ביקור בתערוכה – נטליה זורבובה

הליכת בוקר. נכנסנו, זוגתי ואני, לאתנחתא במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.

דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".

אחרי ביקור בתערוכות של חנה לוי ושל ציבי גבע, נקדיש רשימה זאת לביקור בתערוכה של נטליה זורבובה. התערוכה נושאת את השם: "דיבוצ'קי". אוצרת: דר' איה לוריא.

מעתיק למחברתי את הטקסט, הפרוש לפנינו עם כניסתנו לחלל התערוכה, אותו כתבה לנה רוסובסקי:

בתערוכתה דיבוצ'קי (ברוסית, "בנות") פותחת נטליה זורבובה את ביתה ומזמינה את המבט הבוחן של עיניים זרות. "זה המבצר, כאן הכול קרה", היא אומרת. האמנית מאפשרת לנו להביט אל תוך המרחב הפרטי שלה, וכך היא פותחת צוהר אל חוויות של אישה מהגרת, דוברת רוסית, שחיה במרחב הישראלי.

מהגרת דוברת רוסית, "רוסייה", נדרשת להתמודדות יומיומית מאומצת במרחב הציבורי, משא ומתן מתמשך על זהות ושייכות, תוך ניסיונות פענוח של קודי ההתנהלות החברתית של הקבוצה הוותיקה. גם בביתה פנימה ישנה התמודדות מתמשכת עם תהליכים של פענוח המרחב, פן נוסף במאבקה של אישה מהגרת. בתערוכה זו, זורבובה מתארת את הדינמיקות המתקיימות בחזית הביתית, בציורים העוסקים בשייכות, זרות ואינטימיות. אנו נחשפים אל חללי הבית שבו היא מתגוררת עם בתה היחידה, אסתר, ומתוודעים לאחורי הקלעים של ההסדרים הביתיים של השתיים. בסגנון ציור נינוח ונטול שיפוטיות, זורבובה מתארת את הדינמיקה בין דיירות הבית, שתיהן נשים. לעיתים מצטרפת לאם ובתה גם הסבתא, המגיעה לביקורים בישראל. "אפילו החתולה שלנו היא נקבה", מספרת האמנית בחיוך משועשע.

בעבודות שמתארות את בתה של זורבובה כשהיא שוכבת או יושבת במגוון תנוחות במרחבי הבית השונים מגולם המאבק של האמנית מול בתה על אודות חוקי הבית וההתנהלות הנאותה בו. מאבק זה הוא השתקפות של חוויותיה כאישה, כאם, כמהגרת, כאשת מקצוע. הבת, שגדלה והתחנכה בישראל, איננה שומרת על סדר ובגדיה מפוזרים בחדרי הבית, כדרכן של נערות רבות בגיל ההתבגרות. האמנית חווה זאת כפריעה כאוטית של הסדר, שמחבלת ביכולת לפענח נכונה את המרחב.

זורבובה חברה בקבוצת "הברביזון החדש", שפועלת בישראל מ-2010 וכוללת אמניות ילידות ברית-המועצות לשעבר [בקבוצה חברות 5 אמניות: זויה צ'רקסקי-נאדי, אנה לוקשסקי, אולגה קונדינה, אסיה לוקין ונטליה זורבובה – מ.ה]. בדומה לאסכולה הצרפתית מהמאה התשע-עשרה ששם הקבוצה מתייחס אליה, גם הן מבקשות לבטא ביקורת ועמדה חברתית באמצעות צחור פיגורטיבי מן המציאות. הריאליזם בעבודותיה של זורבובה, כמו זה של חברותיה לקבוצה, נתפס בתחילת דרכן בשדה האמנות הישראלי כטעם רע או כסגנון מיושן ולא רלוונטי. אבל הין קירות "המבצר", הריאליזם הוא שנותן "חותמת" לכך שהמתואר בציורים הוא אכן המציאות הממשית.

בכל ציור מתוארת זהותה של זורבובה מעמדה אחרת: האם, הציירת, או האישה המבקשת לעצמה מרחב משלה, חדר משלה. הציורים הריאליסטיים, בעלי הצבעוניות החיונית והעזה, מנסחים תחושות הנעות בין הזר והמנוכר, רגעי השתייכות ואי-השתייכות לחברה, ושאיפה לשרטט גבולות של מרחב בטוח.

לא חלפה שנה אחת מיום בואה ארצה וכבר הציגה זורבובה תערוכת יחיד שספגה ביקורת קשה וגרמה לאמנית להתכנס אל עצמה. לרגל תערוכה זאת, הנוכחית, התראיינה זורבובה לעיתון "הארץ". ולמראיינת, ורד לי, אמרה, על רקע הביקורת הקשה שנחלה בעבר, כי: "את לא מבינה כמה אני שמחה שהציור שלי נחשב ישראלי" [haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.8028495. נצפה ב-14.11.19]

עד כאן באשר לתערוכתה של נטליה זורבובה. התרשמויותיי משאר התערוכות המתקיימות במקביל במסגרת התערוכה הכללית (כאמור 7 תערוכות הנפרשות בחללי המוזיאון) – "זמן דיוקן 1" – ראו וייראו אור ברשימות נפרדות. כל אמן/נית ורשימתו/ה.

עד כה פרסמתי רשימות על: חנה לוי, ציבי גבע. התערוכה תיסגר ב- 25.1.2020. אמנם, על הנייר יש זמן, אך כידוע לנו, ומניסיוננו, הוא חולף ביעף…

צילומים: משה הרפז (13.11.19). © כל הזכויות שמורות לאמנית ולמוזיאון הרצליה לאמנות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: