ביקור בתערוכה – אליסון צוקרמן

***

הליכת בוקר. נכנסנו, מחבר השורות האלו וזוגתו שתחיה, לאתנחתא במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.

דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".

עד כה ביקרנו בתערוכות של חנה לוי, ציבי גבע ונטליה זורבובה. רשימה זאת מוקדשת לסיקור תערוכתה של האמנית אליסון צוקרמן. התערוכה נושאת את השם: "ליצור מענן". אוצרת: תמי כץ-פרימן.

וכותבת האוצרת, בטקסט המוצב במבואה לחלל התערוכה, כדלקמן:

אליסון צוקרמן, אמנית ניו-יורקית (ילידת 1990), זכתה לכינוי "DJ של עולם האמנות". בציוריה היא מסמפלת רכיבים מיצירות-עבר של התרבות המערבית, תמיד של אמנים גברים, ומייצרת רמיקס חדש המשלב שכבות של היסטוריה עןם נוכחות תזזיתית עדכנית. כשודדת לאור יום, היא מכליאה אמנים מודרניים ועכשוויים עם רבי-אמן מתולדות האמנות – לוסיאן פרויד עם ברונזינו, ג'ורג' קונדו עם רוזטי, רוג'ר ואן דר ווידן עם רובנס, ועוד רבים אחרים – לצד דימויים מתרבות הפופ והמדיה החברתית. כך היא יוצרת בליל משובש של שפות, ז'אנרים ותקופות, מארג צורות ודמויות עז-צבעים שנראה כפסטיש פוסט-מודרני של סטרואידים; ערב-רב קולאז'יסטי, שהצופה מוזמן לפענת כמו כתב חידה.

צוקרמן מצטרפת לשורה של אמניות שיצירתן מתריסה כנד מוסכמות ייצוג של נשים בתולדות האמנות. לאחר שהסדרות קודמות התמקדה ב"נשים שוכבות" בסצינות הדוניסטיות-פסטורליות, בגוף העבודות החדש המוצג כאן הדגש הוא על ייצוגי נשים בסצינות אלימות, לעיתים במישרין – בעבודות שנבנות סביב תימות מתולדות-האמנות כמו "חטיפת הסבינות", "יהודית והולופרנס", ו"סבסטיאן הקדוש" (שהפך אצלה לאישה) – ולעיתים בעקיפין, כמו בסצינה שמבוססת על "סוזנה והזקנים". הנשים שלה, שכמעט בכולן אפשר לזהות את תווי פניה של האמנית, תובעות את מקומן בעולם. הן גדולות-אברים, פעורות עיניים ופה, אקסטרוברטיות וגרוטסקיות, פגיעות ופגומות, אך גם מועצמות וחזקות. לרבות מהן יש כתר, והן מעבירות את לפיד הניצחון כגיבורות במחזה טרגי-קומי של תולדות התרבות המערבית. בכולן מהבהב זוהרה של הילת המקור, אך במקום גוף הומוגני כנוע, פסיבי ונחשק, הפרוש לעיני הצופה כמקור לעונג של בעלות, לנשים שלה יש גוף היברידי מגוחך ומוקצן, שחלקיו לא רק שאינם נמצאים בהלימה זה לזה, אלא מרכיבים יחד אסמבלאז' פראי של פריטי גוף מז'אנרים ומסגנונות שונים, כהצהרת נוכחות ואקטיביות בעולם.

צוקרמן, שתגלתה על ידי גלריה ניו-יורקית דרך אינסטגרם, מייצגת דור חדש של אמנים שגדלו על תרבות דיגיטלית המונעת על ידי מכשירים תלויי-ענן. בהתאם לכך היא בונה בפוטושופ את הקומפוזיציות שלה מחלקי דימויים שהיא מייבאת, ב"מיקור חוץ", דרך גוגל. לאחר הדפסת הקומפוזיציה החדשה על בד, בדפוס דיגיטלי, היא עוברת עליה במשיחות מכחול, המוסיפות תעתוע על תעתוע (למשל, נגיעות מכחול סזאניות על גוף אישה שצייר רובנס). כקניבליסטית של סגנונות, היא מדברת בכל השפות בעת ובעונה אחת ומתייחסת להיסטוריה כאל אינוונטאר נתונים אינסופי, שממנו היא דולה דגימות על מנת לייצר ישות קולאז'יסטית חדשה ביקום וירטולאלי.

***

סוזנה ומחזריה, אקריליק ודיו ארכיבי צבעוני על בד (2019)

דמותה של סוזנה בעבודה זו היא הכלאה איקונוגרפית של הציור יופיטר ואנטיופה (1616) של הצייר ההולנדי הנדריק חולציוס, המתאר את יופיטר בדמות סאטיר המבקש לבצע את זממו באישב בישנה, עם הסיפור התנ"כי הידוע כ"מעשה שושנה" (אחת התוספות לספר דניאל), המוכר בתולדות האמנות כ"סוזנה והזקנים" – מקרה נדיר של אישה שהוטרדה מינית ועמדה בסירובה, נלחמה על זכויותיה וניצחה (אף כי בעזרתו של דניאל). אין זה מפתיע שבעידן ה-#MeToo בחרה צוקרמן לחלץ את אנטיופה מדמותה המיתולוגית כקורבן פסיבי של יופיטר והפכה אותה לסוזנה, שנוכחותה המונומנטלית מתריסה ובלתי מתנצלת. כפות ידיה הענקיות לקוחות מציור של ריצ'רד פרינס, ורגליה המשוכלות, חרוצות הורידים – מלוסיאן פרויד. הדמעה על לחיה מעידה אמנם על אי נחת, אך היא אינה אסירה עוד, אינה שייכת לאיש. שני הזקנים שטופי הזימה הפכו לצלליות חסרות זהות, המשתלבות ברקע לצד יונים של פיקאסו המרחפות מעל שמי ואן גוך ומסמלות חירות. דגלוני-חג ורצועות טקסט בלטינית מכתבי-יד מימי-הביניים משמשים כאן כגרסה עתיקה של הודעות טקסט.

***

רהב, אקריליק ודיו ארכיבי צבעוני על בד (2019)

בעבודה זו, תמהיל הציטוטים ועירוב הזמנים דחוס במכוון: הקומפוזיציה בכללותה לקוחה מציור של קורנליס ואן הארלם, ראש הגבר מפיקאסו, תנוחת הגוף מקאראווג'ו, פניה של האישה מציור של בוטיצ'לי, הפטמות מקרול דנהאם, המחוך מלוקאס קראנאך, והשיער מגוגל אימאג'ס. ברקע נטועה דמות מתרחץ של סזאן מול חלון של מאטיס, לצד דגם הלקוח מציור קיר של סטיוארט דייוויס. בחלק התחתון של הציור מופיעים ייצוגים של טבע דומם בדרגות ריאליזם שונות: גביעי זכוכית של קאראווג'ו, תפוחים של סזאן וכד פרחים של ליכטנשטיין – מוטיבים המסמלים שפע, פיתוי וארוס. הדימוי המפורסם של ידו המצוירת של מיקי מאוס האוחזת מארקר מוסיף ממד ביקורתי כלפי המיסחור של עולם האמנות. תמהיל אבסורדי זה של שפות ביטוי גבוהות ונמוכות, המאפיין את האנרגיה הכאוטית של עבודותיה של צוקרמן, מציע שיקוף הולם לתרבות דור המילניום.

***

עד כאן באשר לתערוכתה של אליסון צוקרמן. זאת גם הרשימה האחרונה מביקור במוזיאון הרצליה לאמנות שנערך ב-13.11.2019. סקרתי אפוא 4 תערוכות מתוך 7 תערוכות. אמנם נותרו 3 תערוכות, אך לעניות דעתי אינן מתאימות לדיווח בפורמט הנוכחי. ולדוגמה: עבודת הווידאו (כולל המוזיקה) שערכה איריס נשר המבוססת על צילומי סטיל של ארי, בנה שנהרג בתאונת דרכים אינה ניתנת לתצוגה במדיה הנוכחית.

התערוכה הכללית תיסגר ב- 25.1.2020. אמנם, על הנייר יש זמן, אך כידוע לנו, ומניסיוננו, הוא חולף ביעף. אך אנו כבר ממתינים ל"זמן דיוקן 2"…

צילומים: משה הרפז (13.11.19). © כל הזכויות שמורות לאמנית ולמוזיאון הרצליה לאמנות.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: