לגו ארגנטינה

שייט ב"לגו ארחנטינה". דהיינו "אגם ארגנטינה". הקרחונים הם הם הסיפור בסיפור זה.

דקות ספורות טרם השעה הנקובה/היעודה, יצאו, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, מפתח המלון והתיישבו בכורסאות שבמבואה. ממתינים להמשך סידור העבודה ליום זה. למה ממתינים? לסיור מושט בלגו ארחנטינה. כך או כך ורכב הגיע. בחור צעיר, צהבהב, ירד ושאל, באנגלית, אם אנו מי שאנחנו. השבנו שכן. אנו מי שאנחנו. ונסענו.

לבחור קראו, וקוראים, אנדריי. אנו, להזכיר לקוראות ולקוראים, בפטגוניה. בשטח הארגנטינאי. מחוז סנטה-קרוז. והשם אנדריי בהחלט אינו שם היספני. ואכן נושא השם הלא-היספני, איננו היספני. אנדריי הגיע לכאן, לאל-קלפטה, מאוקראינה, משם ברח בגלל פוטין אשר סיפח לרוסיה חלקים ממזרח אוקראינה. האזורים בהם האוכלוסין היושב דובר, ברובו, רוסית ולא אוקראינית. אגב שתי השפות דומות – סלביות. וגם מוצא האנשים דומה – סלאביים. והיחסים כמו שלנו עם הישמעאלים. ואם התושב דובר רוסית ולא אוקראינית כשפה ראשונה, אזי הוא רוסי. ואם הוא רוסי, תאמצו אימא רוסיה אל לבה. גם אם יהיו אלפי הרוגים… העיקר, כמו בשנות הצאר, שתהא לרוסיה דריסת רגל בחופי הים השחור בנמל מים שאינם קופאים לאורך כל השנה. הנה שבנו לעידן הכיבושים הטריטוריאליים, אם תרצו, הקולוניאליים. ומה כבר אפשר לדרוש מפוטין?

אנדריי מקווה שיהפוך לעוגן מקומי ושיצליח להבריח לכאן, את משפחתו שנותרה מאחור. בהמשך השיחה השמיץ את הסינים. שגם הם מהגרים לכאן ופותחים מרכולים קטנים. יען כי זהו תחום עיסוקם המועדף. ומי האשם? המקומיים שבעצלותם כי רבה נותנים להם להשתלט על המסחר וללא תחרות הראויה לשנה.

כחצי שעה והגענו. עצרנו בחזית המזח. אמנם מוקדם, יחסית, אבל כבר ניצבים בתור, ארוך ומפותל, כמה מאות של אנשים. מכל המלונות. מכל קצווי תבל. 2 ספינות ממתינות להם. לכולם. משום מה, ואין לנו תווית על מצחנו, ולבושים אנו כמו כולם, ג'ינס ופליז, קיבלנו יחס של VIP. כלומר אנדריי נעלם ושב עם זוג כרטיסים וקדמנו לראשית התור. ניפגש בעוד 5.5 שעות אמר. והמשיך לעיסוקיו האחרים. ואנחנו פנינו אל סידור העבודה ליום זה.

עלינו על הספינה. קיבולת של כ-250 איש ואישה. עם להקות של תיירים, מקומיים ואחרים, מצווחים ועולזים. והרעש – כזה שבמקומותינו היו משיתים קנס על יוצרו. במיוחד החבורה של אוכלי הצפרדעים – הם היו שתויים עוד טרם העלייה. רק שמונה ושלושים, בבוקר לפי השעון המקומי, וכבר היו מתודלקים…

מפליגים. הלוך ושוב. נפגוש הרי קרח (כפי שהציגו זאת המקומיים – Iceberg) המשוטטים על פני האגם, מהם אף גדולים מן הספינה, ונתמרן בינותיהם. נתייצב בחזית הקרחון – אופסלה – שאינו מפסיק להתנפץ אל האגם. קרחון אופסלה משתרע על שטח של כאלף קמ"ר. אורכו מעל ל-60 ק"מ. רוחבו כ-15 ק"מ. מה השוני בין קרחון פלוני לאלמוני? והסבירו המקומיים: שבכל המקומות האחרים גולשים הקרחונים אל הים ואילו כאן גולשים הקרחונים אל אגם פנימי. הפוך מהרגיל אם בכלל יש משהו שהוא "רגיל" בגלישתו של קרחון… ועד פרט טרחו לציין: שבכל העולם הקרחונים מתכווצים ונסוגים, קרחוני פטגוניה דווקא מרחיבים את היקפם. כך אמרו. וכך הבאתי דברים בשם אומרם. אבל אם תשימו לב – תוכלו לראות, בין צילום למשנה, שהקרחונים, מה לעשות, נסוגים.

אתמול צפינו בקרחון אחר. פריטו מורנו. שהתרגום לעברית הוא "הקרחון המתנפץ". לא הצלחנו ליירט התנפצות. וכאן, מול אופסלה וחברו, נוכחנו, בעינינו, שאינם מפסיקים להתנפץ אל מי האגם. תוכלו לראות סדרה קצרה של מעקב אחר הנפיצות. משימה שאינה קלה לאחד שמצלם צילום ולא בווידאו. שלא נדבר על הקלטת רעש ההתנפצות ועל הצחוקים של הצרפתים סמוקי הלחיים ועל כל אלה שנדחפים לפניך והרי אני אינני בגובה של שחקן כדורסל…

את פריטו מורנו יש לראות במסע רגלי בין נקודות התצפית ואילו כאן רק במסע משוייט – ניצבים, על סיפון הספינה, מול חזית לבנה-תכולה-כחולה המתנפצת, עוד גושי קרח ועוד, אל משטחי המים הירוקים-סגולים-כחולים-שחורים. זרמנו… וקינחנו בתורמוסים באל-קלפטה.