מבוא ל"מרדף פלשת" והקרב על תל אל-חווילפה הוא תל חליף

רשימה זאת היא מעין מבוא ל"מרדף פלשת" ומתייחדת לשלב הראשון שלו – כיבוש תל אל-חווילפה (תל חליף) – Tel El Khuweilfe.

ואת הפתיחה הבאה, בשינוי שתי תיבות בלבד, אותן הדגשתי, "שאול השאלתי" מש"י עגנון (עיר ומלואה, תשנ"ט, שוקן. עמ' 619):

"לפי שראיתי שרוב העולם אינו מכיר את מעשה 'מרדף פלשת', או שמכירים מקצתו ואין מכירים את כולו, או שמכירים את המעשה בשילוח, והרי אין אויב לחכמה כידיעה שטחית, לפיכך נטלתי עלי לספר דברים כהווייתם.

יודע אני כי שלא עלתה בידי לבצר את כל הפרטים וליישב את כל המקומות, ואין צריך לומר שאחרים היו מספרים יפה ממני, אלא שאני אומר לא פירוט פרטים הוא העיקר ולא ישוב דברים שאינם מן העיקר הוא העיקר, ולא היופי הוא העיקר, אלא האמת הוא העיקר. ובכגון זה מותר ל לומר כאן, כל דבר דבור על אמיתו."

כפי שרואים, השם "תל אל-חווילפה" אינו מאוזכר במפה הנוכחית/המעודכנת. הוא, השם של התל, הוחלף "תל חליף". ממזרח – חורבות העיר רימון של שבט שמעון. ממערב – באר צקלג. מדרום קיבוץ להב. כשהוקם קראו לו צקלג. אך כשהתברר שהזיהוי כנראה אינו נכון – הומר, שנתיים אחר הקמתו, השם. שם הבאר הסמוכה נותר על כנו. ומדרום לקיבוץ – חורבת היישוב היהודי רימון של המאות הראשונות לספירת הנוצרים.

מפת מצב עכשווי [מעובד על בסיס רקע טופוגרפי מאתר "עמוד ענן"]

אתרים במרחב הפעולה על רקע מפת סקר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ-ישראל (PEF – Palestine Exploration Fund) משנת 1878 [מקור מפת הסקר – אתר "עמוד ענן"]

אולם אנו בשנת 1917 ובמפות של אז, וכפי שראיתם/ן, רשום תל אל-חווילפה. נחיה עם זה בשלום. אנו מתחילים בתיאור סדרה של קרבות, הקרויה "מרדף פלשת", בהם רדפו הבריטים (אנגלים + סקוטים) + אוסטרלים + ניו-זילנדים + מתי מעט מסינגפור ומהודו, אחרי התורכים ומפקדיהם הגרמנים הנסוגים צפונה. לא להיבהל – לא הכול ברשימה אחת. ואנו מתחילים במרדף. לא של הצ'ייסר אחרינו…

נתקדם אפוא לאט-לאט. זמננו בידנו. ננוע בעקבות סדרת הקרבות שהתרחשה, במחצית הראשונה של חודש נובמבר 1917, ושתתפרסם לא בתאריכם "עגולים", כמו 100 ש' וכדומה. את נקודת הזמן הזאת לדאבוני כבר פספסתי…

"חיל המשלוח המצרי" (לשם זה קדמו שמות אחרים אך לא נעסוק בהם ברשימה זאת), וזהו שמו הפורמלי של כלל שלוחות הצבא הבריטי במצרים, בפיקוד לוטננט-גנרל ארצ'יבלד ג'ימס מארי (Murray) בעמדת הפיקוד על חיל המשלוח, כשל פעמיים בניסיונות לכבוש את עזה (26.3.1917, 19.4.1917). ב-27.6.1917 החליף גנרל, לימים פילדמרשל, אדמונד אלנבי את מארי בפיקוד על חיל המשלוח. לתפקיד נתמנה אלנבי ע"י קבינט המלחמה לאור העובדה שהארמיה הבריטית השלישית, בפיקודו, נחלה, זה לא מכבר, ניצחון מרשים בקרבות מול הגרמנים באראס (צרפת).

במבוא לספרו של פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול וֵיוֶל, מסעי-המלחמה בארץ-ישראל (1979, תרגם: רב-סרן עמיהוד ארבל, הוצאת מערכות), כותב רא"ל יעקב דורי:

"א. פ. ויול, שהיה עם זאת איש הרוח והספר, מעלה על נס באחד מספריו האחרים את העובדה שהגנרל אלנבי שקד יותר מכל מצביא אחר על לימוד דברי הימים והטופוגרפיה של אותו חבל ארץ אשר בו ערך את מסעיו. ושני ספרים היו נגד עיניו כמעט יום יום – התנ"ך ו"הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש" לג'ורג' אדם סמית. משני ספרים אלו שאב אלנבי המצביא רעיונות והשראה לתכנון מבצעיו."

אלנבי הצליח בסיבוב השלישי. התרגיל הצליח – במקום להסתער שוב ושוב על חפירות התורכים (ומפקדיהם הגרמנים) המגנים על עזה – הפנה אלנבי את המאמצים והמשאבים לכבוש תחילה את באר-שבע. וזאת הייתה בהחלט הפתעה לתורכים. ההונאה עבדה ובה יסופר רבות. אך כאן, ברשימה זאת, מאליו עולה לא נוכל להרחיב. מה גם שתילי תילים של ספרים ומאמרים רבים נכתבו על כיבוש באר-שבע (31.10.1917) שהיה קרב הפרשים האחרון. אחר-כך עלה הטנק… ראו "ויקיפדיה" ומשם תיפתח הדרך לקישורים רבים. חלק מהם, מטבע הדברים, אינם במרשתת והקורא/ת, אם ירצה/תרצה בכך, יתבקשו לגשת ולעיין בחומרים בספריות הרלוונטיות. ובמלאת 100 שנה לקרב – שוחזרו מהלכיו ע"י צוות אוסטרלי וניו-זילנדי. עם הסוסים שהגיעו מהניכר…

ונציין כי כבר במרץ 1917, כשעלתה השאלה, מה עושים עם ארץ-ישראל (פלשתינה) לאחר שחרורה מעול התורכים, ענה מארי כדלקמן:

"אין שום ספק, שנקים שם את פלשתינה היהודית כבימי קדם וניתן ליהודים את האפשרות להגשים את תקוותיהם. לא כל היהודים ישובו לפלשתינה, אולם חלק גדול של העם העברי ודאי שישוב. המדינה היהודית החדשה, תחת חסותה של אנגליה או צרפת תיעשה למרכז הרוחני והתרבותי של היהדות כולה. בארץ המולדת תתגשמנה התקוות שחיו בקרב העם היהודי מאות בשנים." [מקור: ויקיפדיה]

התורכים, לאחר שאיבדו את באר-שבע נסוגו/התקפלו מגמה אחת לאחור – דהיינו צפונה. וייצבו קו הגנה חדש בין חברון לבין עזה, שהושתת/התבסס על תילים בצפון הנגב. וישנם רבים: תל אל-חוויליפה, תל א-שריעה (שבסבירות גבוהה ייתכן וזאת "צקלג" המקראית), תל הוריירה, תל נג'ילה, כפר הוג' ועוד מקומות רבים וטובים ששמותיהם נשתכחו ממני טרם אגש אל המפה.

"חיל המשלוח המצרי" נדרש אפוא לפרוץ קו חדש זה אם ברצונו להגיע מתישהו אל "השער העליון" שמקום מושבו בקושטא היא איסטנבול היא קונסטנטינופול היא קונסטנטינופוליס, עירו של הקיסר קונסטנטין, שליט רומי/רומא המזרחית, שמיצב את ביזנטיון על המפה, ולשים קץ לאימפריה העות'מנית בה הושם הסולטן, מהמט החמישי, בצד. אמנם כבודו של הסולטן במקומו הונח אך מקומו הוחלף בפועל ע"י שלישיה שלטת, טריאומווירט, ששחקניו היו: שר המלחמה איסמעיל אנואר פאשה, שר הפנים מהמט טלאט פאשה ושר הימייה אחמד ג'מאל פאשה. האחרון היה שליט סוריה וא"י ונשא בתואר מפקד הכוחות התורכיים, כשבפועל הקצין הבכיר ביותר בעמדת הפיקוד על הכוחות התורכיים, היה הגנרל הגרמני אריך פון פאלקנהיין שפיקד על קבוצת הארמיות "אילדרים".

"הפיקוד העליון הגרמני החליט, כי דרושה איזו הפגנה רבת-רושם של כוח ויעילות על מנת להחזיר לבת-בריתו את אמונה המתערער והולך. בסוף אפריל נצטווה גנרל פון-פאלקנהיין לנסוע לתורכיה ולדון עם הפיקוד התורכי על מבצע, שמגמתו הייתה לכבוש מחדש את בגדד. פון-פאלקנהיין היה יריב מבעית. הוא הוא שפסק בכל הלכות האסטרטגיה הגרמנית משך תקופת שנתיים, מספטמבר 1914, עת קצרה לאחר הקרב על המרנה, כשבא תחת פון-מולטקה כראש "המטה הכללי הגדול", ועד סוף אוגוסט 1916, עת שהוחלף ע"י הינדנבורג ולודנדורף. כישלון מערכת ורדן זעזע את עמדתו וכניסת רומניה למלחמה שימשה עילה סופית להדחתו. הוא שירת אז כמפקד הארמיה הגרמנית העיקרית של הכוח אשר כבש את רומניה. על-ידי שורת מבצעים, שמבחינת הזמן תואמו יפה להפליא עם "ארמיית הדנובה" של מקנזן (מורכבת מבולגרים, תורכים, אוסטרים וגרמנים), נטל חלק בולט במסע-מלחמה מזהיר ביותר זה. המנהיג שנבחר להחזיר אחורה את גלגלי מזלה השוקע של תורכיה הוכיח איפוא את כושרו על במתי שדה ובסוד יועצים גם יחד. כישלונו יש בו כדי ללמד כמה בלתי-גמישה היא לעתים קרובות המנטאליות הגרמנית בבואה לטפל בגורמים החורגים מן הרגיל, ומה קטן הוא כושר הבנתה את נקודותיו הרגישות וסגולותיו האופייניות של עם אחר." [מסעי המלחמה בא"י, 87-86]

ניווכח בהמשך עד כמה האבחנה הזאת הייתה מדויקת. גנרל גרמני נוסף, קרס פון-קרסנשטיין, שעמד בראש ניסיונות התורכים לכבוש את תעלת סואץ, פיקד על הארמיה השמינית. ונקדים את המאוחר ונציין כי, לפי ספרו של פון- קרסנשטיין, פעמים רבות הוא חלק על החלטות מפקדו, פון-פאלקנהיין, אך ביצע את הפקודה. והצביע על כך שיכול והדברים היו אחרת אלמלא…

 

***

סקוט אנדרסון בספרו לורנס בחצי האי ערב – מלחמה, הונאה, טירוף אימפיריאלי ויצירתו של המזרח התיכון המודרני (2013, מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד, ספריית אופקים, עמ' 444), מקדיש לקרבות "מרדף פלשת" תיאור מזוקק ותמציתי שמתכנס ל-7 משפטים:

"המתקפה של גנרל אלנבי התנהלה כמו שעון שווייצרי. הפרשים הבריטים תפסו את כוחות הטורקים סביב באר שבע לא מוכנים, הם הסתערו על העיר המדברית בבוקר 31 באוקטובר והמשיכו הלאה. עד 7 בנובמבר נפרצו קווי התגבורת של חיל המצב הטורקי בעזה, ועתה נשקפה לו סכנת כיתור מידי, והוא נטש את העמדות ופתח בנסיגה מואצת 35 קילומטרים לאורך החוף. מזג האוויר הגרוע שיבש את התקדמות הבריטים, אך עתה הם הבקיעו את חומת ההגנה הראשונה והחזקה ביותר של פלשתינה."

הנה כך נולד המרדף. שימו לב – כעת ובהמשך – כי הסופר המודרני, אנדרסון, עושה שימוש במילה "פלשתינה" לתיאור האזור. לעומתו, שני הגנרלים, הן הגרמני והן הבריטי, שכתבו את ספרי זיכרונותיהם בתום מלחמת העולם ה-1, משתמשים בצמד המילים "ארץ-ישראל".

הקרב על תל אל-חווילפה היה "המשחק המקדים" ב"מרדף פלשת" (כאמור, מפקדי הצבא הבריטי נשאו בחיקם את התנ"ך. הנה לנו מקור השם). המפקד הבריטי הבכיר בשטח, שהוביל את כיבוש תל אל-חווילפה היה לוטננט-גנרל הנרי שובל – מפקד קורפוס המדבר הרכוב. לרשותו עמדו 4 דיביזיות (אוגדות) ו-2 בריגדות (חטיבות). לתורכים שמנגד היו 4 דיביזיות ו-3 גדודי ארטילריה. מאליו ברור כי מדובר בכלל הכוחות בגזרה הדרומית ולא בריכוז בנקודה מסוימת.

ספציפית, קרב תל אל-חווילפה וכיבוש תל א-שריעה הובילו לנפילת עזה (הקרב ה-3) ולמה משקרוי "מרדף פלשת" שבסיומו, מקץ שבועיים לכיבוש באר-שבע, דהיינו במחצית נוב' 17, התייצב חיל המשלוח המצרי על גדות הירקון ובמבואות ירושלים. בדיעבד מסתבר שהקרב לכיבוש תל אל-חווילפה היה הקשה ביותר בסדרת הקרבות מבאר-שבע ועד לתל-אביב הקטנה…. לא בכדי ארך כשבוע.

חיפשתי מקורות ידע אודות מהלכי הקרב. וכרגיל, נאמן לשיטתו של יאיר גרבוז, אותה פירט בספרו: בית בגליל, מצאתי מישהו שכבר כתב טוב יותר ממה שאכתוב. מצאתי נכון לצטט זאת.

אלנבי, שנשלח אל מזרח התיכון משדות המוות של מלחמת החפירות באירופה, מוצא כי:

"התורכים מתחו קו הגנה של עמדות וביצורים מחוף עזה עד גבעות באר-שבע. 'בסדר, אומר אלנבי, אז נעקוף את כל המערך הזה.' כך נולד הרעיון לכבוש את באר-שבע במקום את עזה. כדי להצליח בכך נעשו פעולות מדהימות של דיס-אינפורמציה – זריעת מידע מוטעה על כוונה לתקיפה שלישית על עזה.

[…]

אלנבי מורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר – יבורך. קולונל ניוקומב מעביר את יחידת הסיור שלו לבאר-שוקת שעל הדרך לחברון, אך נזהר שלא להיכנס אל בין ההרים, לעומת זאת הוא מגלה תוואי נוח משוקת צפונה, ומציע לאלנבי להתקדם בו לצפון ובכך לעקוף את קו הביצורים התורכי שבין עזה לגבעות באר-שבע. כך מגיעה יחידת החלוץ של הצבא הבריטי בבוקר ה- 2 בנובמבר 1917 (ממש באותה שעה בה מכריז הלורד בלפור בלונדון את 'הצהרת בלפור') אל העמק שממזרח לתל-חליף, היום – שדות קיבוץ להב, אבל התורכים ניחשו מהלך זה והתבצרו בתל.

5 ימים נמשך הקרב, כשהתורכים נהנים מבארות המים שהיו תחת שליטתם, ואילו הצבא הבריטי "נלחם במשמרות": בצהרים, לוחמי הבוקר היו חוזרים עד לבאר שוקת כדי להשקות את סוסיהם. גם כיבוש "ראס א-נאקב", ראש המעלה של הדרך הקדומה, היא הפסגה עליה יושבת היום אשכולות, לא תרם לשיפור המצב.

רק ב- 7 בנובמבר, לאחר 5 ימי לחימה עיקשת, נפרץ הקו כאן, ובמקביל גם ליד תל שריעה שמדרום לשובל, והצבא הבריטי דהר במורד הגבעות לתל נג'ילה שליד בית קמה – משם כבר פתוחה הדרך להתקדמות מהירה במישור החוף, עד לצליחת הירקון בדרך לחיפה, ולעליה בהרים לנבי סמואל וירושלים, והלאה לחציית הירדן עד לדמשק." [מקור: האתר של אבי נבון (קיבוץ להב) – http://www.lhv.co.il/ViewPage.asp?pagesCatID=15152&siteName=kibbutzlhv. נצפה ב-12.11.2019]

 

***

אך המידע עדיין חלקי. חסר קצת בשר בתיאור מהלך הקרב עצמו שארך שישה ימים (2 עד 7 בנובמבר). ראשית – נציג את הצד הבריטי. הצד שניצח. ואתם זוכרים שאת ההיסטוריה, לפי נפוליאון, כותבים המנצחים. מתוך מסעי-המלחמה בא"י (עמ' 119-114) אני מצטט:

"מיד לכשנודעה תוצאת המערכה בבאר-שבע למפקדה הגרמנית של "אילדרים", ציוותה לכבשה בחזרה על-ידי הארמיה השביעית, שתסתייע – באם תיזקק לכך – בארמיה השמינית. הן מפקדת "אילדרים" והן מפקדת הארמיה השביעית לא היו מסוגלות להעריך כראוי את המצב, מאחר שזה אך מקרוב הגיעו לחזית. קרס פון- קרסנשטיין, מפקדה המנוסה של הארמיה השמינית דומה כי השיג שמץ ממזימת המפקד הבריטי וראה את הסכנה הנשקפת לאגף התורכי השמאלי [המזרחי – מ.ה]. הוא הוציא את הדיביזיה ה-19 מעתודתו והעבירה בחיפזון שמאלה כדי לעזור לארמיה השביעית לסכל את האיום.

[…]

וכך ב-2 בנובמבר, בעוד גנרל צ'טווד [מפקד קורפוס XX – מ.ה.] וגנרל שובל [המפקד האוסטרלי של הקורפוס-המדברי הרכוב – מ.ה.] מלטשים סופית את תכנית ההתקפה המכרעת על שריעה, נאסף בחיפזון כוח תורכי, שהיה מורכב מדיביזית הפרשים ה-3, הדיביזיה ה-19, חלק מה-24 ושרידי ה-27, על מנת להדוף את משמר-האגף הבריטי בחזרה לבאר-שבע. הקרב נתרכז סביב משלט במרחק כעשרה מילין צפונית לבאר-שבע, שנקרא תל אל-חולייפה ושלא זו בלבד שאיפשר תצפית אל כל השטחים מסביב, אלא שחלש גם על מיטב מקורות המים בסביבה. מפקד קורפוס-המדבר הרכוב הבין את חשיבותו משתי הבחינות הללו ולכן ציווה על הבריגדה הרכובה ה-7 להתקדם בהשכמת בוקר ה-2 בנובמבר ולתפוס את הגבעה. הבריגדה נתקלה בהתנגדות עזה ולא הצליחה לכבוש את ה"תל". בלילה אור ל-3 בנובמבר קיבלו הדיביזיה ה-53 ובריגדת הפ.ק.א. ה-1 [בריגדת הפרשים הקלים האוסטרלית – מ.ה.] פקודות להתקדם ב-3 בחודש ולהתגבר על התנגדות האויב. ברם התורכים קיבלו אף הם תגבורת ויום של קרב קשה נסתיים בלי שהביא שינויים ניכרים במצבו של צד זה או השני.

בינתיים הייתה שאלת המים למקור דאגה רצינית ביותר למפקדי הקורפוס ה-XX וקורפוס-המדבר הרכוב. שני גורמים הכזיבו את המסקנות האופטימיות אליהן הגיעו תחילה. ראשית, קווה קיוו כי לפחות חלק מהגייסות הרכובים אפשר יהיה להשקות צפונית וצפונית-מזרחית לבאר-שבע, אזורים שלפי דו"חי המודיעין הכילו כמויות מים ניכרות. הסיורים העלו תוצאות מאכזבות לחלוטין ובסופו של דבר נאלצו כל הגייסות הרכובים שפעלו מצפון לעיירה לחזור אליה כדי להשקות את סוסיהם. שנית, כל החישובים נעשו על בסיס מנת-מים מקוצצת בשביל הגייסות. לפי שנתגלגלו הדברים, נשבה רוח חמסין חזקה וחמה מאוד בימים שלאחר כיבוש באר-שבע בהרימה אבק דקיק שהגביר את צימאון האדם והבהמה והגדיל במידה רבה את תצרוכת המים. התוצאה הייתה, שמצב המים החריף ביותר [מסתבר שחמסין בנובמבר הוא סוג של תופעה די-קבועה ולא נדירה. לא רק ב-2019. גם ב-1917… – מ.ה]. ב-4 בנובמבר נצטוותה הדיביזיה האוסטרלית הרכובה לחזור לכרם להשקות עצמה שם ובו ביום גם הוחלט לדחות את ההתקפה העיקרית על חוריירה ושריעה עד ה-6 בנובמבר. המפקד העליון קיבל החלטות אלה באי-רצון רב, מאחר שהדחיה נתנה לאויב את ההזדמנות להתחמק מהמהלומה על-ידי נסיגה לקו אחר בעורף. אולם המים שימשו גורם מכריע וקובע משך כל מסע-המלחמה הזה והתקדמות גדולה נוספת הייתה חסרת-ערך מבלי שיובטח בסיס-מים בבאר-שבע.

הקרב סביב חולייפה נמשך כל ה-4 וה-5 בחודש ללא תוצאות חיוביות לצד זה או השני. ניסיונות חוזרים ונשנים מצד התורכים לעקור את גייסותינו הרכובים מראס אל-נקב – משלט הנמצא ממזרח לתל חולייפה – עלו בתוהו, ומאידך לא יכלה גם הדיביזיה ה-53 להתבסס בתל. היה זה קרב מר ומפוצל, בה נהנה המגין מכל היתרונות. הקושי בהעברת אספקה סדירה של מזון, מים ותחמושת על פני 12 המילין של משעול עקלקל וטרשי, שהפרידו ביו קו החזית ובאר-שבע, הכביד הרבה על הגייסות, שכושר סבלם נמתח עד קצה גבול היכולת.

הקשיים המנהלתיים והצורך בהחלפה מתמדת של הבריגדות הרכובות על מנת לאפשר להן לחזור לבאר-שבע להשקות את הסוסים, הכבידו מאוד על ביצוע מאמץ מתואם כללי. בראס אל-נקב, שנתפס תחילה על-ידי הבריגדה הרכובה ה-7, החזיקו לאחר-כך בזו אחר זו בריגדת הפ.ק.א. ה-1, הבריגדה הרכובה ה-5, הבריגדה הניו-זילנדית ובריגדת קורפוס הגמלים הקיסרותי. לבסוף הוחלט לארגן התקפה משולבת על עמדות התורכים בחולייפה בבוקר ה-6 בנובמבר – בעת ובעונה אחת עם ההתקפה העיקרית של קורפוס ה-XX.

מפת התכנון הבריטי לתקיפת קו ההגנה של התורכים (תל אל-חולייפה – אבו הוריירה) כפי שגובשה ע"י הגנרלים שובל (האוסטרלי) וצ'טווד (הבריטי) [מקור: מסעי-המלחמה, ע' 117]

[…]

עד ה-6 בנובמבר לא הייתה אחידות בפיקוד על הפעולות סביב חולייפה. הדיביזיה ה-53 הייתה בפיקוד הקורפוס ה-XX והגייסות הרכובים – בפיקוד קורפוס-המדבר הרכוב, פרט לבריגדת הגמלים, שפעם הייתה בפיקודה של הדיביזיה ה-53, ופעם אחרת בפיקודו של קורפוס-המדבר הרכוב ועוד פעם אחרת – בחלקה בפיקוד הדיביזיה ה-53 ובחלקה בפיקוד קורפוס-המדבר הרכוב.

[…]

בצד הימיני השתולל שוב ב-6 בחודש קרב עז מאוד באזור חולייפה. בריגדה 158 של הדיביזיה ה-53 ובטליון 3 של בריגדת הגמלים הסתערו עם שחר והצליחו סוף-כל-סוף לקנות לעצמם דריסת-רגל על רכס חולייפה. בהתקפת-נגד עזה חדרו התורכים לזמן-מה לתוך חלק מהקו התוקף, אך לא יכלו לעקרו לחלוטין. זה היה מאמצם האחרון. יגעים ותשושים התמידו הכוחות היריבים בחלק זה של החזית גם ב-7 בחודש במאבקם הממושך, וללא שינוי ניכר. אולם סמוך לשעות הערב נסתלק האויב מהמקום בהתאם לנסיגה הכללית של כוחותיו."

מפת התקפת דיביזיה 53 הבריטית (באדום) על עמדות התורכים (בירוק) בתל אל-חווילפה ובח' אבו חוף בבוקר 6.11.17 [מקור: עיבוד על בסיס מפה שנדלתה מאתר "הקורפוס הרכוב המדברי" (Desert Column) – ראו קישור בהמשך הרשימה]

לא מצאתי נתון כמותי בדוק, מדויק ומאושר מה היו אבדות שני הצדדים, הבריטי ו/או התורכי, ואולם מצאתי באתר של "הקורפוס הרכוב המדברי" (Desert Column) כי נהרגו בקרב זה 68 לוחמים אוסטרליים ששירתו ב"חיל המשלוח המצרי" – http://alh-research.tripod.com/Light_Horse/index.blog/2078925/the-battle-of-khuweilfe-palestine-1-8-november-1917-roll-of-honour/. נצפה ב-17.11.2019.

תמונת שדה הקרב בתל אל-חווילפה בשעה 8:30 בבוקר 6.11.17 [מקור: עיבוד על בסיס מפה שנדלתה מאתר "הקורפוס הרכוב המדברי" (Desert Column) – ראו קישור בהמשך הרשימה]

***

עתה נציג את הצד שמנגד. התורכי-גרמני. או שמא הגרמני-תורכי. בכל מקרה את הצד שהפסיד. כותב פרידריך פרייהר קרס פון- קרסנשטיין בספרו עם התורכים לתעלת סואץ (2002, מגרמנית: מיכאל גוגנהיימר, מערכות, עמ' 250 – 257):

"תודות לפסק-הזמן שנכפה על האנגלים לאחר כיבושה של באר-שבע, כתוצאה מבעיית הספקת המים, יכולנו להכין קו-הגנה חדש במבואות הדרומיים של הרי יהודה, בקו תל שריאה – אבו חוף – דהריה [תל אל-חווילפה אינו מאוזכר אצל פון- קרסנשטיין. תחתיו מופיעה ח' אבו-חוף שממערב לתל – מ.ה.]. אותן יחידות מדיביזיה 27 שניצלו מבאר-שבע איישו את מתחם ח'לאסי, ואילו חטיבה אחת ושלוש סוללות של דיביזיה 16 תפסו את גבעות אבו חוף. השטח שבין נקודת-המים הזאת לדהריה אובטח על-ידי דיביזיית הפרשים (פחות חטיבה אחת); בדהריה הוצב סא"ל וילמר עם חטיבה מוגברת של דיביזיה 24; וליאטה נשלח הרגימנט השלישי של דיביזיית הפרשים. הכוחות באבו חוף ובדהריה הוכפפו למפקד קורפוס 3.

[…]

סא"ל ניקומב, האנגלי, השתתף בביצוע מדידות בדרומה של ארץ-ישראל בימי השלום, ועקב כך רכש לעצמו ידע טוב אודות הארץ ואנשיה [למבקשים להשכיל ולהרחיב – ראו אצל לורנס בחצי האי ערב – מ.ה.]. הוא התנדב לעקוף את האגף השמאלי שלנו עם 90 רוכבי-גמלים ומספר בדואים, ולהסית את הערבים בעורף שלנו נגד התורכים. הוא הצליח לחסום את כביש חברון-דהריה למשך 40 שעות, ובזאת גרם לאי-שקט מקומי לא קטן. אולם, לאחר-מכן הוא ואנשיו נשבו לאחר לחימה אמיצה, על-ידי נהגי-משאיות גרמנים, שנשלחו מירושלים לחזית.

[…]

באבו חוף, לאחר ריכוך ארטילרי קצר, תקפה דיביזיה 53 האנגלית את העמדות התורכיות. הלחימה הייתה עיקשת והאבדות רבות. כל ההתקפות האנגליות נהדפו, הודות לכניסתה לקרב של דיביזיה 19 התורכית, אשר קודמה בלילה לאבו חוף. אמנם חיל-הפרשים הבריטי כבש באופן זמני את ראס אלנקב [אשכולות], אך דבר זה לא השפיע על האירועים באבו חוף.

העדר הצלחה דומה אפיין גם את ההתקפות החוזרות שערכו האנגלים בימים שלאחר-מכן בגבעות אבו חוף, בעקשנות רבה יותר אך עדיין בכוחות בלתי מספיקים. אין ספק כי הצורך להשתלט על מקורות מים חדשים, הוא שדחף את האנגלים לבצע את ההתקפות החלקיות הללו על אבו חוף תוך ספיגת אבדות כה כואבות.

[…]

גם באבו חוף חידשו האנגלים את ההתקפה באותו היום [6.11.17 – מ.ה.]. לאחר ריכוך ארטילרי כבד יצאו דיביזיה 53 ופרשים רגלים להתקפה נועזת. הם הצליחו לפרוץ במספר מקומות אל תוך הקווים התורכיים, אך התקפת-נגד נמרצת משלושה כיוונים סילקה אותם מן התעלות שלנו תוך שהם סובלים אבידות כבדות. בפעולה זו, דיביזיה 19 התורכית הצדיקה לחלוטין את המוניטין הטוב שיצאו לה. גם בחלק הזה של שדה-הקרב רק החשיכה המתקרבת שמה קץ למאבק הקשה. שני הצדדים עברו את הלילה תוך מגע קרבי קרוב ביותר.

[…]

בהנחה השגויה כי ההבקעה בתל שריעה כבר הוכתרה בהצלחה, הורה המפקד האנגלי הבכיר, כבר בשעות אחרי-הצהריים ב-6 בחודש, לחטיבת הגמלים האימפריאלית, לדיביזיה 53 ולדיביזיית היומאנרי הרכובה להקים אגף הגנתי בקו ראס אלנקב – הגבעות שמדרום לאבו חוף – הוראה שאיפשרה לארמיה 7 התורכית להתנתק ללא קרב."

ולעניין ח' אבו חוף נוסיף כי משמעות המילה "חוף", בערבית, היא פחד. אגדה בדווית אחת מספרת לנו כי בלילות יום חמישי משוטטות כאן רוחות המתים וייתכן שזהו המקור לפחד. אגדה נוספת שולחת אותנו אל תקופת מלחמת העולם הראשונה. לפי הסיפור, גובה מיסים מטעם התורכים, לעת נסיגת הצבא התורכי מפני חיל המשלוח המצרי, טמן אי-שם בח' מטמון של שקים מלאים במטבעות זהב. הגדיל הגובה ואף ירה במלוויו לבל יגלו את סודו, שנשאר עלום עד עצם היום הזה… בהצלחה למחפשים.

 

***

מעניינת העובדה, או הידיעה, שההיסטוריה חוזרת ושבה אם כי בלבוש אחר. ו-725 ש' לפני הקרב שתואר לעיל, ליתר דיוק ב-23.6.1192, נערך, בדיוק בנקודה הזאת, שמרכזה בבארות ובבורות המים, קרב קצר בין כוח מוסלמי לבין כוח צלבני. ולא סתם כוח צלבני – בראשו עמד המלך האנגלי ריצ'רד לב הארי. ונדייק: התקפה של יחידת צבא צלבני על שיירת הספקה וסחורות שבאה ממצרים בדרכה לירושלים, מלווה בכוח משמר מצרי ובכוח מוסלמי שירד מירושלים לצורך אבטחת השירה. במקורות המוסלמיים קרוי הקרב "קרב השיירה" או "התקפת הפתע של השיירה".

לפי הכתוב ב"באר צקלג" (ראו תצלום בהמשך), מנתה השיירה אלפי גמלים!!! ריכוז שכזה אינו יכול שלא למשוך תשומת לב. כבר בתחילת הקרב היה ברור מי "זכה" בו. המוסלמים הם שנסו לכל עבר… ומדוע כאן, באל-חווילפה? מן הסתם בשל ריבוי מקורות המים.

הכוח הצלבני, לפי מקורות ערביים, מנה כ-700 פרשים, כ-1,000 רגלים ונוסף אליו כוח עזר של כמה מאות לוחמים ממוצא תורכי. אורי טל ("מערכת חוילפה על פי מקורות ערביים", קתדרה 161, תשרי תשע"ז, עמ' 54-37) פורש בפנינו את הצד המוסלמי באמצעות סיפור של סופר ערבי, בהאא אלדין אבן אלמחאסן יוסף אבן תמים (1234-1145), המכונה "אבן שדאד", ששימש ככותב הביוגרפיות של צלאח אלדין:

"ושהו אנשי השיירה וחיל המשמר שלהם מספר ימים בבלביס [עיר במצרים] עד אשר חברו אליהם כל השיירות, והידיעה על אודותיהם הגיעה אל האויב. אנשי השיירה החלו לנוע כשמגמת פניהם האזור המדובר וכשהאויב מתחקה אחרים באמצעות המידע המגיע אליו מהבדווים מחרחרי הריב. כאשר התברר לאויב המידע על אודות השיירה הורה ריצ'רד לב הארי לצבא על זהירות והימנעות ממגע.

[…]

כאשר הגיעה אל הסולטאן [צלאח אלדין – מ.ה] היגיעה על אודות התקדמות האויב הוא מיהר להזהיר את השיירה, ונשלחו לשם כך האמירים אח'ר אסלם ואלטנבא אלעאדלי בלוויית חבורת פרשים וציווה עליהם שיתרחקו עם השיירה לכיוון המדבר על מנת להתרחק מן האויב ככל האפשר.

[…]

והובילו את השיירה באותה הדרך מתוך ביטחון שהם לא ימצאו בה אף אחד שיפתיע אותם או שנשקפת ממנו סכנה, והעדיפו את קרבת הדרך הראשית והובילו את האנשים בדרך זו עד אשר הגיעו למקור המים של אלח'וילפה. האנשים התפזרו לצורך שתייה, ואילו הבדווים הודיעו על כך לאויב.

[…]

מפקד הצבא המצרי היה פלכ אלדין. אסלם ציווה עליו לצעוד במשך הלילה אל הדרך, וכאמצעי זהירות – לעלות לכיוון ההר. פלכ אלדין חשש שאם ילך בלילה יאונה משהו לשיירה בגלל היותה מפוזרת וקרא לאנשים שלא לצאת למסע עד אשר יעלה השחר. באשר לריצ'רד לב הארי נודע לנו שכאשר הגיעה אליו הידיעה לא האמין לה ויצא רכוב בלוויית קומץ בדווים והתקדם עד אשר הגיע אל השיירה, וסייר מסביבה כשהוא מחופש לבדווי והבחין שהם שרויים בדממה ותרדמה אוחזת בהם. אז חזר למחנהו והזעיק למחנהו את פרשיו והתקפת הפתע שלו הייתה לקראת הבוקר. האנשים של השיירה הופתעו, והוא התנפל עליהם עם הפרשים והרגלים, ואמיץ לב מבין אנשי השיירה היה זה כאשר רכב על סוסו ומילט עצמו. אנשי חיל המשמר ברחו לכיוון השיירה נושאת הכבודה והאויב בא בעקבותיהם. כאשר ראו הצלבנים את השיירה נטשו את הלחימה בצבא ודלקו אחר השיירה למטרת ביזה. השיירה התחלקה לשלושה חלקים: חלק אחד שם פעמיו לכיוון כרכ [העיר הראשה בעבר הירדן הדרומי שהובילה אליה דרך ראשית מעזה שעברה בסמוך לשדה הקרב] עם קבוצת בדווים ועם חיל המשמר של אלמלכ אלעאדל, החלק השני העמיק חדירתו לתוך המדבר, גם הם עם קבוצה של בדווים, ועל החלק השלישי השתלט האויב והוליך אותם אתו על גמליהם ומטעניהם וכל מי שהיה עמם. הייתה זו מערכה ממיטת קלון שהמוסלמים לא חוו כמותה במשך תקופה ארוכה." [שם, 44-43]

בקרב עצמו נכח, כנראה, גם סופר נוסף. הנה כך הלין הסופר תקי אלדין אבו אלחסן עלי אבן אבי בכר אלהרוי אלמוצלי:

"הפרנקים לקחו את ספריי בעת ההתקפה בקרב ח'וילפה בעת שריצ'רד לב הארי חמד אותם, ואחר כך שיגר אליי את שליחו והבטיח לי החזיר את מה שלקח ולהכפילו, וביקש להיוועד עמי ולא הלכתי אליו, וזאת בשנת 588 ה' (1192)." [מקור: אורי טל (2014), ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634), יד יצחק בן-צבי, עמ' 126]

 

***

וחמוש בכל המידע הנ"ל, דהיינו הרקע ל"מרדף פלשת" והשתלשלות האירועים, יצאנו, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, אל השטח בתקווה למצוא שרידים לאותה מלחמה שהתרחשה בתל אל-חווילפה/תל חליף, לפני מלמעלה מ-100 ש'. על עדויות מן הקרב שהתרחש לפני כ-840 ש', אני אפילו לא חולם/מפנטז למצוא… בסופו ל יום מצאתי עדות אחת. ראו בהמשך.

את המכונית הותרנו בחניה שמול הכניסה למוזיאון לתרבות הבדווית ע"ש ג'ו אלון. במקום בית-ספר אזורי. ירדנו במורד הגבעה ועלינו על הגבעה שמצפון לה. פחות או יותר כמו שעשו זאת הבריטים לפני כ-100 ש' (וקצת…). באופן כללי, עמדות הבריטים הן כיום מתחת לכסות של יער נטע אדם.

מבט מתל חליף לכיוון צפון. כאשר התחולל כאן הקרב בין התורכים לבריטים כך נראו כל הגבעות. ללא עץ. כל העצים נכרתו עבור אדני מסילה ושריפה לקיטור לקטרים… אין לנו מידע באשר לתכסית עת בזז ריצ'רד לב הארי את שיירת הסחורות המוסלמית ב-1192.

איך אדע מהו צמח זה ואין ברשותי מדריך צמחים… חבל… רשמתי בפני לחפש מדריך שנוח יהיה לשאתו בצקלוני.

מבט מתל חליף לכיוון מזרח. זהו היישוב אשכולות שלכבודו מבצעת חומת ההפרדה חריגה מן הקו הירוק ויוצרת מעין מובלעת… בתחילת "מרדף פלשת" נקראה הגבעה רס אל נקב

מבט מן התל לכיוון מערב. זאת השלוחה של התל שגם עליה נטעו, אם כי לא בצפיפות, מספר עצים.

ראש התל שטוח. עמדות התורכים, החצובות בקרקע המסולעת, ניצבות ממש על שפתו הדרומית של התל. ראו:

מן הגבעה המיוערת שממול, לכיוון דרום, הגיחו הבריטים שפניהם צפונה. ולכו קווי העמדות נמצאים במקום שבו הם נמצאים.

בור מים מאחורי קו הביצורים (צפון)

בעמוד "ויקי" כתב מי שכתב כי תעלות הקשר הללו הן של צה"ל (או שהועמקו ע"י כוחותינו). איני סבור כך. מטעם אחד שאין התעלות מתפרשות בצורה היקפית סביב התל אלא מרוכזות בדופן הדרומית בלבד. משם לא אמורים להגיע כוחות ירדניים אלא תושבי הקיבוץ… טעם שני שאין התעלות מסתיימות בעמדות ירי כפי שהיה נהוג לפני 70 ש'. ולדוגמה – ראו את התצלום האחרון בסדרת הביצורים. וכשתעלו – תראו גם את הדיפונים שהוכנו עבור האוהלים. ושוב, אין זה דפוס בינוי צה"לי. בקיצור, לדעתי אין הדבר דומה למשלט/מוצב צה"לי של אותם הימים ("קיפוד").

המים כיכבו בקרב זה. ירדתי אל בורות המים. שתי הבארות אותן ביקרתי מצויות מצפון לקווי התורכים (ואל תשכחו – חיל המשלוח המצרי מדרום). זאת הסיבה שקווי התורכים נמצאים מדרום. הרעיון המרכזי – להגן על מקורות המים. וכך לאורך כמעט כל החזית – על גדתו הצפונית של נחל גרר – בואכה עזה…

ראשית באר בוסתן:

ושנייה היא באר צקלג (ביר חווליפה):

הבאר היא האתר היחידי שמצאתי מן הקרב שהתחולל כאן ב-1192. מי לא עבר ושתה ממי באר זאת? ולמקום היסטוריה ארוכה מימי אברהם אבינו ועד לימינו אנו. ואגדה אורבנית מספרת לנו שיום אחד פקד הסולטן העות'מני, זה שישב בקושטא דאז היא איסטנבול של היום, לסגור בבת-אחת את גשר בלטה מ-2 צדדיו. ובדקו ומצאו שהאנשים שנותרו "כלואים" דוברים 24 לשונות. דומני שגם כאן, בבאר צקלג, המצב די דומה.

צילומים: משה הרפז (19.12.19). © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: