ביקור בבית הכנסת אם קונטיר (עין קשתות) ברמה"ג

עין קשתות. פ' יזם, ואנו הלכנו/נסענו בעקבותיו. וכך, הקדשנו בוקר באביב, בואכה הקיץ, לביקור בבית כנסת ברמת-הגולן, ששוקם/שוחזר למחצה, ותמיד קיים המתח באם להשאיר את המקום כמות שהוא, או לשחזרו עד האבן האחרונה, הנמצא בחורבות יישוב ששמו אינו ידוע לנו, אך לצדו מעין ושמו "עין הקשתות". הקשתות עשו רושם עז על הבדווים שקראו לו בשם "אֻם אלקוּנטר" וכיוון שהשם שנכתב בעברית הוא תעתיק של המילה הערבית – לפיכך מצויות מספר גרסאות מעוברתות.

"גולן" היה שמה של עיר-מקלט שהקצה משה רבנו, מבין שלוש ערים, בעבר הירדן המזרחי (ראו: דברים ד', מ"ג). מתישהו, בשלהי בית שני, הפך השם משם של מקום לשם של מרחב. חבל-ארץ. אנחנו, שכבשנו חלק מן הגולן, קוראים לשטח שבידנו בשם רמת הגולן. וטראמפ הכיר בסיפוח השטח למדינתנו. בית כנסת זה הוא אחד מתוך…

מתי הוקם לראשונה בית כנסת במחוזותינו? החוקרים מציעים מנעד של תשובות: יש המקדימים את הקמתו של בית כנסת לתקופת בית ראשון ויש המאחרים זאת לימי בית שני. אף לא אחד מחזיק באסמכתא. אך ידוע לנו כי עזרא הסופר הנהיג חידוש עם שיבת ציון: מעתה קוראים בתורה, בנוסף על הקריאה בשבת, גם בימי שני וחמישי. לכך יש עדויות מן המקורות והסכמה גורפת.

"עדות ארכיאולוגית על בית כנסת שפעל בירושלים בשלהי בית שני התגלתה באקראי תוך חיפוש אחר קברו של דוד המלך בעיר דוד בירושלים. במהלך החפירה מצא הארכיאולוג ריימונד וייל כתובת יוונית חקוקה באבן: תאודוטוס בן וטינוס כהן וארכסינגוגוס (ראש בית הכנסת), בן ארכסינגוגוס נכדו של ארכסינגוגוס בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הנכר, שאותו ייסדו אבותיו והפריסביטרים (הזקנים) וסימונידס." [1]

עתה אנו יודעים, פחות או יותר, את תפקידו של בית הכנסת. ונותרת השאלה כיצד מקימים בית כנסת?

כיוון שמדובר בבית כנסת, שנבנה ברמת הגולן בתקופה הביזנטית, אנו הולכים, בראש ובראשונה, אל עדויות מאותם ימים רחוקים, שנכתבו בקולמוס על פפירוס, ובאורח פלא נשתמרו (אמנם לא ברה"ג גופא אלא בטבריה הסמוכה למרגלותיה, בה נחתם נוסח המסורה – אך סיפור הוא סיפור):

"נניח שכך זה קרה. היה זה בשנת 350 לספירה לערך. ערב אחד התכנסו סוורוס, יוליוס, אבדימוס, מקסימוס, זואילוס, קלינקוס, סיורטאזיס ופרופוטורוס, אזרחים נכבדים של העיר טבריה, גבאים ופרנסים מסורים. אל תיבהלו משמותיהם היוונים. גם שמות ארמיים, רומיים ואפילו מצריים היו אז בנמצא בארץ-ישראל, חלקם תרגומים של שמות עבריים (יוליוס דרך משל, איננו אלא הלל ומקסימוס הוא גדליהו) השאר נהגו כמנהג הזמן והמקום.

אולי היה זה בימי מלכותו בת השנתיים של הקיסר יוליאנוס המכונה הכופר, אשר ניסה להפוך לשעה קלה את מירוצו של גלגל ההיסטוריה ועודד את העדות הלא-נוצריות בממלכה הרומאית לנהוג בדרכן; ואולי היתה זו שנה אחרת באותן חמש מאות וחמישים שנים שלאחר החורבן, כאשר בגליל היתה עדין קהילה יהודית גדולה. ואף על פי שהרומאים היו מושליה של הארץ, הם חיו כמימים ימימה, עסקו במלאכותיהם, היו להם מוסדות משלהם ונשיאים שלהם. הם דנו את דיניהם בבתי-דין שלהם, כיבדו את חכמיהם ואת רבניהם, דיברו בשפתם, ארמית ועברית, ילדיהם למדו בבתי-ספר משלהם, כתבו ספרים ופיוטים ואגדות ומדרשים, סחרו ועסקו באומנויות, למדו תורה בבתי-מדרשות, התפלפלו והתווכחו ועיבדו את אדמתם.

באותם ימים שיגשגו עסקיהם של תושבי טבריה, בירת הישות היהודית, ובכינוס נכבדי העיר שאנו מספרים עליו, נמשך הדיון שעות ארוכות. לעתים הרימו כמה פרנסים את קולם והיו שניסו להתגבר עליהם ואחרים ביקשו לפייס ביניהם. בשעה מאוחרת הגיעו לידי הסכמה – להקים בית-כנסת חדש בדרומה של העיר, גדול ומפואר, כיאה לטבריה, העיר הראשה.

סוורוס היה ראש העוסקים בעניין. הולכי רכיל בעיר אמרו שמתאמץ הוא לבנות בית-תפילה מפואר כיוון שהוא רוצה להתהדר לפני יהודי טבריה, שהיו מתלחשים מאחורי גבו ומזכירים שהוא נינם של עבדים שהתגיירו, מבית הנשיא רבי יהודה. ומשקרב הכינוס אל קצו קם סוורוס והכריז: 'יהיה זה בית-כנסת שהכול ידברו בו!'

הסתגרו האמן ועוזריו בבית החדש ובעבודת נמלים התקינו את רבבות האבנים הקטנות. בני הקהילה עקבו בסקרנות רבה אחרי הרצפה הקמה לעיניהם כחגיגה וכל צבעי הקשת שלאחר הגשם בה וציוריה מפוארים. וכשסיים האמן מלאכתו כתב בפסיפס, כתובת הקדשה ביוונית לפי הוראות הפרנסים: 'סוורוס, תלמידם של הנשיאים המזהירים שלנו, עשה את המקום הזה. ברכה ותהילה לו. אמן. וברכה ותהילה ליוליוס, הפרנס של המקום.' הנשיאים המזהירים – הם הסנהדרין.

ובכפר דבוריה בגולן: 'זה בית מדרשו של אליעזר הקפר.'

שלום לך אליעזר הקפר. חכם פסימסט, אתה שאמרת: 'על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.'

ועוד אמרת: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.'

והכול כתוב בספר החכם פרקי אבות. ושמו של אותו רב שדבריו מופיעים במסכת אבות ובספרים אחרים הנה הוא חרות לנגד עינינו על המשקוף העומד על הרי הגולן, מתנשא על ארץ רבתי כשלט פרסומת המכריז: 'היילודים – למות, והמתים – להחיות, והחיים לידון.' דברי אליעזר הקפר." [2]

ועוד מצא עבדכם הנאמן מדברי אליעזר הקפר (ו"עליתי" על זאת במקרה תוך חיפוש אחר אגדה כלשהי שאינה שייכת לענייננו): "נכנס יין שזה שבעים. ויצא סוד שהוא שבעים" [תנחומא, שמיני ה']

אצל ש"י עגנון, הנובליסט הישראלי לספרות, מדוע ולמה מקימים בית כנסת, אי-שם בגולה, נשמע אפעס קצת אחרת (ואגב, אף הוא כתב בקולמוס ע"ג נייר… אסתרליין היא זאת שהקלידה. ואחר-כך עשתה זאת אמונה באמונה):

"משהגדילה העיר ונתרבו יושביה, קצתם מחמת עצמם וקצתם מאותם שהביא בעל העיר ממקומות אחרים ומאחוזות נחלתו, נתמלא בית המדרש והיו מצטמתין ועומדים צפופים, ופעמים שבאו לידי ביטול תורה, שאותם שמקרוב באו היו מאריכין בתפילה ומהם היו כופלים ומשלשים כל תיבה. שבימי המהומות היו נרדפים כחיות היער ונשתכחה תפילתם מפיהם, משבאו לעיר מושב וזכו להתפלל בציבור שנו ושלשו כל מלה, שאם אין הראשונה כתיקנה אולי תישר בעיני ה' השניה והשלישית.

נתנו טובי העיר את דעתם לבנות בית חדש מיוחד לתפילה. כדי שיהא כל אדם מוצא לו מקום לתפילתו וכדי להרחיב לבעלי תורה את מקומם בבית המדרש. מי שרגיל להאריך בתפילה יתפלל בבית הכנסת, מי שרגיל לסמוך תורתו לתפילתו יתפלל בבית המדרש, שבית הכנסת מיוחד לתפילה ובית המדרש מקום הוא לתורה ולתפילה.

צירפו מעשה למחשבה ופקדו את כל העיר והלכו מבית לבית ומאיש לאיש, שיהא לכל אדם חלק בבנין בית הכנסת שבעיר. פתח כל אחד ואחד את ידו ונתן את נדבתו, העשיר מעושרו והעני מעוניו. לא היה אדם בעיר שלא הפריש ממונו, אם כפי כחו ואם כפי כח בטחונו, שכל המכבד את ה' מהונו, המקום ממלא חסרונו. ואפילו העני שאין עמו אלא עניותו הביא את נדבתו. ברם זכור כל נדיב לב לטוב שהיו ראשונים לנתינה, ובזמן הבנין חזרו ונתנו, מלבד מה שקנו להם בכסף מלא מקומות קבועים להם ולזרעם אחריהם עד ביאת הגואל, אלו המקומות שאצל ארון הקודש ואצל התיבה. אף מסביב לבימה בכלל המקומות הקנויים היו, משום שקרובים לשולחן הקריאה ושומעים משם את קריאת התורה בלי להפסיד שום מלה.

צירפו עשייה לעשייה והתחילו בונים. והמקום היה בעזרנו ולא נשבתה המלאכה, לא על ידי עצמות מת ולא על ידי גויים. ואף המלכות הביטה בעין יפה על בנין בית הכנסת וסייעה לבנות את הבית כמין מבצר מעוז ומחסה מפני הקדרים שהיו רגילים לבוא למלחמה. אף ארובות עשו שם למטה מן הגג, לירות משם בכלי יריה על הצר בעת מלחמה. אף ראש המנזר לא עמד לשטן, שהיו היהודים שוכרים ממנו בתים וחנויות וסיפקו בידו להרבות את הכנסותיו.

דורשי צפונות אומרים, בראשונה בנין של עץ בנו. כיוצא בזה בית המדרש, כיוצא בזה כל בתי היהודים. אחר שנים נתן בעל העיר רשות לבנות את בית הכנסת אבנים. ואף ראש הכמרים הסכים, בתנאי שיתנו לו בכל שנה כך וכך סלים מלאים חלב לנרות של בית יראתם. לא יצאו שלוש עשרה שנה עד שנבנה בנין מפואר. זה בית הכנסת הגדול, שעל כל צרה שלא תבוא באים לשם להתפלל והקדוש ברוך הוא שומע תפלת עמו ישראל ומצילנו מכל צר ואויב, שלא פעם אחת בלבד עמדו עלינו לכלותינו ההיידמקים מזה והשילרי"ם היינו תלמידי הכמרים מזה, ובין אלו לאלו עירונים עם כפריים." [3]

בסופו של יום – חרבו השניים. זה נהרס ונחרב ברעש אדמה וזה נשרף והושמד ע"י הגויים. הראשון ב-749 והשני בזמן השואה.

***

חיים בן דוד, הארכיאולוג האחראי לשחזור המדהים והמדויק, ערך סקר קרמי ב-45 אתרים (יישובים) במרכז הגולן. סקר זה נמתח על-פני 5 שנים. ממנו עלתה תמונת ההיסטוריה המורכבת של ההתיישבות בגולן. בן דוד מציין כי הסקר הפריך את הטענה שלא התקיים רצף של יישובי יהודים מחורבן גמלא ועד ראשית המאה ה-4 לספירת הנוצרים. נהפוך הוא. ובמילותיו:

"מן הסקר ומניתוח התוצאות בשיטות שהוזכרו עלתה תמונה מורכבת של ההיסטוריה היישובית בגולן התחתון. ראויה לציון במיוחד הפרכת הדעה שהיה פער יישובי בגולן היהודי, משנת 67 לסה"נ ועד ראשית המאה הרביעית. הסקר וניתוח ממצאיו הראו שלא רק שלא היה כלל פער כזה, אלא שמספר היישובים במרכז הגולן במאה השנייה והשלישית היה גדול יותר מאשר בכל פרק זמן אחר בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית." [4]

וביטוי מוחשי לסקר – ראו מפות 5-1:

 

מפה 1 – תפרושת אתרי בתי כנסת מהתקופה הביזנטית [מקור: בן דוד, עמ' 11]

מפה 2 – תפרושת אתרי הסקר הקרמי בגולן התחתון [מקור: בן דוד, 18]

מפה 3 – תפרושת יישובים שהתקיימו במשך תקופות שונות בגולן התחתון [מקור: בן דוד, 20]

מפה 4 – תפרושת יישובית שהוקמו ונעלמו בתקופה הרומית התיכונה והמאוחרת[מקור: בן דוד, 23]

מפה 5 – תפרושת יישובים מן התקופה הביזנטית שנתגלה בהם ממצא מאפיין נוצרי (סימון צלב במפה) או יהודי (סימון מנורה במפה) [מקור: בן דוד, 25]

ומוסיף בן דוד וכותב:

"לפיכך נראה שעלינו לבחון מחדש את ההנחה שבכל יישוב יהודי מהתקופה הרומית יש למצוא בניין ציבורי גדול יחסית ששימש בית כנסת, שאת שרידיו ניתן לזהות בסקר ארכיאולוגי או לפחות בחפירה ארכיאולוגית. יש להביא בחשבון את האפשרות שמבנים קטנים יחסית, שאינם בולטים בממצא הארכיאולוגי, שימשו כבתי כנסת. נראה שיש במסקנה זו כדי לקדם את הבנתנו את העובדה שלכאורה אין כמעט בממצא הארכיאולוגי בתי כנסת המתוארכים למאה השנייה ואולי אף למאה השלישית.

אפשרות זו מסבירה היטב את הסתירה לכאורה בין המידע ממקורות חז"ל על יישוב יהודי בדרום הגולן – 'עיירות בתחום סוסיתא' – מתקופת המשנה, ובין אי הימצאותם של בתי כנסת באתרים אלו. במאה הראשונה עד השלישית, כאשר היו יישובים אלו 'עיירות יהודיות', לא נבנו בהם בתי כנסת מונומנטליים; ובתקופה הביזנטית, כאשר נבנו במרכז הגולן בתי כנסת מונומנטליים, כבר לא היו קיימות חלק מהעיירות בתחום סוסיתא ובחלקן הייתה אוכלוסייה נוצרית.

לפחות בגולן התמונה נראית לי ברורה למדי – בתי הכנסת המונומנטליים בגולן לא נבנו לפני אמצע המאה הרביעית לסה"נ." [5]

מקורות מצביעם כי במאה ה-6 לספירתם פקדה את האזור מגפת דבר קשה שגרמה לקריסת המערכת היישובית בגולן. בקרב ירמוך, שהתחולל ב-636 הביסו המוסלמים/הערבים את הביזנטים. התחיל עידן חדש בארץ-ישראל. התקופה המוסלמית (הראשונה). שליטי בית אומיה, שנטעו את בירתם בדמשק, דווקא ניסו להחיות ולפתח את הגולן. ברם, עליית בית עבאס ומעבר המרכז השלטוני מדמשק אל בגדד הוליכה להידרדרות היישובים. רעישת האדמה הקשה שפקדה, ב-749 את הגולן, גרמה לחורבן סופי של היישוב היהודי. גם של בית הכנסת בעין הקשתות…

חלפו שנים רבות. מאות של שנים. סר לורנס אוליפנט, זה שמחבר "התקווה" היה מזכירו, יצא לקראת סוף 1884, רכוב ע"ג סוס, מחיפה או שמא מעוספיא, למסע בגליל ובגולן. בתחילת 1885 הגיע אל רמה"ג. הוא גילה/חשף מס' לא מבוטל של בתי כנסת שנשתכחו מאתנו. בין היתר הוא חשף, לראשונה בעידן המודרני, את קיומו של האתר בו אנו מבקרים.

דפנה וערן מאור מצטטים את שכתב אוליפנט (למעמיקים – ראו גם במהדורה אותה ההדיר רחבעם זאבי):

"לאחר שירדנו, עקב בצד אגודל, כחמש מאות רגל (150 מטר לערך) הגענו אל שלוחה שטוחה וצרה… השיח הפגין קוצר רוח וביקש להוליך אותי אל מקום אחר… לדבריו נקרא המקום אום אל-קנאטיר שתרגומו אתר הקשתות. השיח אמר כי יש עוד חורבה בקרבת מקום והסתבר כי בריחטק מאה יארד משם ניצבה חורבה שהיו בה ארבעה קירות הרוסים… קירות אלו הקיפו שטח שמידותיו חמישים רגל על שלושים וחמש רגל ובו נערם תוהו ובוהו של עיי מפולת. ברור היה לעין, כי ידו של רעד אדמה הייתה בדבר. מיד החלטתי כי מצאתי כאן, כפי שמצאתי באל דיבה, חורבות של בית כנסת יהודי עתיק, שנבנה כנראה במאה הראשונה או השנייה לספירה… אני רואה באתר החורבות באום אל-קנאטיר את מיטב התגליות שגיליתי עד היום ולדעתי ראוי הוא מאוד לעוד ביקור ולבדיקה מדוקדקת יותר." [6]

ושוב חלפו שנים. ורמת הגולן שבה לידנו. ונמצאו עשרות בתי כנסת במרחב הגולן הישראלי. ולפרוט השיטה והאמצעים הטכנולוגיים בהם נעזר בן דוד לשחזור בית הכנסת – ראו הסרט בבואכם לביקור באתר ובמאמרים המובאים במקורות המידע. ובמרשתת… רק דבר אחד אומר: מבצע מרתק.

ותמיד קיים המתח בין החורבות לבין שחזור. עד כמה להתקדם בציר הזמן לאחור. השחזור הנוכחי כמובן רק חלקי ומצביע לכיוון העבר. הוא אינו תחליף להמשכיות שממשיך האדם ומשחזר בעיני רוחו את מה שהיה או שיהיה. שכן כל שיחזור נועד לכישלון.

***

נעבור אפוא אל הארכיאולוגיה ואל הממצאים. אל העובדות. קונים כרטיס כניסה אל האתר – הן למעיין והן לבית הכנסת. עוברים דרך סרט קצר שמעשיר אתכם בחוויית השחזור – שיטה וביצוע, ומרגע זה אתם חופשיים לשוטט כאוות נפשכם. והרי הצילומים לפניכם/ו (בסדר הביצוע בפועל של פעולת הצילום).

גלגלו:

***

בעשרות בתי כנסת שנחשפו ונחקרו, בגליל וברמת הגולן, נמצא מוטיב של נשר. ממצא זה הופך את הנשר לאחד מן המוטיבים המרכזיים בעיטור בתי כנסת לאחר המנורה כמוטיב המרכזי.

ומעירה נעה יובל-חכם כי:

"במאמר זה נעשה שימוש במונח נשר, אף כי במקרים מסוימים התיאור החזיתי או הספרותי מכוון למינים אחרים של עופות דורסים או לעוף באופן כללי, ללא זיהוי ספציפי. לדוגמה במשקוף מכפר-דבורה שבו נזכר ר' אליעזר הקפר אוחזים ה'נשרים' במקורם נחש, ולכן סביר כי מדובר בחיוואים, עוף דורס הניזון מנחשים." [7]

לצערנו, אין מקום ברשימה זו לערוך דיון מקיף בנושא העיטורים בבתי הכנסת בכלל, ובתקופה הביזנטית בפרט, ולפיכך נסתפק בסיכום מאמרה של יובל-חכם (והקורא/ת מוזמן/ת ל"חרוש" את המאמר):

"דמותו של הנשר המגולפת בפריטים אדריכליים בבתי כנסת קדומים בגליל ובגולן אינה משמשת רק מוטיב דקורטיבי. משמעותו הסמלית של הנשר נתבררה כאן באמצעות שני סוגי מקורות: יצירות אמנות מן העולם הנכרי ומקורות ספרותיים מן העולם היהודי. ההצלבה של המקורות השונים העלתה כי המשמעות שנושא הנשר בתרבות היהודית ובתרבות הפגנית, למן המזרח הקדום ועד לתקופה הרומית, הן קרובות ודומות. הנשר הוא סמל וארטריבוט של ראש האלים בעולם הפגני או של האל האחד בעולם המונותיאיסטי. כפי שמקובל לפרש את הופעתו של הליוס במרכז גלגל המזלות בבתי הכנסת כביטוי מטפורי לאלוהי ישראל, אפשר כי דמות הנשר החקוקה באבני בית הכנסת ובמיוחד בחזיתו הוא ייצוג סמלי של אלוהי ישראל. יש להדגיש כי אין מדובר בתיאור האל עצמו, שכן האמנות היהודית נמנעה מכך באופן עקבי, אלא בתיאור סמלי המבטא את כוחו וגבורתו של האל. נראה כי דמותו של הנשר המעטרת את חלל בית הכנסת מבטאת את התפיסה כי בית הכנסת הוא מעין כיסא הכבוד של האל, ומהווה תזכורת לבאי המקום, בדבר שלטונו של האל בעם ישראל ובעולם כולו, כוחו ועוצמתו שאין להם שיעור, יכולתו להגן על המאמינים והבטחתו לגאול את העם באחרית הימים." [8]

ואין כמו ציטוט מאת ש"י עגנון בעניין הנשר – סיפור על בית כנסת, מנורה, נשר לבן, נשר דו-ראשי, אוסטרים, פולנים ובין לבין יהודי ביטשאטש:

"ויהי מימים רבים אחרי אשר כל הדור ההוא מת, ויקם דור חדש אשר לא ידע את כל הקורות את אבותיהם. ויהי בראותם יום יום את המנורה ויאמרו, הבה נרפא את המנורה ולא תהיה המנורה ככלי אשר לא שלם הוא. ולא ידעו כי אבותיהם ריפאו את המנורה בקצצם קנה אחד מקני המנורה לבלתי חטוא לאלקים ולמלך.

ויעשו נשר נחושת קלל. ובדיל רב שמו בנחושת למען היות לנשר מראה כמראה נשר לבן, כי נשר לבן סמל פולין. וישימו את הנשר תחת הקנה אשר הסירו אבותיהם, כי מנורת שבעה קנים המנורה לראשונה, ואולם אבותינו ריפאו את המנורה בהסירם קנה אחד מקני המנורה. ויאמרו האנשים אשר קמו תחת אבותיהם ואשר הביאו את סמל פולין לבית תפילתנו, ויאמרו עתה תדע פולין כי דבקים אנו בארצנו ובמולדתנו ארץ פולין, כי מאהבתנו את מולדתנו העמדנו סמל פולין בבית תפילתנו.

ויהי כנפול פולין לפני שכניה אשר חילקו את ארצה, ויקחו להם ככל אשר לקחו, ותפול ביטשאטש בידי אוסטריך. ויחנו צבאות אוסטריך על פני העיר, המה ושריהם וכל אנשי המלחמה כובשי חבל ביטשאטש. וישלחו שרי הצבא ויקראו את ראשי העיר ויצוו אותם לעשות חג, כי באה העיר בידי קיסר אוסטריך. ועל היהודים פקדו שרי הצבא להקהל בבית הכנסת הגדול להודות ולהלל לה' אלקי ישראל אשר נתן להם את קיסר אוסטריך למלוך עליהם.

וישבו השרים ויראו את הבית ואת קירותיו ואת התקרה ואת המנורות התלויות מן התקרה. כולם נחושת קלל מעשה ידי אומן. ויראו את הפרוכת המכסה את ארון הקודש ואת הכפורת ואת התיבה ואת החזן וקהל משורריו העומדים לפני התיבה. ויראו את בימת הגזית באמצע הבית ואת המעלות לבימה ואת השולחן על הבימה. ויראו את המנורה הגדולה על השולחן ואת קניה ואת פרחיה. ויראו כי יפה היא מאוד.

ויהי בהיותם מביטים ויראו הנה נשר פולין במנורה. ויחר אף השרים ביהודים.

וימהר גבאי בית הכנסת ויקח את הפטיש אשר בו יכה השמש להעיר ישנים לעבודת הבוקר. וינף הגבאי את הפטיש על הנשר הלבן. ויך את הנשר בפטיש ויסירהו ממנורת בית האלקים. ויסר את סמל פולין מבית האלוקים. ויאמרו השרים, היטבת לעשות, כי לולא עשית זאת ואסרנוך אותך ואת זקני העדה ואת עדת היהודים הענשנו עונש כסף. ויצוו שרי הצבא לשום נשר בעל שני ראשים תחת הנשר אשר הסירו. כי נשר בעל שני ראשים נשר אוסטריך.

ויעש ישראל צורף נחושת נשר נחושת בעל שני ראשים. וישם את הנשר בעל שני הראשים תחת הנשר בעל הראש האחד.

ולא השלימו הפולנים עם המלכים גוזלי ארצם. ויקשו עליהם מלחה. ויצאו מכל הערים ומכל הכפרים ללחום מלחמת עמם וארצם. גם ביטשאטש נתנה יד למתקוממים כיתר ערים והכפרים.

ואנשים יהודים עברו בארץ גליציה לעורר אחיהם בכל עריהם לעזור אחרי פולין. ויבוא איש מהם לביטשאטש. והוא חגור פטיש מצומד על מתניו כאשר יחכרו מכבי האש בצאתם לכבות אש. ויבוא ביום השבת בבוקר לבית הכנסת הגדול. ויעשו לו כבוד ויושיבו אותו במזרח. גם לעלות לתורה קראו לו.

ויהי בעמדו לפני הספר וירא את הנשר בעל שני הראשים וירם קולו ויקרא, נבלה, נבלה. ויקח את הפטיש אשר במתניו ויך בנשר בעל שני הראשים, ולא שת לבו למתפללים בהתחננם כי ירף ולא יחלל את השבת. ולא שמע אליהם עד הסירו את נשר אוסטריך מן המנורה וישלך אותו ארצה.

ויהי מקץ ימים והמורדים הוכו ואסטריך שבה למשול בארץ. ותשם עיניה על כל דבר גדול וקטן לשמור חוקי הארץ ומצוותיה. אז באו גבאי בית הכנסת הגדול וימהרו ויעשו להם נשר בעל שני ראשים. וישימוהו במנורה תחת הנשר אשר קוצץ ואשר הוסר.

ויהי כי קשתה המלחמה מאוד ולא מצאו אנשי המלחמה כלי משחית לירות בהם. ויקחו כלי מתכת כלים גדולים וטובים ויתיכו אותם לעשות מהם כלי משחית להשחית את הארץ. ויבואו גם לבית הכנסת הגדול בביטשאטש.

וגם במנורה הגדולה נתנו השרים עין לקחת אותה. וצורף אחד מצורפי הנחושת עמהם, כי הביאו עמהם צורף נחושת לקחת כל כלי מכלי הבית ולהתיך אותו.

ויהי הם מבקשים לשלוח יד במנורה והנה נשמע קול תותחי הרוסים. ויברחו צבאות אוסטריך על נפשם. ויניחו כל אשר לקחו. וצורף הנחושת אשר הלך עם שרי הצבא בבואם לקחת את כלי הנחושת לא ברח.

ויקח את המנורה ויצפון אותה במרום אשר צפן אותה. ולא ידע איש את מקומה. ולא שת איש את לבו למנורה. כי כל איש לנפשו פנה להציל את נפשו מן המלחמה הגדולה ומאשה הכבדה כל ימי היות המלחמה עד תום המלחמה.

ותתום המלחמה, וארץ פולין שבה באה ביד הפולנים וגם העיר ביטשאטש ניתנה ביד פולין.

וילכו ויביאו מגריפה. ויעמדו כל היום וכל הלילה וכל היום למחרתו, כי שלג רב כיסה את ההרים, ויפנו את השלג ואת האדמה וימצאו את המנורה. ויוציאו את המנורה ויביאוה אל בית הכנסת הגדול ויעמידוה על שולחן הקריאה במקום אשר עמדה המנורה, ותעמוד המנורה על שולחן הקריאה כבראשונה כבימים אשר היה שלום בארץ. ויאמר צורף הנחושת, ועתה אקצץ את העוף עם שני ראשיו כי חדלה אוסטריך ממלוך בביטשאטש.

ויאמר, גם נשר בעל ראש אחד כנשר אשר לפולין לא נעשה, כי שמעתי כי מרדו הרותנים בפולין, והיה בראותם נשר פולין בבית הכנסת ואמרו קידשנו מלחמה על העם הרותני. ויאמרו, מלכות הולכת ומלכות באה וישראל לעולם עומד." [9]

ושאלה מופנית אל הקוראות והקוראים – כמה פעמים החליפו את הנשר או את ראשו?

סימון המרצפות כחלק מן ההצבה המשוחזרת. אגב, לפי בן דוד, כנראה שמרצפות הבזלת הונחו על רצפה קדומה יותר. אנו נמתין לעדכונים.

***

מקורות המידע:

[1] דפנה וערן מאור (תשע"ג), בתי כנסת קדומים ברמת הגולן, יד יצחק בן-צבי.

[2] שלמה שבא (תשס"א), ארץ ישראל – אוטוביוגרפיה, דביר, עמ' 34-29.

[3] ש"י עגנון (תשנ"ט), עיר ומלואה, שוקן, עמ' 18-17.

[4] חיים בן דוד (תשס"ז), "תרומת הסקר הקרמי לתיארוך בתי הכנסת המומנטליים בגולן", קתדרה, גיליון 124, עמ' 28-23 (ע' 19).

[5] שם, עמ' 27-26.

[6] דפנה וערן מאור (תשע"ג), בתי כנסת קדומים ברמת הגולן, יד יצחק בן-צבי.

[7] נעה יובל-חכם (תשס"ז), "'כנשר יעיק קנו' למשמעותו של מוטיב הנשר בבתי הכנסת הקדומים בגליל ובגולן", קתדרה, גיליון 124, עמ' 80-65.

[8] שם, עמ' 80.

[9] ש"י עגנון (תשנ"ט), עיר ומלואה, שוקן, עמ' 37-32.

צילומים: משה הרפז (תשע"ט). © כל הזכויות שמורות הן ליוצרים והן למוציאים לאור. ולכם, תריסר הקוראים/ות הנאמנים, לא נותר אלא להתרווח בכורסתכם/ן ולקרוא. וליהנות. ותאמינו לי שגם זה שווה דבר-מה / משהו…

ועוד הערה אחת ואחרונה: זכרו, רשימה זו אינה מהווה תחליף לדבר האמיתי. לכו, יותר מדויק, רוצו ובקרו במקום…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: