הליכת בוקר. נכנסנו, זוגתי ואנכי, לאתנחתא במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.
דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".
רשימה זאת עוסקת בתערוכה של האמן ציבי גבע. התערוכה נושאת את השם: "דרך איפה אני מגיע". אוצרת: דר' איה לוריא.
וכותבת האוצרת, במבואה לחלל התערוכה, כדלקמן:
"לעולם לא אהיה / עוד האדם / השומע את / הרעש השביר." (אבות ישורון / "לעולם עד")
המיצב של ציבי גבע מורכב משלושה גופי עבודה, שיוצרים יחדיו רצף בין ציור לאובייקט פיסולי ומרכיבים חלל מנטלי שלם. הקשרים הנרקמים ביניהם נותנים ביטוי למבטו של גבע על ההשתברויות הפנימיות של הקיום בעולם כתהליך מושגי, פיזי ורגשי. כל האלמנטים מתבססים על הלקסיקון החזותי, החומרי והאתי שגיבש גבע לאורך חמישה עשורים של יצירה. ניתן לראות בהם, בהשאלה, דיוקן של חתימתו האמנותית. הדבר משתקף גם בכותרת שבחר האמן לתערוכתו, הלקוחה מתוך שירו של אבות ישורון, "איך הגעתי לזה. זאת שאלה".
מושגים שונים משמשים מפתחות לשפתו ולעולמו של גבע. עבודתו מרבה להתייחס ל"אדריכלות ורנקולרית" – כלומר, ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, הצומחת במשך מאות שנים במקום מסוים, מתוך חומרי המקום וצרכיו האקלימיים והתרבותיים. בשיחות עמו עולה לעיתים קרובות גם הביטוי "בריקולר" (bricoleur), כפי שנוסח בספרו של קלוד לוי-שטראוס החשיבה הפראית, המתאר אדם שמתקין ומאלתר מחסה או מקלט מחומרים המצויים במקום. גבע מרבה להשתמש בעבודתו ב"אובייקטים נטושים" – כלומר, חפצים מצויים, אופייניים למקום, שמשהו בפונקציה המקורית ובנראות שלהם מהדהד עבורו היבטים צורניים ותודעתיים עקרוניים. כל אלה מתייחסים לקודים הפורמליסטיים – האסתטיים והתוכניים – שניסח המודרניזם, ומעומתים עמם. הוא מספר: "גדלתי כבן לארכיטקט מודרניסט, אסתטיקן קפדן שפעל במסורת הבאוהאוס. הרבה שנים לא הייתי מודע למה שזה חולל בתוכי. היום אני מבין, ומבקש לחקור בדיוק את כל מה שאבא שנא, דחה על הסף, נלחם בו; אי השלמות, האלתור האסתטי והתרבותי, האקלקטיקה, הכאוס הפוליטי והחברתי. היום, אני נמשך לעודפות המושלכת לאחור כשארית, כפסולת, או כממצאים אנתרופולוגיים, ופועל בתוכה".
מערום של צמיגים ארוזים ("באלות"), שהובאו ממפעל למיחזור, שולח לשורה של מיצבים קודמים של גבע, שבהם כיסה את קירות התצוגה בצמיגים שהוצמדו זה לזה באזיקונים. אך הפעם, הצמיגים מופיעים ב"מצב צבירה" שונה לחלוטין מבעבר: ארוזים, בדרכם אל או ממקום אחר, הם יוצרים ישות פיסולית גולמית ומוצקה. חבילות הצמיגים אוגרות אנרגיה דחוסה של כוחות גדולים ומנוגדים: הפוטנציאל התנועתי הגלום בגלגל, טבעו הרך כבולם זעזועים, פוטנציאל ההתלקחות האלים של מרי אזרחי כשהצמיג משמש להפגנות וחסימות כבישים, ואזיקה באמצעות הידוק מכאיב ומצמית.
הקיר הצפוני של האולם, שבו ממוקמות המדרגות המובילות למפלס העליון של המוזיאון, מרוסס כולו בקווים אינטנסיביים ובכתמים שחורים, כמו כתובות גרפיטי שנמחקו. השימוש בצבע ספריי, האופייני לאמנות רחוב, מוסב ומשועבד באופן אירוני לאקט של מחיקה והשחרה. פעולת המחיקה היא עדות לפוטנציאל נפיץ, מתריס ומתגרה. זהו ציור מלא בריק, שמתייחס למסורת המודרניסטית של המופשט המונוכרומטי. השחרתו של הקיר הלבן היא כקריאת תיגר על משטר התרבות המודרנית המתגלם בקובייה הלבנה.
כארבעים בדי ציור בגדלים שונים, המורכבים על קונסטרוקציה משופעת, מתלכדים לציור ענק הנשען על הקיר הדרומי של חלל התצוגה. קווי השבילים, המשורטטים עליו ביד חופשית ומתפצלים כסדקים בזכוכית מנופצת, מעלים על הדעת את הרפרטואר הדגמי החוזר בציוריו של גבע מאז שנות השמונים, שהוא בלתי רגולרי ואורגני: חומת אבנים טבעיות, סורגים, בלטות, כאפיות, ענפים משתרגים ואופני מיפוי. הציור מורכב משברים: חלקיו הם ציורים יחידאיים, המציגים מנעד ציורי רחב ועשיר, לקסיקון של אופני ציור. יחדיו, הם מתלכדים לציור שהוא גם אובייקט בחלל. הציור המונומנטלי אינו מכסה את כל קיר התצוגה, וכך הוא מזכיר את טבעו השטוח של הציור המודרניסטי, שחושף את תהליכי עשייתו ואת הקונסטרוקציה המובלעת במעשה האמנותי.
אני מצטט, מקטע קצר, מריאיון שערכה ענבל סיני עם ציבי גבע – "שיחת סטודיו" – מיום 4.5.19 (prtfl.co.il/archives/113311 – נצפה ב-13.11.19):
ש: איפה אתה מוצא כל כך הרבה פריטים וחפצים לעבודות שלך?
ת: בדרך כלל בזמן שאני נוהג, אני רואה משהו בצד הדרך, עוצר, נוסע כמה מטרים בחזרה ומתבונן בו. אם החפץ גורם לי להרגיש משהו, והוא יכול להיכנס למכונית שלי, אני אוסף אותו. ואז אני מוצא דרכים יצירתיות להשיג עוד פריטים מאותו זן.
ש: אני מניחה שכל החפצים שאתה בוחר לאסוף חולקים איזשהו מכנה משותף?
ת: בעקרון כולם פריטים שהיו בשימוש והושלכו כי לא היה בהם עוד צורך. הם אינם חפצים סימבוליים או אקזוטיים, אלא פריטים טיפוסיים של החברה הישראלית, שאריות של התרבות המקומית אפשר לומר״. אוצר הביאנלה אוקווי אנווזור הגדיר בשעתו (2015) את התופעה כ״תת־מודע קולקטיבי״, וגבע מאושר מהתיאור המדוייק.
עד כאן באשר לתערוכתו של ציבי גבע. ברשימה קודמת סקרתי את תערוכתה של חנה לוי. התרשמויותיי משאר התערוכות המתקיימות במקביל במסגרת התערוכה הכללית – "זמן דיוקן 1" – ייראו אור ברשימות נפרדות. כל אמן/נית ורשימתו/ה. התערוכה תיסגר ב- 25.1.2020. אמנם, על הנייר יש זמן, אך כידוע לנו, ומניסיוננו, הוא חולף ביעף…
צילומים: משה הרפז (13.11.19). © כל הזכויות שמורות לאמן ולמוזיאון הרצליה לאמנות.
משה הרפז 