מחווה להמינגווי – סינים בונים שדה תעופה

ארנסט המינגוויי נולד ומת בחודש יולי (2.7.1961-21.7.1899). כך שלא חשוב אם בחרתי את יום הולדתו או את יום פטירתו. מחווה זאת היא מחווה גם היא ממוקמת בין יום השנה הזה לבין יום השנה ההוא. והנה בא חודש יולי והחלטתי להעתיק למחברתי, מילה במילה, כל מילה, מתוך אחד מסיפוריו. ובמקרה שלפנינו – על הסינים.

זה שהיום בונים הסינים תשתיות ברחבי העולם – כבישים, מסילות ברזל, מנהרות, תחנות כוח, נמלים ועוד – זאת אנו יודעים. זה שהסינים חוכרים שטחים במדינות אחרות לצורך ייצור מזון עבורם – אף זאת אנו יודעים. זה שהסינים קונים מפעלים המתבססים על משאבי טבע כגון כי"ל השואבת את משאבי ים המלח והופכת אכן לים המוות – יודעים אנו גם יודעים. ידענו על החומה הגדולה. אך דומה שאחר-כך נשתכחה התורה. אך לא ידענו שהם, הסינים, כבר הפעילו את המומחיות לפני שנים רבות. ואף מילה אודות מהיכן הגיע הנגיף – כולו מולקולת חלבון – הידוע בשם COVID-19.

אך לפני שנצטט את שכתב המינגוויי על הסינים, כמחווה להמינגוויי, נצטט אחד משלנו. לאוניד פקרובסקי שהגיע אלינו מברה"מ המפורקת. הוא כותב, כמובן, ברוסית. ממקום מושבו בדלפק השמירה שהשתדרג מחיצוני לפנימי… לבטח מכירים אתם אותו ו/או את סיפורו. תקראו לעתים את עיתון הארץ. או עת קבצי סיפוריו הרואים אור ב"ספריית הפועלים" / "הקיבוץ המאוחד". אבל הסיפור אינו עליו, על האדם הכותב, אלא על מה שהוא כתב על הסינים:

"יום אחד – כך התחלתי את הסיפור, על פי עצתו של עט הפיילוט – ראש עיריית בת ים נסע ברחובות כדי לחפש ליקויים בניקיון. בשדרת ניסנבאום, שבה סוללים את פסי הרכבת הקלה, ראש העיר נעצר והחל להתבונן בעבודתם של הפועלים הסינים. התנועות המתונות שלהם הילכו עליו קסם. ולמרות שנותרו רק עשרים דקות עד פתיחת הישיבה בעירייה, ראש העיר לא מיהר והמשיך להתבונן. הסינים הזכירו לו רובוטים הנעים בחלל נטול אוויר. לא עוצרים לרגע, לא מוציאים מלה. שלא לדבר על הצעקות, שבוקעות בדרך כלל מגרונם של פועלים ישראלים או ערבים, או על קללות. לא היו גם הפסקות סיגריה או הפסקת קפה. הם הניחו בקצב קבוע את האדנים, ששימשו כבסיס לפסי הרכבת, ועליהם הניחו את הפסים עצמם, קטע אחר קטע. ראש העיר נדהם מההרמוניה של עבודת הסינים: עבודה איטית, מלאת התמדה, וללא שום הפסקה. היה נדמה לו שבאותן עשרים דקות בהן עמד בשדרת ניסנבאום הפסים התקדמו בחמש מאות מטרים.

בדרכו לעירייה, ראש העיר חשב משום מה על החומה הסינית, ונזכר בסיפור קצר של פרנץ קפקא: "בניית החומה הסינית". כשהגיע למשרדו הוא מצא בגוגל את הסיפור, שמתחיל כך: "החלק הצפוני של החומה הסינית גמור. בנו אותה מכיוון דרום-מזרח ומכיוון דרום-מערב, וכאן שני החלקים התאחדו. על בניית החומה בשני חלקים נפרדים, היו אחראים שני צבאות גדולים של עובדים: מזרחי ומערבי…"

הרי אצלנו המצב דומה, חשב לעצמו ראש העיר, רק בממדים הרבה יותר קטנים, ואצלנו סוללים את פסי הרכבת שתי קבוצות של פועלים סינים מכיוון דרום לכיוון צפון." [מקור: לאוניד פקרובסקי, "העט", מרוסית: טניה חזונובסקי ותומר שריג, הארץ, תרבות וספרות, 17.1.20, עמ' 4]

ולאחר המבוא מגיע החלק המרכזי ברשימתנו. ביוני 1941 כתב המינגוויי, בשמשו כתב צבאי, ממנילה בירת הפיליפינים ומקום מפקדתו של גנרל (5 כוכבים!!!), מקארתור, מפקד הכוחות האמריקנים במרחב מזרח אסיה והאוקיינוס השקט, לכאורה מקום מבטחים, שנכבש ע"י היפנים, וזכורה הבטחתו של מקארתור עם הנסיגה, "אני עוד אחזור", כתבה המתארת הקמת שדה-תעופה בסין ע"י הסינים הנמנים על הכוחות הלאומניים.

והכתבה של ה' הולכת כדלקמן:

מנילה. נלסון ג'ונסון, השגריר האחרון של ארצות הברית בצ'ונגקינג, שחי כל כך הרבה שנים בסין עד שדיבר כמו מדינאי סיני קשיש בעל פרספקטיבה של שלושת אלפים שנה לפחות – סיפר לי, כשעמדנו על מרפסת שגרירות ארצות הברית והתבוננו מבעד לצמחיית האביב החדשה ומעבר לנהר היאנגצה הגועש, בגוש המתנשא של אי האבן המדורג, האפור, המופגז, העגום, שהוא הבירה של סין במלחמה:

"סין יכולה לעשות כל דבר שסין רוצה לעשות."

באותו הזמן ההערה הזאת הרגיזה אותי עמוקות. שלא כמו מר ג'ונסון, מעולם לא ראיתי את החומה הגדולה, ואני מניח שלא יכולתי לחשוב עליה כעל דבר שנבנה רק לפני כמה ימים או שנים. חשבתי במושגים מיידיים: כמה דיוויזיות יפניות ניתן לעכב בסין וכמה זה יעלה? מהן אפשרויות ההתקפה של הצבא הסיני? האם ניתן להפחית את החיכוך בין הקומוניסטים לבין הקואומינטאנג כך שימצאו בסיס משותף ללחימה ביפן? כמה מטוסים נדרשים כדי שסין תוכל לתקוף ומי יטיס אותם? כמה יחידות של ארטילריה נחוצות באמת ואיך יכניסו אותן? וכמה קציני תותחנים מתאימים להפעיל אותן, אם וכאשר הן יגיעו? ועל עוד כמה דברים.

כשמר ג'ונסון העיר את הערתו על סמך עומק ידיעותיו, הייתי קצת המום. זה לא נראה כמו משהו שיכול לעזור כל כך בפתרונן המיידי של בעיות רציניות רבות. יומיים אחר כך טסתי לצ'נגטו שבצפון מחוז סצ'ואן. השיירות מטיבט מגיעות לשם, ואתה פוסע ליד למות צהובות ואדומות ברחובות המאובקים של העיר העתיקה המוקפת חומה גבוהה. האבק נושב בעננים אפורים עם הרוח הקרה שיורדת מן ההרים המושלגים, ואתה צריך לכסות את פניך בממחטה ולהיכנס לבית מלאכה של צורף כשהשיירה חולפת. שם, בצפון, גיליתי למה התכוון מר ג'ונסון, וראיתי משהו שהמחיש לי איך זה היה אילו יום אחד השכם בבוקר הייתי רוכב מן הדרום אל מחוץ למדבר ורואה את המחנה הגדול ואת עבודות הבנייה של הפירמידות.

זה התחיל בדבריו של הגנרליסמו על "מבצרים מעופפים". על כמה מאותם בואינגים גדולים בעלי ארבעה מנועים שהסינים יוכלו להטיס מעל יפן בגובה כזה, שלא תותחים יפניים נגד-מטוסים ולא מטוסי קרב יוכלו להטריד אותם, וכך יוכלו להנחיל ליפן את האימה שהיא הפיצה בסין בארבע השנים האחרונות. לא היו מועמדים סינים מתאימים להכשרה כטייסים של המבצרים המעופפים, אבל אף אחד מהנוכחים הזכיר זאת. זה היה עניין שניתן כביכול לארגן מאוחר יותר. אך מישהו ציין שאין שום שדה תעופה בסין שיכול לקלוט בואינג 17-B.

בנקודה זו בשיחה העיר הגנרליסמו [צ'יאנג קאי שק – מ.ה]:

"מה משקלם?" שאל.

"עשרים ושתיים טונות," אמר לו מישהו, פחות או יותר במדויק.

"לא יותר?" שאל הגנרליסמו.

"לא. אבל אבדוק."

למחרת החלה בנייתו של שדה התעופה.

צ'ן לו-קוואן, בן השלושים ושמונה, בוגר אוניברסיטת אילינוי בהנדסה וראש מחלקת ההנדסה של הוועדה האווירונאוטית, קיבל פקודה להשלים בניית שדה תעופה שיוכל לקלוט את "המבצרים המעופפים" עד 30 במרס. אל הפקודה התווספה גם המילה "ולא", אבל צ'ן לו-קוואן כבר בנה במהירות כל כך הרבה שדות תעופה עבור הגנרליסמו, עד שבסופו של דבר מימוש ה"ולא" יכול להוות פתרון פשוט יותר ממאות אלפי הבעיות שהוא פתר ושימשיך לפתור. הוא אף פעם אינו מודאג מה"ולא".

ניתן לו פרק הזמן שבין 8 בינואר ל-30 במרס לבניית שדה תעופה שבו מסלול באורך אלף ושמונה מאות מטר וברוחב של כמאה וארבעים מטר, במילוי אבן ובציפוי חצץ וזפת בעובי מטר וחצי, שיתמוך במפציצים הענקיים בעת נחיתתם או המראתם.

משימתו של צ'ן לו-קוואן הייתה ליישר ארבעה קילומטרים רבועים של שדה ללא כלי עבודה. קודם כול היה עליו להוציא 1,050,000 מ"ק של אדמה בידיים ולהובילם בסלים למרחק ממוצע של קילומטר. הוא בנה את המסלול שלו על בסיס שכבת אבן בעובי מטר אחד, אחר כך שכבה של אדמה רטובה, ואחר כך שכבה נוספת של אבן. האבן הובלה בסלים מקרקעית נהר שזרם במרחק 1,000-800 מטר משם. יסודות אלה של המסלול כוסו בשלוש שכבות. האחת הייתה שכבת חלקי סלע המשובצים בתוך טיח סיד, מעליה שכבה של בטון סיד, ומעל לכול הייתה שכבה חלקה כמו שולחן ביליארד, בעובי ארבעה סנטימטרים, של אבן חרסית שבורה מכוסה בשלושה סנטימטרים של חול גס.

היה ניקוז סגור סביב קצה המסלול שנועד לתמוך בכחמישה קילוגרמים של עומס לכל סמ"ק ולהתמודד עם מפציצים גדולים כמו ה-19-B החדש.

צ'ן לו-קוואן בנה – כלומר, בנה תבניות למכבשים ויצק לתוכן – מאה וחמישים מכבשי בטון, במשקל שלוש וחצי עד עשר טונות ליישור המשטח. כולם נגררו על ידי כוח אדם. אחד הדברים הנפלאים שראיתי אי-פעם היה גרירת כוח האדם הזאת.

כדי ליישר את המסלול במהלך הבנייה הוא הביא מים ממרחק של חמישה-עשר קילומטרים. הוא עשה זאת בשתי תעלות, כדי לחסוך את סחיבת המים. הפועלים ערבבו את המלט ברגליים.

ששת אלפים פועלים גררו פעם אחת 222,000 מ"ק של חצץ למרחק של שלושה-עשר קילומטרים לאורך הנהר. 35,000 פועלים נוספים ריסקו אבנים בפטישים ידניים. חמשת אלפים מריצות היו בשימוש בבת-אחת ו-200,000 סלים היו תלויים על מוטות נשיאה. כל מקל נשיאה היה מכופף עד לנקודת השבירה תחת משא כפול, והאנשים עבדו במשמרות של שתים-עשרה שעות.

מושל סצ'ואן סיפק לצ'ן לו-קוואן 100,000 פועלים. הם באו בחבורות של שמונה מאות, מעשר המדינות של המחוז. היו כאלה שנאלצו לצעוד חמישה-עשר ימים מבתיהם. הם שולמו לפי החישוב שאדם יכול לכרות עד מטר ורבע של אדמה ביום. נקבע שזה שווה כקילוגרם אורז. האנשים שעבדו קיבלו שלוש חמישיות מזה באורז והיתר במזומן. זה יצא כשני דולרים סיניים ושלושים סנט ליום, או דולר סיני אחד ליום ואורז.

בפעם הראשונה שראיתי את הפועלים הם נגלו מתחת לענן אבק במורד הדרך, לבושים בסחבות בלויות כשכפות רגליהם מיובלות ופניהם מכוסים פצעונים. הם התקדמו בצעדה צבאית ברוח המאובקת ושרו תוך כדי צעדה כבדה שדגליהם הקרועים מתבדרים ברוח.

חלפנו על פני פועלים נוספים שנדחסו לכפר בעודם שרים, מתפארים וקונים מזון לערב, ואחר כך הגענו למעלה וראינו את השדה.

התבוננו במרחב הגדול בגובה פני האדמה. תחילה הוא נראה כמו איזה שדה קרב עתיק עם הדגלים המתנופפים וענני האבק ובתווך 80,000 אנשים עמלים. אחר כך היה אפשר להבחין במסלול הבטון הלבן והארוך בן שלושת הקילומטרים ובצוותים של מאה אנשים שהחליקו אותו כשהם גוררים את מכבשי עשר הטונות קדימה-אחורה.

מבעד לכל האבק, נקישות הסלע הנשבר ומכות הפטיש, נשמעה נימה שקטה וקבועה של שירה, כמו גלים הנשברים על שונית אלמוגים גדולה.

"איזה שיר זה?" שאלתי.

"רק את זה הם שרים," אמר לי המהנדס. "זה שיר שמביא להם אושר."

"מה אומרות המילים?"

"הן אומרות שהם עובדים כל היום וכל הלילה כדי לעשות זאת. הם עובדים כל היום וכל הלילה. הסלע גדול. הם מקטינים אותו. האדמה הייתה רכה. הם הקשיחו אותה."

"תמשיך," אמרתי.

"השדה היה גבשושי והם החליקו אותו. הם עושים מסלול חלק כמו מתכת והמכבשים קלים על כתפיהם. למכבש אין משקל משום שכל האנשים מושכים אותו יחדיו."

"מה הם שרים עכשיו?"

"עשינו מה שאנחנו יכולים. עכשיו יבואו המבצרים המעופפים. עשינו-את-מה-שאנחנו-יכולים! עכשיו-יבואו-המבצרים-המעופפים!"

"אתה יכול לשלוח מישהו שיטיס אותם," אמר אחד המהנדסים.

הוא היה אדם מעשי מאוד, שרגיל לבנות שדות תעופה ללא כלי עבודה וללא אשליות מזויפות.

"אתה רואה," הוא השקיף על פני תהילתו הנושבת ברוח השדה במקום שהשירה נקשה בו כמו גלים, "יש דברים מסויימים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו."

זה היה קרוב למועד הסופי. השדה יהיה מוכן ביום שנקבע מראש.

מקור: ארנסט המינגוויי (2014), כותרת משנה, מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן וידיעות אחרונות, עמ' 329-325.

הסינים, מאז ועד היום, נמצאים תמיד במגמת שיפורים. גם כיום, ובארצנו הקטנה כמקרה בוחן, הקימו ומקימים הסינים תשתיות על, בעיקר מנהרות רכבת אך לא רק, ב"אפס זמן".

רישומים בטכניקה מעורבת – משה הרפז (1999). © כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ ולהוצאת פן. אני כאן רק כדי לחסוך לכם הליכה אל הספרייה (בשני המקרים) שכן מי קונה היום ספרים או קורא בעיתון? לכך נועד המסך. קטן או גדול. ובימי הנגיף על אחת כמה וכמה.

ולכן חל איסור לעשות שימוש מסחרי בסיפור זה (וגם באחרים). ואני איני עסק ואפילו פרסומות איני מאפשר שיתרוצצו באתרי ויפריעו את שלוותם של הקוראות ושל הקוראים שמקדישים זמנם/ן לקריאה נטו. שתהיו/נה בריאים/ות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: