חמש נקישות על דלתי וחבילה על סף הבית

לפתע נקישה על דלתי. ועוד נקישה. ועוד אחת. שלוש במניין. אין אני יכול להשתמש ב"פתאום דפיקה בדלת" משום שהמילים הללו כבר נכתבו ע"י אתגר קרת שבמעשהו אתגר אותי למצוא פתיח אחר. אני מניח שאתם מכירים את דמותו של הסופר בספרו של אלבר קאמי, הדבר, שעם מותו התברר שבספרו הייתה רק שורה אחת של פתיחה. ותו לא. ולאורך סיפורו של המספר, מדי פעם, הציע הסופר ואריאציה על משפט הפתיחה… כך או כך – פתחתי.

מצמוצי המצלמות, הבזקי הפלשים, הממו/היכו אותי בסנוורים. כשמאחוריו סוללה של צלמים, עיתונאים המושיטים לפני מיקרופונים ומכשירי טלפון חכמים, ואנשים חמורי מבט וסבר ונטולי מצמוץ, עמד, עד כמה שיכולתי להבחין, בן-אדם. חנוט בחליפה מהודרת. שערו, אם זיכרוני אינו מטעני, היה בצבע סגול רך. או אולי אני מדמיין זאת בגין הבזקי המצלמות ואור הזרקורים.

באחת שככה ההמולה ושאון הסאון. האדם הציג עצמו כשליח המדינה. ואלי הושיט ת'חבילה. פתחתי. החבילה הכילה חמישה ספרים. ספר לכל 100 ש"ח שהוכרז על חלוקתם, בשל השתלטות הנגיף, 19-COVID, על חיינו. חלוקה מכספי הקופה הציבורית, לכל דיכפין, ללא דיפרנציאציה או בדיקה או בירור, מי באמת זקוק לכך כאוויר לנשימה ולא למכונת ההנשמה.

והשליח אמר: "אני יודע שאתה מעדיף כך ולא אחרת. זאת הבינונו וכך עלה מן הפרופיל שלך שאיכשהו הצליח השב"כ לגרד על-אף שאינך מחזיק חשבון אינסגטרם או טוויטר ואף את הפרופיל שלך ב-F  לא השלמת למרות פניות חוזרות ונשנות היכן למדת ושאר ירקות. לפיכך התייעצנו, הארגון ואני, ואת אשר המליץ הארגון החלטנו לאמץ. לטעמנו – טעמך אקלקטי לחלוטין. אין זאת בעיה שלנו. מה לעשות – זכותך. אני מקווה שאין אנו טועים כי מאוד קשה היה לנו להגדיר את טעמך. ובכל מקרה, שמנו פתק להחלפה…"

"תודה," השבתי, "אכן כך הם פני הדברים. אני עומד/שומר בתוקף על זכותי להיות אנונימי."

וכתב חנוך לוין: "בסוף יש סוף". וצדק. בסוף אתגר קרתכולם הלכו. לרגע חשבתי שאני חלק ממערכון של "ארץ נהדרת" או שמא היה זה "חייך – אכלת אותה!" חיפשתי ת'מצלמה הנסתרת. לא מצאתי. אין זה אומר שלא הייתה. אני זה שלא מצא. היה או חלמתי חלום שזה היה?

נותרתי לבדנו. 5 ספרים, 2,135 עמודים וזוגתי שתחיה. יוצא אני אפוא למסע ארוך. ה-5 הללו מצטרפים לערימה מסודרת ומכובדת. וגם שוקלת… יש בה ספרים שאין אדם יכול לקרוא בשכיבה, במיטתו, כשכרו מוגבה, והמנורה שלצדו מאירה את אותיותיו… אנו בנויים לפרויקטים ארוכים, מתמשכים. אקרא אותם אחד אחר השני. מכריכה אל כריכה. מן הקדמית ועד האחורית. כולל. אלא אם הספר ינצח. לעתים הדרך היא החשובה. וכשקוראים אין מסמנים יעדים או מטרות. לקרוא. כך המליצו ש"י עגנון וארנסט המינגווי. הם קיבלו את הפרס מידי המלך. אגב, עגנון כתב "לקרות". אני את הפרס לא אקבל. ובכל זאת – קרוא אקרא.

ואסיים במילות המשורר נתן אלתרמן (מגש הכסף – מבחר שירים, משרד הביטחון, תשל"ד, עמ' 11), ללא ניקוד:

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים לך עובר-אורח."

אני בדרך. אכן יש למה לצפות.

צילומים: משה הרפז (ימי הקורונה, 2020).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: