נאומו של ויליאם פוקנר ב-10.12.1950

כמעט 100 שנה חלפו/עברו. באותם ימים רחוקים, לאחר המלחמה הגדולה, ישבתי בבית הקפה, ככול בני הדור האבוד, ופני אל הרחוב. ולידי ישבו ארנסט המינגווי, שרווד אנדרסון וויליאם פוקנר. פרנסיס סקוט פיצג'רלד לא ישב עמנו. מדוע? יען כי אשתו, זלדה, לא הרשתה לו… היכן ישבנו? בפריז כמובן. במונפרנס. מול גני לוקסמבורג. והתנהל קרב מילולי בין פוקנר לבין המינגווי. המינגווי טען שעל כל 10 מילים שכתב יריבו, הקורא נאלץ לפנות למילון לפחות 11 פעם. פוקנר הגיב בעניין דלות אוצר המילים של המינגווי.

אנדרסון לא התערב בקרב המילולי. אנדרסון הוא סופר של סופרים. עליו כתב עמוס עוז שהוא "שיחרר" את ידו… (ראו: "סיפור על אהבה וחושך"). הוא היה "הגורו" של פוקנר. הוא זה שדחף אותו לכתוב. והוא זה שהוציא את ספרו הראשון. ומכאן ברור מדוע לא נקט בעמדה כלשהי. אני, מטבע הדברים, לא אמון על הכתיבה, חציבת המילים, ולכן שתקתי אף אני. לא היה לי משהו לתרום. ולו גם לשם השקטת הרוחות הלוהטות שכוס שיכר לא ציננה אלא להפך… כשהגיעה השעה, התנצלתי ופרשתי, בדרכי לפגישה אחרת. בבית קפה סמוך אני אמור לפגוש את מטיס, פיקאסו וסזאן. אך לכך נקדיש רשימה נפרדת.

סיימתי, ככל שידי משגת, לקרוא את כל שכתב המינגווי ותורגם לעברית. וגם את הביוגרפיה שלו. ועברתי לפוקנר: "מקלט", "בשוכבי גוועת", "הבלתי מנוצחים", "אבשלום אבשלום". ומשכתי ממדף הספרייה העירונית ספר דקיק וצנום: "עלים אדומים" (מאנגלית: עודד פלד, 2008, הוצאת גוונים). סיפור על אינדיאנים בארה"ב המחקים את האדם הלבן הלוקחים שחורים (במקור אדם לבן-שחור = כושי) כעבדים. וגם מאמצים מנהג מן הפרעונים. במות הצ'יף – נקברים עמו גם הסוס, הכלב והעבד. והעבד, מה לעשות רוצה לחיות. ומתנהל אחריו מרדף שאת סופו לא אמסור לכם/ן.

פלד הוסיף, באחרית דבר, בין השאר גם את נאומו של פוקנר בטקס קבלת פרס נובל לספרות. זה היה ב-10.12.1950. לפי המסורת, על הזוכה לנאום במעמד הענקת הפרס. הנאום שנשא היה קצר, אם לא קצרצר, אך הדוק מהודק ומדוקדק:

"אני חש שפרס זה לא הוענק לי כאדם, אלא ליצירתי – מפעל חיים שכולו עיסוק בייסורים ובעבודת הפרך של רוח האדם – לא כדי לקנות בו תהילה ובוודאי שלא רווח, אלא על-מנת לצקת מתוך חומריה של רוח האדם דבר-מה שלא היה קיים קודם לכן; כך שפרס זה הופקד בידי למשמרת בלבד. לא יהא זה מסובך למצוא ייעוד לחלק הכספי שלו, שיהלום את משמעותו ומטרתו המקוריים. אך ברצוני לנהוג כך גם ביחס לשבחים, לנצל את ההזדמנות ולומר מעל במה רמה זו דברים שייפלו על אוזניהם הקשובות של צעירים וצעירות המקדישים עצמם לאותם ייסורים ועבודות פרך, חוג המכיל כבר בתוכו את האיש שיעמוד יום אחד במקום בו אני עומד עכשיו.

הטרגדיה שלנו בימים אלה היא פחד פיזי אוניברסלי הקיים זמן רב כל כך עד שיש לאל ידנו לשאתו. לא נותרו עוד סוגיות סבוכות הנוגעות לרוח האדם. שאלה אחת בלבד עומדת על הפרק: מתי אתפוצץ? לכן שכחו הצעירות והצעירים הכותבים היום את נפתולי לב האדם המסוכסך עם עצמו, נושא שהוא לבדו יכול להוות בסיס לכתיבה מעולה שערכה יצדיק את הסבל, היזע והיגע.

על הסופר ללמוד אותם מחדש. עליו ללמד את עצמו שיסוד-היסודות של כל הדברים עלי אדמות הוא תחושת הפחד; ומשילמד זאת, ישכח אותה אחת ולתמיד, ולא ייתן מקום בבית-היוצר שלו לדבר אמיתות-הלב העתיקות, האמיתות האוניברסליות שבהיעדרן כל סיפור הוא בן-חלוף ונדון לכישלון – אהבה וכבוד ורחמים וגאווה וחמלה והקרבה. כל עוד לא יעשה זאת, עמלו מקולל. הוא לא יכתוב על אהבה אלא על תאווה, על תבוסות שאיש אינו מאד בהן דבר בעל ערך, על ניצחונות בלא תקווה, וגרוע מכול, בלא רחמים או חמלה. שיר הקינה שלו אינו מטלטל את עצמות העולם ואינו משאיר אחריו צלקות. הוא אינו כותב על הלב, אלא על בלוטות הגוף.

כל עוד לא ילמד את הדברים הללו, הוא יכתוב כמו ישב בקרבנו בחיבוק ידיים וצפה בקץ המין האנושי. אני מסרב להשלים עם קץ האנושות. אין זו חוכמה גדולה לומר שהאדם הוא בן-אלמוות מפני שישרוד וימשיך להתקיים; שגם כאשר יישמע הדנדון האחרון של פעמוני יום הדין ויתפוגג מן הצוק האפסי הניצב בדד ללא גלי גאות ושפל סביבו בדמדומי ערב אדמדם גוסס אחרון, שגם אז יישמע קול נוסף אחד – קולו הרפה של האדם, הממשיך לדבר ללא הרף. אני מסרב לקבל זאת. מאמין אני באמונה שלמה שלא זו בלבד שהאדם ישרוד, הוא ינצח. הוא בן-אלמוות, לא משום שמבין כל היצורים עלי אדמות, רק קולו הוא כמעיין המתגבר, אלא מפני שיש בו נשמה, רוח היכולה להפגין חמלה והקרבה וכוח סבל. תפקידו של המשורר, של הסופר, הוא לכתוב על הסגולות הללו. זכות מיוחדת נפלה בחלקו; לסייע לאדם לשרוד בדרך שתשמח את לבו ותזכיר לו את האומץ והכבוד והתקווה והגאווה והחמלה והרחמים וההקרבה שעיטרו את ראשו בעבר בזר תהילה. קולו של הפייטן לא נועד לשמש כאחת הקורות התומכות, אחד מעמודי התווך שיסייעו לו לשרוד ולנצח." [שם, 47-45]

אגב, יריבו של פוקנר, המינגווי, זכה בנובל לספרות רק ארבע שנים לאחר מכן… ב-1954. ומטבע הדברים מתבקש וראוי להשוות נאום זה לנאומו של אלבר קאמי שזכה ב-1957 בפרס נובל לספרות. אני סבור שבאיזה שהוא מקום מונח ספר ובו תרגום לעברית. מצרפתית יקשה עלי הדבר…

קריאה מהנה. וזכרו: כל הזכויות שמורות לבעלי הזכויות. אני כאן רק לשמש לכן/ם רק כחלופה או אלטרנטיבה לספרייה…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: