ביקור בתערוכה – חנה לוי

הליכת בוקר. נכנסנו לאתנחתא בת שעתיים במוזיאון הרצליה לאמנות. מקבץ של 6 אמניות ואמן אחד, המציגים תחת הכותרת "זמן דיוקן 1". משמע אחרי 1 גם יבוא 2… אוצרת – דר' איה לוריא.

דיוקן, לפי מילון "ספיר" הוא: "ציור, צילום או פסל של בני-אדם". מילון "אבן-שושן" (החדש), נותן לנו שתי הגדרות: (1) "מראה הפנים, תואר-פרצוף של אדם", (2) "פורטרט, ציור של פני-אדם".

נתחיל בתערוכה של חנה לוי (אנה ויילר). [נולדה: ברלין 1914. נפטרה: שדי חמד 2006]. התערוכה נושאת את השם: "הפנים שלי". אוצרת: רותי חינסקי-אמיתי.

וכותבת האוצרת, במבואה לחלל התערוכה, כדלקמן:

"לאורך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, נישא שמה של הציירת חנה לוי (2006-1914) בהערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה. הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", אך בה בעת הצביע בכך, במובלע, גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין.

לוי, שנולדה ברלין בשם אנה ויילר, החלה את דרכה האמנותית כציירת דיקנאות, בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה ארצה, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא", שם הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, שעמו התחתנה ב-1944. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת, שם פעלה לוי עד 1995.

אף שראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית מסוף שנות ה-40 ואילך, המשיכה לוי כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות. בין מאות העבודות בעיזבונה נמצא גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, שמציב את דמות האישה במרכז יצירתה בשנים אלו, לצד ציור הנוף.

התערוכה "הפנים שלי" מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית המתמקדת בערכי הציור עצמו. בשנים אלה הרבתה לצייר דימויי נשים (חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה) ודיוקנאות עצמיים, המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמות הנשית, כמו גם בחקירה נועזת של גוף הציור ושל הגוף הנשי גם יחד. העבודות הללו מציפות תכנים נשיים מושתקים, אישיים וקולקטיביים, שלאורם מתגלה לוי לא רק כאמנית השומרת על נקודת מבט רעננה ונאמנה לעצמה, אלא גם כמי שאינה חוששת לשחות מול הזרם.

גדעון עפרת מביא לנו מריאיון שערך עם הציירת לקראת סוף שנות ה-80 (של המאה שעברה):

"…הדיוקן העצמי המוקדם הזה? הוא עוד מתחילת שנות ה-40, אני, כשעודני אנה ויילר בשנות העשרים שלה, הימים ההם התגוררתי במוצא […]. שנה וחצי הייתי שם, בין 1941-1940 […]. אז באו לגור שם אמנים: ליטבינובסקי, הולצמן, סטמצקי ואחרים, ולציונה תג'ר היה שם חדר, וגם מוקדי קנה בית מאוחר יותר […]. הייתי אז אחרי הלימודים אצל שטיינהרט בירושלים […]. אני זוכרת שבאתי להתקבל לאולפנה של שטיינהרט והראיתי לו ציורים שהבאתי עמי מגרמניה, שציירתי בגיל 16 בהדרכת אמן – סדרת זונות בבאר, זונות רזות וגבר שמן. מקס ברונשטיין (מרדכי ארדון) ישב שם, ראה את הציורים ופרץ בצחוק: 'תראו, תראו, זה ממש רמברנדט!', כך אמר. נשארתי שם עד 1936. […] אחרי הלימודים אצל שטיינהרט נסעתי לפתח תקווה ועבדתי בקטיף עד 1938. פה ושם גם ציירתי, בעיקר דיוקנאות של ילדות. אבל גם מעט נוף. לתערוכה הראשונה של אגודת הציירים במוזיאון תל אביב שלחתי שתי תמונות (דיזנגוף דיבר בפתיחה על 'הציירים מהמושבות', ואני באמת הייתי מהמושבות). הצגתי תמונת ילדה קטנה ותמונת נוף מפתח תקווה. הן עשו רושם טוב מאוד. חיים גליקסברג לחץ לי את היד ואמר: 'נפלא… רק תחתמי על טופס ונקבל אותך לאגודה שלנו.' […] אחרי שנה בתל אביב, התיישבתי במוצא. במוצא ציירתי דיוקנאות של כל הילדות מהשכונה. […] הושפעתי חזק מהאקספרסיוניזם הגרמני, שאותו הכרתי היטב. מאוחר יותר, נתנו לי החברים במוצא ספר ציורים של סוטין. כולם טענו שהציורים שלי מזכירים להם את סוטין. אני לא ידעתי על מי הם מדברים… דווקא הושפעתי יותר מהפורטרטים של הגרמנים והאוסטרים, קוקושקה בעיקר. […] התקשיתי אז מאוד בציורי נוף. הדיוקן היה אז הנושא שלי. רק ברעננה, בסוף שנות ה-40, גיליתי ממש את הנוף. […] ולא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל ביקשתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה…" [מקור: גדעון עפרת (2015), ברלין-ירושלים: אמנות העלייה מגרמניה, הוצאת קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, עמ' 437]

עד כאן באשר לתערוכתה של חנה לוי. התרשמויותיי משאר התערוכות המתקיימות במקביל במסגרת התערוכה הכללית – "זמן דיוקן 1" – ייראו אור ברשימות נפרדות. כל אמן/נית ורשימתו/ה. התערוכה תיסגר ב- 25.1.2020. אמנם, על הנייר יש זמן, אך כידוע לנו, ומניסיוננו, הוא חולף ביעף…

צילומים: משה הרפז (13.11.19). © כל הזכויות שמורות לאמנית ולמוזיאון הרצליה לאמנות. לכם/ן, הקוראים והקוראות, נותר רק ליהנות. ותאמינו לי – יש ממה…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: