על אמונות, סגולות, לחשים וכיו"ב בסיפוריו של יצחק בשביס-זינגר: בית הדין של אבא

על אמונות, סגולות, לחשים וכיו"ב בסיפוריו של יצחק בשביס-זינגר: יצחק בשביס-זינגר (תשע"א), בית הדין של אבא, מיידיש: בלהה רובינשטיין, ספרית פועלים. לעניין פירוש השם: בשביס = בסעוויש (ביידיש) ומשמעותו: "הבן של בת-שבע" שזאת אמו של יצחק. ואל תשכחו – יב"ז הוא חתן פרס נובל לספרות של שנת 1978.

***

סגולה לפרנסה:

בסופו של דבר הסתלקה שבת קודש האהובה, ושבוע חדש – שבוע טוב – בא. הדליקו אור, התפללו תפילת מעריב, עשו הבדלה. אבא והיהודים האחרים טבלו את האצבעות בגביע היין העולה על גדותיו והניחו אותן על הריסים – סגולה לפרנסה טובה. (עמ' 31)

***

מי מפחיד את מי:

אחר-כך בא חודש אלול, ובבית המדרש של החסידים שבחצר שלנו התחילו לתקוע בשופר כדי להפחיד את השטן המקטרג. הכול התנהל כמו בכל שנה. (עמ' 45)

***

מה קורה עם המשיח:

הוא מצא סתירות במאמרי חז"ל. רצה לדעת כמה זמן יעבור מעת הריגת משיח בן יוסף עד בוא משיח בן דוד (לפי המקורות, יש שני משיחים: הראשון, משיח בן יוסף, עתיד להיהרג בניסיונו להביא את הגאולה. זו תבוא רק עם הופעת המשיח השני – משיח בן דוד). הוא היה מדבר על השופר של המשיח, על החמור שהמשיח ירכב עליו, תיאר את המשיח יושב בשערי רומא, חובש ומתיר את פצעיו. הייתה לו תרעומת קשה על ר' הלל, שאמר שמשיח לא יבוא אל היהודים, כי אכלו אותו בימי חזקיהו ("אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו" [סנהדרין, צט]. "אכלוהו" – במובן מטפורי: מיצו את כל ההנאות והטובות שהובטחו על-ידי הנביאים). (עמ' 71-70)

***

כיצד ממיתים בן שאינו "חוקי":

"רבנית, הוא צריך להיות כעת בן ארבעים. מישהו אמר לי שאם מדליקים נר ולוחשים לחש, הוא מתפגר." אמא הזדעזעה. (עמ' 84)

***

שדים בתלמוד הבבלי (פרופ' גדעון בוהק, תקשורת אישית – יוטיוב [26.4.20])

***

על הנסים:

אבא החוויר והזכיר ליהודי את הנס שקרה לאשתו של ר' חנינא בן דוסא. בערב שבת יצקה האישה חומץ למנורה במקום שמן, ור' חנינא אמר: מי שקבע ששמן צריך לבעור, יכול להורות שגם חומץ יבער. ובאותה שבת דלקה המנורה כמו בשבתות אחרות. כך אנו עם הריאות. אנחנו חיים כשהבורא רוצה שנחיה.

כפי שזה נראה, מילות העידוד של אבא לא מצאו חן בעיני היהודי. הוא התחיל להשתעל שיעול קטן ורך, ירק לתוך הממחטה וענה במאמר מן הגמרא: – לא בכל יום מתרחש נס, אמר בארמית ותרגם ליידיש. (עמ' 98)

***

על ייסורי מצפון:

התחלתי ללכת הביתה ברגל. הלכתי, ופתאום הרגשתי מסמר במגף. זה דקר בכל צעד. איך הופיע פתאום מסמר במגף שלי? נכנסתי לתוך מבואה של אחד הבתים. שם לא היה שום כלב ושום שוער. הסרתי את המגף. בפנים, מתוך הבטנה, הזדקר מסמר חד. לא ייתכן שדרכתי עליו כל הזמן בלי להרגיש. אין ספק, הטילו בי כישוף. לא יכול להיות אחרת. דחפתי חתיכת נייר פנימה והמשכתי ללכת. אוי, רע ומר ללכת כשמסמר ברזל דוקר כל הזמן! אוי, וכמה רע ומר צריך להיות כששוכבים על מיטת קוצים בגיהינום! עברתי היום עברות רבות! אפילו לא בירכתי כשזללתי את הממתקים. מכול הכסף שהיה לי לא נתתי אפילו פרוטה לצדקה. (עמ' 105)

***

***

מי משגיח על מי:

לפי הדין רשאים שני גברים לעבור בין נקבות, מפני שהאחד משגיח על האחר… 121

***

מדוע אין כיבוי אורות ונשארים לישון בבגדים:

והשיחה על צדיקים ואדמו"רים החלה. רבי אחד, כך סיפר ר' משה, נשק את המזוזה וביקש שיהיה לו קהל מאמינים קטן. על רבי אחר סיפר ר' משה שהמופתים מתגלגלים אצלו מתחת לספסלים. רבי שלישי – כך אמר – לא כיבה מעולם את הנר בלילה, מפני שהמתים היו באים לבקר אצלו. מעשה אחר, מסקרן במיוחד, היה על אותו רבי שכל ימי השבוע היה ישן כשהוא לבוש במכנסיו. ומדוע במכנסיים? – מפני שהמשיח יכול להגיע בכל רגע, והרבי הזה לא רצה להתעסק עם המכנסיים כשהמשיח יבוא. ככה, לבוש במכנסיו, יוכל לרוץ לקראתו… (עמ' 121)

***

שדים על קערות מגלות בבל (פרופ' גדעון בוהק – תקשורת אישית – יוטיוב [26.4.20])

***

מדוע הצדיק אינו מספק את הסחורה:

בעיירה טוריסק ראיתי דיבוק. בדרך כלל היא נערה שקטה, אבל פתאום התחילה לשהק כמו כלב נובח ולדבר בקול של גבר. זמר של חזן פרץ מגרונה. כמו שאגת אריה. היא ידעה את כל התפילות בעל-פה. הרבי של המקום נתן לה קמע, אבל זה לא עזר. עכשיו זה לא כמו שהיה פעם. הצדיקים של היום אינם הצדיקים של העבר. (עמ' 135)

***

והרבי נתן לזאת וגם לזה – קמעות, פתקים:

היה ברדזימין רבי. זו הייתה שושלת אדמו"רים חדשה. ייסד אותה ר' יענקלה, שהי נוסע לפשיסחה מפעם לפעם, ואחר-כל לקוצק. ר' יענקלה היה בעל-מופת. נשים היו באות אליו, והוא נתן להם מטבעות שאמרו עליהן לחש, או חתיכות ענבר לריפוי מחלות. בחורים שהיו צריכים להתגייס לצבא היו באים אל ר' יענקלה, והוא מסר להם – תמורת תשלום – איחולים כתובים על פתקים: פתקים ירוקים, כחולים, לבנים [כל צבע משמעותו פטור כזה או אחר מן הגיוס לצבא הצאר: כרטיס ירוק הוא פטור זמני, כרטיס כחול מהווה פטור חלקי משירות צבאי רק בעתות שלום, כרטיס לבן הוא פטור מלא – מ.ה]. סיפרו שאפילו חולה אנוש נרפא מייד בזכות הברכות שלו. לפעמים לא בירך, אלא קילל. הוא היה רגזן בטבעו, והקללה שלו עזרה יותר מן הברכה. למשל, איזו יהודייה באה לבכות שהילד שלה חולה, ור' יענקלה היה פורץ בצעקות: "תעזבי אותי במנוחה! לכי לכל השדים והרוחות יחד עם הממזר שלך!" והילד הבריא מייד.

ר' יענקלה אהב כסף. לא שטרות נייר, אלא מטבעות נחושת, כסף וזהב. הוא שמר את המטבעות בתוך כלי חרס. חסידים סיפרו שמתים באים אליו כדי שייתן להם 'תיקון', ובכך יעזור לנשמותיהם החוטאות להגיע לגן עדן. ר' יענקלה נהג להתלונן שעליית הגג שלו קורסת מרוב נשמות שמצטופפות בה. פעם, באמצע הלילה, נפל הרבי מן המיטה. השמש ר' איצ'ה, שמע את החבטה ובא בריצה. ואז צעק הרבי: "היה טיפש בחייו ונשאר טיפש אחרי המוות. הוא הרי יודע שאני פחדן; אז מה הוא בא אלי בתכריכים?!…" והרבי הורה להשאיר נר דלוק בחדר השינה שלו במשך כל הלילה. (עמ' 160-159)

***

מה קורה מתחת לשולחן הרב:

אחותי הינדה-אסתר ואחי ישראל יהושע היו אדוקים בדת כשעזבנו את ליאונשטיין. אבל ההתנהגות של הרבי עוררה בהם ספקות בענייני דת, והם התחילו להתקלקל ולחזור בתשובה. אחי התחיל לחקות בלעג את הרבי: איך הוא מועק בשעת תפילה, מגלגל עיניים, מחלק שיירים (לפי המנהג, בעת עריכת "טיש" [שולחן] הרבי מחלק לחסידיו שיריים מן המנה שלו. והם מתנפלים על הפירורים כאילו יש בהם סגולה מיוחדת). (עמ' 163)

***

נו מה כבר מקובל מסוגל לעשות:

כן. הילד הזה, ברוך-דוד, שכנע אותי שהוא מקובל. הוא מכיר את ספר הזוהר. הוא יכול לסחוט יין מן הקיר ולברוא יונים בעזרת שמות קדושים. ביקשתי ממנו שילמד אותי קבלה, אבל הוא ענה שאני צעיר מדי.

– ואתה כבר מספיק מבוגר?

– אני גלגול של צדיק… (עמ' 176)

***

לחש פלא כנגד דמיונה של זקנה:

אמא ידעה קצת פולנית, והזקנה דיברה איתה על כל מיני עניינים. הייתה בה גם אהבה מיוחדת אלי. אמרה שאני נראה כמו ישו. תמיד חזרה ואמרה את זה, ואמא הייתה מעקמת את הפרצוף ומלמלת איזה לחש, סגולה שהדיבור הזה של הזקנה יימוג וייעלם ביערות אופל שוממים… (עמ' 213)

***

שרק יהיו הילדים בריאים:

תמיד, כשהיה משהו טעים בבית, אמא נתנה אותו לילדים. הייתה ממציאה כל מיני תירוצים והסברים מדוע היא לא טועמת מן המעדן הזה. היו לה סגולות שונות ולחשים קדומים. היא הייתה משמיעה מיני דיבורים, שדורי-דורות של אמהות וסבתות מסורות הורישו לה. כשילד היה בוכה מאיזו שהיא סיבה, הייתה אומרת: "שאני אהיה השעיר לעזאזל במקומך. שתזכה לאריכות ימים, הרבה אחרי מותי", או שהייתה אומרת: "שאהיה כפרת ציפורך הקטנה"… כשאכלנו משהו, הייתה אמא אומרת: "בריאות וחיוניות בעצמות הקטנות שלכם!". כל ערב ראש חודש הייתה אמא נותנת לנו סוכריות מיוחדות, סגולה נגד תולעים בנעיים. אם נכנס משהו לעין של אחד הילדים, הייתה אמא מלקקת את העין ומוציאה את הגוף הזר בלשונה. היא גם פיטמה אותנו בסוכר גבישי נגד שיעול, ומפעם לפעם הייתה לוחשת השבעות סתרים נגד עין הרע. כל זה לא הפריע לה לעיין ב"חובת הלבבות", "ספר הברית", ובספרי מוסר והגות אחרים. (עמ' 214)

***

מלחמת גוג ומגוג:

מאטס פשוט לא הבין איך אפשר להתעסק במשהו אחר חוץ מיהדות. יש כל-כך הרבה ללמוד! יש כל-כך הרבה תפילות, כל-כך הרבה ספרי חסידים! צריך להשיג כל-כך הרבה מדרגות חיוניות! הרבה שדים, רוחות ושאר מרעין בישין רוצים למשוך את האדם אל שאול תחתיות, וצריך לנהל נגדם מלחמה. (עמ' 264)

***

יהודי צריך לאכול חזיר על-מנת לנשום:

יהודי אחד, אדם פשוט, סיפר שקרוב משפחה שלו היה חולה ריאות ונשקפה סכנה לחייו. הרופא הורה לו לאכול חזיר. הלכו לשאול רב, והרב פסק שאם יש כאן פיקוח נפש, הדבר מותר. יהודי אחד סיפר על חולה שחפת שממש ירק את ריאותיו, אבל אחר-כך צמחו לו ריאות חדשות…(עמ' 279)

***

שדיים ולא שדים. ואיך קשורים השניים אל החמור:

כמה פסלים היו חשופי שדיים. עד אז חשבתי בתמימותי שרק לנשים מוזנחות ומרושלות, אלה שהניקו לעיני כול, יש שדיים. אבל כעת ראיתי שגם לנערות צעירות ויפות יש שדיים, וזה הפתיע אותי ועורר בי בושה ומבוכה. לפי החינוך שקיבלתי אסור לגבר להסתכל על דברים כאלה, ומי שמביט הוא חמור גס, חמור-חמורותיים. אבל הציירים האלה לא נבהלו, כנראה, מן הכינוי חמור-חמורותיים. (עמ' 305)

***

נשמת צדקת שהתגלגלה בחתולה:

מוזר, אבל דווקא בצחיחות הקפואה הזאת פלשו אלינו המון עכברים. רק אלוהים יודע מה הם יכלו לאכול אצלנו. הם נטפלו לספרים ולבגדים. בלילות הם התרוצצו סביבנו בהפקרות של יצורים רעבים, שמוכנים לסכן הכול בשביל פירור של מזון. אמא השיגה חתולה, אבל זו הייתה חתולה עצלנית ואדישה. לא זזה ממקומה גם כשראתה עכבר רץ לידה. עיניה הצהובות כאילו אמרו: "שיתרוצצו להם. למי זה מזיק?" החתולה הייתה תמיד שקועה בחלומות. ראו בבירור שדעתה מרוחקת מכל מה שקורה כאן. אבא אמר: "מי יודע? אולי זהו איזה גלגול?"

אבא נזהר שלא לפגוע בה, ובאיזה אופן אפילו חלק לה כבוד. כן. מי יודע? אולי שוכנת בתוכה נשמה של צדיק? הרי קורה לפעמים שצדיק חוטא, והוא מוכרח לחזור אל העולם כדי לתקן את מה שקלקל. העולם מלא גלגולים ותיקונים. (עמ' 314)

***

לא תאמינו לשימוש שעושים בחתיכת האיבר שנכרתה ביום ה-8:

על רצפת בית הכנסת הייתה פזורה שחת קצוצה. בית הכנסת היה גדול, עתיק יומין. ארון הקודש נעשה על-ידי אומן איטלקי, שהקציע את העץ וגילף אותו. באחת הפינות של בית הכנסת הזה היה תלוי כל השנה נרתיק ובו אפיקומן. היה גם כלי מתכת עם חול, ובתוכו היו מונחות ערלות של נימולים – סגולה כנגד פגעים שונים. (עמ' 362)

***

הזכויות שמורות להוצאה. אנחנו רק קוראים ולא עושים בחומר ובכתובים כל שימוש אחר. ותיזהרו מן השדים…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: