם מקרב היהודים המנצרים. ולכן הם ממהרים לטבילה – הם מאמינים שלאחריה לא יחלו ולא ימותו. אשר ראה היום כבר כמה אנשים מסומנים, שניים מהם ילדים – לכולם פני היפוקרטס: תווים חדים, עיניים שקועות, קמטים. לחיים עצמם יש נפח, אם היעלמם גורם לגוף האדם להיראות כמו עלה יבש. אחר כך הוא הלך מהליצקה דרך כיכר השוק וראה איך העיר מתבצרת בתוכה, התריסים מוגפים, הרחובות ריקים, ולא ברור אם השוק יתקיים, אולי רק אם יבואו הכפריים שלא שמעו עדיין על המגפה. מי שעדיין בריא ויש לו לאן, עוזב את העיר.

אשר מנסה לתאר לעצמו איך עוברת המגפה מאדם לאדם; המחלה היא בוודאי ערפל סמיך וחמקמק, משהו מחניק או אולי אד חריף. האדים רעילים האלה מגיעים אל הדם עם הנשימה, מדליקים ומזהמים אותו. ולכן אשר, שנקרא היום לבית אחד הבורגנים שבו חלתה בעלת הבית, עמד ליד החלון שדרכו נכנסת רוח ואילו היא, החולה, שכבה ליד החלון שדרכו יוצאת הרוח. המשפחה דרשה שיקיז את דמה, אבל אשר התנגד לטיפול הזה – אחדים נחלשים מכך מאוד, במיוחד הנשים, אם כי זה בוודאי מקטין את כמות הרעל הנמצא בדם.

אשר שמע גם על חיידקים, משהו כמו חרקים קטנטנים שאוהבים להיאחז בפרוות, קנבס, משי, צמר ונוצות ועפים מתוכם עם כל תנועה, ואז חודרים לדם דרך הנשימה ומרעילים אותו. כוחם תלוי באוויר – כשהוא נקי, הם מתפרקים ומתכלים. לשאלה כמה זמן יכול להחזיק חיידק כזה עונים הרופאים שבחפצים המוחזקים במרתף אפילו עד חמש-עשרה שנים, ואילו במקומות מאווררים עד שלושים יום, ובאדם לא יותר מארבעים יום. ואולם אנשים רואים את הסיבה העיקרית למגפה בכעסו של האל בעטיים של חטאי האדם. וכולם מאמינים בכך – יהודים, נוצרים, טורקים. זעם האל. סלומון וולף, הרופא הזה מברלין שאתו אשר מתכתב, אומר שהמגפה לא נוצרה מעולם באירופה, היא תמיד הגיעה מחלקי עולם אחרים, שעריסתה היא מצרים [האם הכוונה לדֶבר, אחת ממכות מצרים? – מ.ה] ומשם היא עוברת בדרך כלל לאיסטנבול ומאיסטנבול מתפשטת בכל אירופה. לכן יש להניח שאת המגפה הזאת הביאו ללבוב אותם יהודי ואלאכיה שבאו לכאן להתנצר. כך לפחות סבורים כאן [אנטישמיות מוסווה? האם טוקרצ'וק מצטטת מקורות כלשהם או שנאחזת בהאשמה הגורפת שהיהודים הם תמיד בגדר החשוד המידי, השעיר לעזזאל או סתם בודה? שהרי סיפורי יעקב הוא ספר המתבסס גם על הדמיון… – מ.ה].

עכשיו הכול ממתינים לחורף כמו לישועה, כי הקור נוגד את הרקב, ולכן מחלות נעלמות כליל בחורף או לפחות נחלשות במידה רבה.

אשר לא מרשה לגיטל לצאת מהבית. שתשב יחד עם סמואל בתריסים מוגפים.

[…]

– כשאתה רופא, אתה רואה רק את האסונות של האנשים – אומר לו פנחס, חמיו אם אפשר לומר כך, למחרת, כאשר אשר רובין שוב נמצא עם החולים בבית החולים. – והחיים הם כוח גדול, אנחנו רק ניצבים לצדו. את מה שקרה אין להשיב.

פנחס מעמיד פנים שהוא נמצא כאן במקרה. החלק התחתון של פניו מכוסה בפיסת בד לבן, שאמור להגן עליו מן האדים. הסירחון כאן נוראי, זהו מקום של מוות ולא של ריפוי. את החולים מניחים כבר על הרצפה, כי בית החולים קטנטן.

[…]

המוות מהיר וחומל. קודם כואב הראש, אחר כך מופיעים בחילה וכאבי בטן, אחר כך בא שלשול שאינו פוסק. הגוף מתייבש, האדם ממש נעלם, מאבד את כוחותיו ולבסוף את הכרתו. זה נמשך יומיים, שלושה ובא הקץ. קודם מת ילד, אחר כך אחיו של אותו ילד, אחר כך אמו ולבסוף אביו – אשר ראה את כל זה. כך זה התחיל. מהם נדבקו האחרים שהגיעו לכאן.

קבורת המתים מדבר – פרט [מקור: ויקיפדיה]
The burial of the victims of the plague in Tournai. Detail of a miniature from "The Chronicles of Gilles Li Muisis" (1272-1352), abbot of the monastery of St. Martin of the Righteous. Bibliothèque royale de Belgique, MS 13076-77, f. 24v.

[…]

הוא יודע שבכל אשמים המים – די בבאר נגועה אחת כדי להרוג עיר שלמה. החולים שותים את המים האלה ואחר כך הפרשותיהם המזוהמות נודדות למאגרי מים אחרים. אשר הלך לראשי העיר והציג את תצפיותיו – זה בוודאי קשור לבארות ולמים. הם הסכימו אתו, עם היהודי, וציוו לסגור את הבארות; והמגפה כמו נרגעה מעט. אבל אחר כך פרצה בכוח כפול, כנראה עברה למקורות מים אחרים. אי אפשר לסגור את הבארות בכל העיר לבוב. אפשר רק לקוות שחלק מן האנשים יהיו עמידים מאיזושהי סיבה מפני המגפה הזאת. יש החולים מחלה קצרה וקלה, ואחר כך מבריאים בעצמם. אחרים לא נדבקים כלל, כמו היו מחוסנים.

[…]

זה קורה עכשיו, אחרי הלוויותיהם של בני מיורקביץ'-פיוטרובסקי עומד אשר באכסדרת ביתו ופושט לאטו את כל בגדיו. הוא עושה מהם צרור ומצווה על המשרתת לשרוף אותם. אולי המוות נדבק לכפתורים, לתפרי המכנסים, הצווארון. הוא נכנס לחדר בו נמצאת גיטל עירום לחלוטין. היא מתבוננת בו, נדהמת, ופורצת בצחוק. הוא לא מסביר לה דבר.

[…]

הרופאים דורשים שהמגיעים לעיר יידרשו להציג תעודות שהם באים מאזורים שבהם אין מגפה, ואת החשודים "לאוורר" במשך שישה שבועות מחוץ לעיר, ושבמקום המגפה יהיה מספר נאות של רופאים, חובשים, מטפלים, סבלים וקברנים. וגם לסמן את כל אלה הבאים במגע עם החולים, למשל בצלב לבן על החזה ועל הגב. טוב היה אילו היה לנו כסף למזון ולתרופות לעניים, אילו יכולנו לסלק מן העיר את הכלבים והחתולים המתרוצצים בין חצרות, לעקוב אחר הופעת המחלה בכל בית [חקירה אפידמיולוגית – מ.ה], לבנות צריפי עץ רבים מחוץ לעיר שם ישהו החולים [מלוניות – מ.ה] ומחסנים לאוורור סחורות חשודות. אבל, כרגיל אצלנו, מדברים, אבל לא קורה שום דבר. [עמ' 412-407]

ומה התחדש מאז? כפי שכתב קהלת – אין חדש תחת השמש. אפילו את הדם, מאתנו, עדיין ממשיכים להקיז במקומותינו, בצורה ארכאית או בצורה מודרנית…

מקור: דבורה ברגמן (14.4.20), "ברח או היסגר כבבית כלא, פן תמות אז ותיסגר בקבר", הארץ, מוסף תרבות וספרות

מגפה. דֶבר, חולירע, טיפוס. בדרך כלל יש לה, למגפה, שם כלשהו המבדל אותה מרעותה. "השפעת הספרדית", "המוות השחור", "שפעת החזירים." אך לבטח שמתם.ן לב לעובדה כי אין המגפה, המתוארת בספר זה של טורקצ'וק, מקבלת שם כלשהו… אגב, אף שם ספרו הידוע של אלבר קאמי, שבעברית קרוי "הדֶבר", הוא, בצרפתית שהיא שפת המקור, מקבל את השם "המגפה" ללא ציון הדֶבר…

© כל הזכויות שמורות להוצאה. אני כאן משמש כיונת דואר עבורכם.ן, הקוראים והקוראות, ואין לעשות בטקסט זה, שהוקלד בעמל, אות אחר אות, דבר או חצי דבר פרט לקריאה…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: