"מינוס 430" – הגלריה הנמוכה ביותר בעולם – 1/8

נוהגים אנו לחדש מסורת. אנו – כותב השורות הללו וזוגתו שתחיה. ומסורת היא לעלות לרגל בשלושה מועדים קבועים (סוכות, פסח ושבועות) אל ק"ק ירושלים, על 70 שמותיה. ואולי יש יותר… גילוי נאות: לא בדקתי את המספר שכן נתלה אני באילנות גדולים שמוסרים לי כי אכן זהו המספר. שבעים. ואנו עושים זאת, את העלייה לרגל, כבר כמה וכמה שנים. בשני הרגלים להם התרגלנו – בחול המועד של סוכות ופסח. למעט חג השבועות בו נלבש לבן, נאכל מאכלי גבינה (סוג של מסורת) ונישאר בחיק/בקרב המשפחה. לעתים מדובר בטיול בירושלים גופא ולפעמים זהו מסע בדרכים, בשבילים ובאתרים שסביבותיה…

ונתגלגלה לידינו כתבה של אורין ויינברג (24.1.19) שהתגלגלה במרשתת (לצערי איני זוכר אם היה זה האתר Ynet או שמא Walla). כל או כך שמנו אותה בצד עד שנעשה בה שימוש. וכך היה. וביום ה"ע" ובשעת ה"ש" לדרך, בעקבות הכתבה אותה שמרנו, יצאנו. טוב מראה עיניים. ארוכה הייתה הדרך. דרך מס' אחת הייתה עמוסה מקצה לקצה. יום חול המועד של פסח. זה שנפל על ברכת הכוהנים. וגם הירידה אל הבקעה לא הייתה, בלשון המעטה, מהירה. אפילו לא הייתה סבירה. מהכא להתם ארכה דרכנו מעל לשעתיים. בסוף יש סוף והגענו אל חפצנו. חוף קלי"ה. וכמה מטרים לפני הכניסה אל חוף הרחצה, אותו גדשו בהמוניהם המוני-אדם, נטוע מחנה צבאי לשעבר. של הלגיון הירדני לשעבר. ואחריו של צה"ל לשעבר…

וכך מצאנו על קירות המבנים הנטושים ציורי קיר ענקיים, פרי ידם או שמא מכחולם ו/או מברשותיהם, של מספר אמנים שחברו יחדיו ויצרו את "גלריה מינוס 430". הגלריה הנמוכה ביותר בעולם כולו. וגם מצבו של ים המלח בכי רע. זהו ניסיון, מעבר לכתמי הצבע, ליצור מודעות שהבעיה לפנינו ואנו צריכים, מוקדם ככל שניתן, לשקם את ים המלח אם לא להחיותו. כאן עוד אין בולענים. אבל אם נמשיך – תבלע האדמה את הים. איני בטוח שהניסיון הצליח. לצערנו מצב הים מחמיר והולך מדי שנה. דהיינו – כל שנה יותר גרוע…

מס' רב של צילומים צילמתי. וכאן, ברשימות, אביא רק קומץ שלעצמו רב הוא. מעל 100. ליתר דיוק – 104. מפאת העומס הוויזואלי הצפוי – נחלקה הרשימה ל-8 מקטעים נפרדים. בכל חלק – 13 צילומים. תיאור האמנים, ומה שהיה להם לומר, הנלווה לחלק מן הצילומים, מצוטט מתוך הכתבה של ויינברג לעיל. לא את כל האמנים זיהיתי. לא כל האמנים מצוטטים בכתבה. אבל כולם אמנים…

שתי העבודות מעל הן של Libre – "דו קיום". לפי הכתבה צייר האמן המקסיקני Libre פרצופן של שתי דמויות, אנשים אמיתיים אותם פגש במהלך האירוח בקיבוץ ובחוף קלי"ה: לירי – תינוקת ישראלית מקלי"ה, ובאשיר – פלסטיני מיריחו העובד בחוף. שילוב של שני הפרצופים מראה את הדו-קיום הייחודי של אזור צפון ים המלח, שנגע ללב האמן במהלך הביקור. [עבודות נוספות של האמן ניתן לראות ברח' סלמה (דרך שלמה) בת"א].

העבודה מעל היא של Dede – "פלסטרים". את הפלסטרים דדה מצייר מזה למעלה מעשור במרחב הציבורי ברחבי הארץ והעולם, בעקבות שירותו הצבאי במהלכו עבר חוויות שהשאירו אותו עם פוסט טראומה. הפלסטר הוא הפיתרון שמצא על מנת לטפל בעצמו, במסגרת הפרויקט הוא בחר לצייר את הפלסטר על גבי מקלט צבאי נטוש, ובכך להחזיר את הדימוי לאותו מקום ממנו הגיע מלכתחילה. [עבודות נוספות של האמן ניתן לראות ברחבי ת"א]

צילומים: משה הרפז (23.4.2019). © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: