אנדרטה בגן העצמאות בת"א לזכר שני הטייסים שנהרגו במלחמת הקוממיות

נקדים ונאמר כי יש הסבורים שמתוך מושג הלאומיות שבאנדרטאות עלה וצמח הפיסול הישראלי.

ישבתי וקראתי בעיתון. פרופ' אריאל הירשפלד כתב על אנדרטת זיכרון, שהוקמה ב-1956, ע"י האדריכל אבא אלחנני והסופר-האמן בנימין תמוז, לזכר הטייסים אהרון דוד שפרינצק ומתתיהו סוקניק שנפלו ביוני 1948 במלחמת הקוממיות.

ורשימה זאת היא לזכרם של כל ההרוגים והחללים של מלחמות ישראל. החיילים, האזרחים, הנעדרים שמקום קבורתם לא נודע, הקבורים בקברים ואין יודע איש  שם הקבור בקבר. כאן נטמן אלמוני ללא שם. והרי זלדה כתבה שלכל איש יש שם… והללו הם מגש הכסף.

וכך כתב הירשפלד:

האנדרטה לזכר הטייסים, המוצבת על הצוק הגבוה ביותר של תל אביב, על חוף הים, על גבול גן העצמאות, היא ביצוע מלא פתוס של אחד מתפקידיו של הפיסול העירוני הקלאסי: להעמיד גל-עד לגיבורים שנפלו חלל על חיי העיר. כאן מדובר על נפילתם של הטייסים אהרון דוד שפרינצק ומתתיהו סוקניק בקרב נגד ספינות מצריות שהפגיזו את תל אביב במלחמת השחרור ביוני 1948. הפסל – צורת השחף שבור הכנף התלויה על עמוד, ספק נישאת עליו ומעופפת, ספק לכודה בו לנצח, עשוי בחלקו מכנף מטוס חיל האוויר שנפל. בדרך הזאת צירפו אלחנני ותמוז את מושג ה-relic הדתי (שריד של קדוש), האופייני לנצרות ולבודהיזם, לסמל האוניברסלי של הציפור המעופפת (רוח האדם) ולסמל המשמש תכופות בחיי טייסות צבאיות של עופות בעלי טיסה מרשימה. הצביון המודרניסטי של צורת העוף מנתק את הפסל מן הייצוג הנטורליסטי ומקנה לו את הממד הסמלי, על גבול המופשט, ומוסיף לו, מכיוון אחר, ממד עכשווי הקשור בטכנולוגיה של הטיסה הקרבית ובחומרי הבנייה של מטוסים.

האנדרטה הזאת קנתה את אמונם של אנשי העיר, ובצדק גמור. ממדיה הצנועים ועדינות הצורה שלה, החסכוניות המרהיבה שביחסי הצורה והסמל שבה, מאזנים בקלות את עוצמותיהן הגדולות של המחוות המקיפות את דיבורו של הפסל: האיקוניות של הציפור, המיקום הגרנדיוזי מול איתני הטבע, השמים והים ומיתוס הנפילה והגבורה. מיקומה של האנדרטה על גבולה של העיר, כלומר על נקודת המגע בין העיר והלא-עיר, החוף, הים והשמים, הוא מחווה מלאת כוח: הסמל המפוסל כאן נוגע בנקודת החיתוך והמגע בין הציביליזציה לבין מה שקדם לה ומה שמקיף אותה. כאן מדבר בנימין תמוז הכנעני: המבקש אחר מגע עם הקדמוניות של המקום, עם הקדם-יהודי והקודם לכל עיר. העיצוב המעודן כל כך של הציפור, והיכולת לגלם במתכת הזוויתית את מחוות המעוף הנסחף על ידי רוח סועה – הוא הישג יחיד במינו. לא במקרה הוא זוכה לאמון כזה. זהו פסל מלא כנות.

הפסל אינו רק סימן ברצף הסימנים המפוזרים בעיר, אלא הוא גילום דרמטי של יחסי העיר והמרחב הטבעי שלה. היותו של הפסל חלק מגן העצמאות התל אביבי, יצירת המופת של אברהם קרוון (1952), מצטרפת למחווה הזאת. משמעותו של הגן כולו, המהווה מטפורה בדמות גן לעצמאותה של מדינת ישראל, ברוח חזון ישעיהו והושע, מתנקזת בנקודה הבולטת ביותר במרחב, בראש הצוק שמול המערב, לצורת הציפור האובדת בחלל. כך נקשרת ה"עצמאות" למוות ולקשר הטרגי בין החיים ומה שמעבר להם – המערב, הים, הוא "הים האחרון". העיר העולה מן הים זוכרת את סופה.

מקור: אריאל הירשפלד, "העיר העולה מן הים זוכרת גם את סופה", הארץ, תרבות וספרות, 5.7.2019, עמ' 4

ואמרתי לעצמי – יש לגשת ולראות. וכך נשלים את המעגל של קריאה, של ראייה ושל זיכרון.

אך לפני זאת, לפני המבט, עוד בדיקה במרשתת. מי היו הטייסים שהונצחו?

ומצאתי, ואני מצטט, את הכתוב על שפרינצק באתר "הפלמ"ח":

משהחלה מלחמת השחרור, בחורף תשכ"ח, התנדב כחבר פלמ"ח לגרעין הראשון של חיל האויר. השתלם במטאורולוגיה, דרש לשתפו גם בטיסות ונמצא מוכשר לכך. פעל ב"פרימוסים" בהפצצות תכסיסיות על ריכוזי ערבים, כסיוע לכוחות הקרקע של ה"הגנה", ובהבאת מזון ודואר לירושלים העתיקה, לכפר עציון, ליחיעם ולישובים מנותקים ונצורים אחרים. במלחמה נגד צבאות ערב שירת במטוסים גדולים ומשוכללים יותר. השתתף בפועל בהפצצת עזה (עליה מסר ברדיו "קול ישראל" תיאור מלבב בפשטותו), אשדוד וריכוזי האויב בעמק הירדן ובצפון הארץ. היה ראשון לכל התנדבות מתוך אושר וסיפוק נפש, שניתן לו לשרת את המולדת במקצוע שהוא חלם עליו מימי ילדותו. לא עצרתו כל סכנה ממעשי הקרבה. היה אהוב וחביב על חבריו.

בשובו מהפצצת אשדוד, ביום הששי, ב-4.6.1948, יצא במטוס עם חברו דוד שפרינצק להפציץ את אניות הצי המצרי, שניסו להרעיש את חוף תל-אביב, פגע בהן ועזר להנסתן. המטוס הופל והוא עם חברו טבעו בים. במכתבו האחרון כתב מתי: "דבר אחד ברור, נמאסה כבר המלחמה!!! יש לקוות שתיגמר מהר. יותר מדי קרבנות הקרבנו כבר וזה מספיק". בפקודת המטכ"ל מיום 29.9.1949 הוענק לשמו תואר "פקד אויר".

מקור: http://www.palmach.org.il/memorial/fighterpage/?itemId=27253

וזאת אשר כתוב על סוקניק באתר "ההגנה":

ב-1947 נשלח לקורס עיוני לבעיות תעופה. מנעוריו נתגלו בו סגולות נפש יקרות: נקיון דעת, בגרות ראיה, אומץ לב וקור רוח. היה עשוי ללא חת וכל דאגה רחקה מלבו. אם כי רבות היו הסכנות הכרוכות בפעליו נחה עליו תמיד רוח עליזות והומור דק. עדין היה ובעל סבר פנים ידידותי בהליכותיו. עם הכרזת האו"ם על הקמת המדינה שימשה מחלקת הטיס של הפלמ"ח גרעין חיל-התעופה העברי, ואהרן-דוד פעל רבות במטוסי ה"פרימוס" וביצע משימות מסוכנות, כגון: הפצצת ריכוזי-האויב, העברת תחמושת, הספקת מזון וידיעות לישובים מנותקים (גוש עציון, כפר אוריה, יחיעם, בן-שמן והנגב), הטסתם של כמה ממנהיגי הישוב לקליה לפגישה עם שליט עבר הירדן – המלך עבדאללה, וכן הטסתם של נבחרי הישוב לישיבת הועד הפועל הציוני בירושלים הנצורה. היה הראשון בין חבריו שביצע טיסת מבצע בלילה ללא אימון מוקדם. שימש קצין המודיעין של הטייסת מאז הוקמה ועד יומו האחרון.

ביום כ"ו באייר תש"ח (4.6.1948), כשניסה הצי המצרי להרעיש את חוף תל-אביב, נמצא הוא בשדה-התעופה. משלא נראתה דרך אחרת למניעת פעולתו של האויב אלא על-ידי הפצצה מן האויר, התנדב יחד עם חברו מתי סוקניק לביצוע משימה זו. הפעולה בוצעה בהצלחה, אך הוא וחברו מתי לא זכו לחזור לבסיסם, כי מטוסם הופל הימה. כחדשיים לפני נפלו לקח לו לאשה את יפה אגסי, בת ירושלים. בתם, נחמה, נולדה לאחר נפלו. בכ' בתמוז תש"ט, יום צבא ההגנה לישראל, הוענק להוריו סמל כנפי-הטייס, מזכרת לגבורת בנם, בצירוף מגילה חתומה בידי מפקד חיל-האויר לישראל, אלוף-אויר אהרון רמז. שנה-שנה, ביום הזכרון לאהרן-דויד ולחברו מתי, מוענקים לתלמידי רשת בתי-הספר "עמל" פרסים הנושאים את שמות שניהם וכן פרסים על שמו של כל אחד לחוד. לפי פקודת המטכ"ל מיום ו' בתשרי תש"י (29.9.1949) צורף לשמו התואר פקד-טיס. מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

מקור: http://www.irgon-haagana.co.il/info/n_show.aspx?id=28130

יצאתי אל האתר הממוקם מעל המערה של חסמב"ה. וצילמתי את שראיתם/ן לעיל. ועתה גם אתם/ן יכולות/ים לסגור מעגלים.

ונסיים בדבריו של ש"י עגנון, זה שיחד עם הרב הראשי האשכנזי, הרצוג, חיבר תפילה (לא זאת התפילה):

"ישראל עם הספר שהיה צרור בצרור ספרים יצא ממקומו ללחום מלחמות השם בגבורים בעד עמנו ובעד ארצנו ובעד ערי אלקינו. מי ילד אלה ואלה מי גידל? הלוא אלקינו זה ה' מושיענו אביר יעקב, האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה יקומם. ושב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, אמן כן יהי רצון." [ש"י עגנון (תש"ס), מעצמי אל עצמי. שוקן, עמ' 39-38]

צילומים: משה הרפז (2019). כל הזכויות שמורות לכותבים, להוצאות ולאתרים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: