"פייק ניוז" שהובילו ל"הצהרת בלפור"

רשימה זאת נכתבה לציון "יום השנה" ל"הצהרת בלפור". ליתר דיוק – 102 ש'. אמנם אין זה תאריך "עגול" אך כבר אמרנו במקומות אחרים – אף לא אחד מושלם…אתחיל, ברשותכם וברשותכן, מתי-מעט הקוראות והקוראים, כתריסר נאמנים, מן התוצאה: ב-2.11.1917 יצא המכתב באופן רשמי. מודפס וחתום בכתב יד, מבית מדרשו של משרד החוץ של הממלכה המאוחדת. המכתב, בחתימת לורד ארתור ג'יימס בלפור, שבאותם הימים כיהן כשר החוץ (ובעברו כבר היה ראש הממשלה בשנים 1906-1904), מופנה אל הבנקאי לורד ליונל וולטר רוטשילד. מכתב זה הפך ל"הצהרת בלפור":

לורד רוטשילד יקירי,

בעונג רב הריני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת-האהדה שלהלן לשאיפות יהודיות ציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על-ידו:

"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל על השגתה של מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות בלתי יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויותיהם ובמעמדם של יהודים בכל ארץ אחרת."

אהיה אסיר תודה לך אם תביא הצהרה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית. [אבן, 256]

הנוסח האנגלי של הצהרת בלפור [אבן, 257]

האם מקורה של "הצהרת בלפור" בחדשות מזויפות שהפכו לסיפור ויראלי שרץ בכותרות התקשורת כחצי שנה לפני כן? אם כן – הרי לכם/ן סיפור על טובים ועל רעים. ועל אלה שהם גם וגם… ואם לאו – נותר רק הסיפור. לא, אין קשר בין "בלפור" דאז ל"בלפור" דהיום. כל קשר – על אחריותכם/ן בלבד. ולקורא ינעם.

הבדלים זעירים בקלט עשויים להפוך במהירות להבדלים מכריעים בפלט – זו תופעה שקיבלה את השם "תלות רגישה בתנאים התחלתיים". בחקר מזג-האוויר, לדוגמה, אפשר לתרגם זאת לדבר המכונה כיום, לא לגמרי בבדיחות הדעת, בשם "תוצא הפרפר" – הרעיון שפרפר המכה היום בכנפיו באוויר מעל פקינג, עשוי בחודש הבא לחולל שינויים במערכות סערות מעל ניו-יורק. [גליק, 14]

מהתא להכם. ברשימה זאת נעקוב אחר גלגולה של ידיעה, דברים שאמרה אחות לאחיה, קיבלו תאוצה ותנופה מתחנות שעברו בדרך, ולבסוף נחתה על שולחן המלך. נספר כיצד הוליד הסיפור, בסופו של יום, פתק בכתב יד, מאת לורד בלפור, שהופנה אל לורד אחר, רוטשילד, ובו שלוש שורות בלבד שעניינן הבטחה מעורפלת למדי ל"בית לאומי לעם היהודי" בא"י. משהו כמו "אפקט הפרפר". שכן המצוטט לעיל צוטט בכוונת מכוון.

ובכן, מעשה שהיה כך היה: כבר לפני יותר ממאת שנים תפסו את הכותרות הראשיות, בעיתונות הכתובה דאז, חדשות מזויפות. מעשה שכיום שגור בפי כל "פייק ניוז" – Fake News. לשון אחרת: דיסאינפורמציה. ואפשרות נוספת – חדשות מפוברקות. והרי לכן/ם דוגמא ויראלית מ-1917 הלקוחה ממקומותינו. נציין שאף לא אחד מהנפשות שדיווחו, בעיקר הבריקו מברקים, ושתפגשו בהמשך, לא ממש ראה הדברים במו עיניו.

הימים ימי "המלחמה הגדולה". אז טרם ידעו שבעקבות המלחמה הבאה בתורה תהפוך זו, המלחמה הגדולה, למלחמת העולם ה-1. הזירה – ארץ-ישראל (פלשתינה בפי האחרים). הבריטים מתחילים במסעם, ממצרים צפונה. התורכים, ובראשם מושל סוריה רבתי, ג'מאל פאשה, והגרמנים לצדם, מנסים לבלום את הפריצה של חיל המשלוח המצרי (זהו השם הרשמי של הצבא הבריטי שחנה במצרים ועליו נמנו, בין היתר, גם האוסטרלים והניו-זילנדים שחלקם שרד את כישלון המערכה בחצי האי גליפולי כשנתיים לפני כן).

נציג ראשית דבר רקע היסטורי ולאחר מכן נרחיב במעשה ה-"פייק ניוז". בתיאור ההיסטורי מתבססים אנו על שני כותבים: סקוט אנדרסון ונחום גוטמן. אחד היסטוריון הבוחן דברים מריחוק זמן ומקום. גישתו עכשווית: בוחנים זירת אירועים ספציפית וממנה גוזרים מסקנות כלליות. השני סופר, משלנו, שחווה כילד, את שנחווה.

נתחיל עם אנדרסון:

פעמים רבות במאות השנים האחרונות נקטו הסולטאנים של קונסטנטינופול, שהיו מודעים לחולשתם הצבאית היחסית ולאופי הרב-לשוני של האימפריה שלהם, מעין מדיניות של אדמה חרוכה מול כל איום חיצוני, לעקור אוכלוסיות שעלולות לשתף פעולה עם הפולשים במעשה או בשתיקה. כל אימת שניתן להם די זמן הם סילקו ממסלול הפולשים גם בעלי חיים, ציוד חקלאי ומאגרי מזון, כל דבר שעלול לסייע בהגנת האויב, ומה שלא נלקח משם, הועלה באש, הושמד או הורעל בעוד מועד.

למרות הרעיונות הרפורמיסטיים שלהם בתחומים אחרים לא מצאו "הטורקים הצעירים" סיבה של ממש לבחון את המסורת הזאת כשעלו לשלטון ב-1908; הדעת נותנת שהם פשוט היו המומים מקצב האירועים. במלחמות הבלקן ב-1913-1912 עקרו כמעט כל הצבאות הלוחמים אוכלוסיות אזרחיות שלמות ממקומן לאו דווקא מטעמים של נוחות צבאית, אלא בתוך מדיניות שעתידה לקבל כעבור מאה שנה את השם "טיהור אתני. הטרגדיה האנושית ההמונית אך הנשכחת במידה רבה הזאת – מאות אלפי טורקים, בולגרים, מקדונים ויוונים גורשו לעולמים מבתי אבותיהם – קבעה את התקדים לגירוש אכזרי ורצחני הרבה יותר של הארמנים מאנטוליה שהחל באביב 1915. למרות הדוגמה המחרידה האחרונה הזאת ולמרות מאמציו של ג'מאל פשה להקל זאת, כאשר הגיע למסקנה שנשקף איום לשלטון שלו בסוריה בראשית 1917, הוא חזר לאותה מדיניות של גירושים.

בתחילה לא היה בהם כל דבר שנוי במחלוקת. בסוף פברואר, כאשר הפולשים הבריטים התכנסו מדרום לעזה בכוונה ברורה לתקוף, הוא הורה על פינוי תושבי העיר, כ-25 אלף אזרחים. למושל הסורי היו סיבות טובות להתברך בהחלטה הזאת; כאשר החלה המתקפה הבריטית בסוף מרס, אפשרו הדרכים הפנויות צפונה ומזרחה מעזה לטורקים להבהיל תגבורות ולנצח במערכה.

לאחר הקרב בחנו ג'מאל והמפקדים הגרמנים שלו את מפת האזור הגדול יותר בדרום פלשתינה; לא היה להם ספק שהבריטים יעשו ניסיון נוסף, ובה במידה הם היו בטוחים שהפעם הם יגלו יתר פיקחות וערמה ולא יתקפו פעמיים באותה זירה. בניסיון לצפות מהיכן תגיע המכה הפעם התמקד ג'מאל בעיר החוף יפו, כ-65 קילומטרים מצפון לעזה.

[נציין כי המפקד הבריטי, גנרל ארצ'יבלד מאריי, שגה שגיאה גסה ושב לתקוף את התורכים באותה נקודה שבה תקפו הבריטים את הכוחות התורכיים המחופרים בקרב עזה ה-1. מטבע הדברים הפך גם קרב עזה ה-2 לכישלון מהדהד. מאריי הודח ולא בפעם הראשונה. במקומו מונה גנרל (לימים פילדמרשל) אלנבי. חצי שנה לאחר מכן, באוקטובר 1917, נערך קרב עזה ה-3. הפעם בחר אלנבי לאגוף מן המזרח, לכבוש תחילה את באר-שבע, באמצעות הסתערות פרשים מן היבשת השישית, ובכך הכניע למעשה את עזה, מוטט את קו ההגנה התורכי ופתח את הדרך ליפו ולירושלים – מ.ה]

במרס הגיעו למפקדתו של ג'מאל שמועות כי הבריטים עשויים לעקוף את מערך החפירות הטורקי בעזה ולנחות נחיתה אמפיבית מצפון. לא רק החופים החלקים והגלים הנוחים ביפו הם אתר אידאלי כמעט לנחיתה שכזו, אלא שגם האוכלוסייה המעורבת של העיר תרמה לכך; בין ארבעים אלף תושביה היו כעשרת אלפים יהודים וכ-4,000 נוצרים, והמיעוטים הללו התפכחו מאהדתם לשלטון העות'מאני. המתקפה החזיתית הכושלת של הבריטים בעזה ב-26 במרס שיככה משהו את החששות הללו, אך הם חזרו וגאו לאחריה עד שב-28 במרס הורה ג'מאל לפנות את יפו. התושבים קיבלו פחות משבוע לארגן את עזיבתם, אך לאחר מכן נענה ג'מאל למחאות המנהיגים היהודים – פסח, אחד החגים המקודשים ביותר בלוח השנה היהודי, עמד בפתח – והאריך את המועד בשמונה ימים. [אנדרסון, 341-340]

נחום גוטמן, מן הילדים הראשונים שנולדו בתל-אביב הקטנה, חווה את הגירוש. יש מי שגורש לפתח תקווה. אחרים – לכפר סבא. והיו גם שגורשו למצרים. וגם ישנה השיבה הביתה, אך זאת תוצג לכשיגיע תורה:

לא אני האיש שיספר טרגדיות. מה גם שהתחיל הענין כמו באופרטה ובקצב עליז. אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל-אביב מתחילה.

אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי ובו דבק, ועדת זבובים חגה סביבו. מפעם לפעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפים מזורזים. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה כקצב הליכתו החיגרת.

הוי, הקורא, השתדל-נא לשוות לעצמך את צלצולי המלרע באוירת ערב-פסח ופרדסים פורחים.

[…]

מפעם לפעם היה עוצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסה עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית-השחי, מוציא משם פיסת-ניר מגולגלת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עליה את שתי כפות-ידיו בזריזות כאילו תפס לטאה. כיון שלא הראה הנייר כל סימני-חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו לשם טוח-ראיה מתאים.

העבודה לא היתה קלה: פעם אחת שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה ראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. משנדבקה המודעה סוף-סוף באופן המניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון.

[…]

עתה, שאני מניח לזמן-מה את מדביק-המודעות כדי שימשיך בעבודתו – שהות בידי להסביר מה ענין המודעה.

כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו עליה. קראו בה והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיורות. הרחוב עוד המשיך בחייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.

[…]

כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה. חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה כלל הכרזה קצרה: פקודה לתושבי יפו ופרבריה לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוונה בעיקר אל היהודים. [גוטמן, 146-145]

השומר המופקד על שמירת הרכוש היהודי [גוטמן, 188]

גוטמן ממשיך ומספר על המשלחת מטעם ועד תל-אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל יפו ומתניידת ב"מרכבה השחורה" וחוזרת עם הבשורה "גזירה היא גזירה". וממשיך ומספר על איכרי הגליל שנרתמו ובאו, עם עגלותיהם, לעזור ליהודי ת"א להתפנות, ועל חיי הגלות בפתח-תקווה ובכפר-סבא עד לאותה שיבה המבורכת דמתה לשיבת ציון.

ראינו שיש הלימה, כלל לא רעה, בין המספר ההיסטורי לבין הילד התל-אביבי. אך כיוון שמכאן הכול התחיל, נקודת הבראשית, מצאתי לנכון, להוסיף עוד נדבך היסטורי. הפעם משלנו. וכך כותב מרדכי נאור:

פסח הוא חג החירות, חג האביב, ונהוג תמיד תוך התרוממות-רוח, להוציא אולי שנה אחת: פסח של שנת תרע"ז (1917). הסיבה: בפסח ההוא גורשו כל התושבים היהודיים מיפו ומפרבר-הגנים שלה – תל-אביב.

הרעה התרגשה בסוף מארס. הצבא הבריטי, שהתקדם מסיני לדרום ארץ-ישראל, עמד בשערי עזה. הטורקים, שליטי הארץ, נתמלאו אימה. הם חששו – כך לפחות הצהירו – כי צפויה פלישה בריטית מן הים ליפו, עיר הנמל העיקרית בארץ. משום כך חורו לכל תושבי העיר לפנותה תוך ימים אחדים.

בהתאם להוראה, הורשו פלחים להישאר, עד לאחר הקציר, אך לא בעלי-נטיעות. ערבים רבים התחבאו בפרדסי האיזור וקיוו לחזור לבתיהם בהזדמנות הראשונה. איתם לא הקפידו כל-כך. לעומת זאת, גילו הטורקים קשיחות בלתי-רגילה ביחס ליהודים, וכל הנסיונות לבטל את רוע הגזירה, או לפחות להשהות את ביצועה – עלו בתוהו. מרדכי בן הלל הכהן, מראשי תל-אביב, כתב ביומנו ב-28 במארס: "קשה להאמין שהמצב הצבאי, הטכסיס המלחמתי, דורש לאחוז באמצעים קשים כאלה, וביותר אין אנו מאמינים כלל, שהממשלה עושה את הצעד הזזה כדי להבטיח את חיינו מפני אויב."

יומיים אחר-כך הדביק ועד תל-אביב מודעות ברחבי השכונה, שבהן הוסבר, כי על התושבים לעזוב את המקום בהקדם. אף על פי שלא היה מועד סופי לפינויה של יפו, הציע הוועד לתושבים למהר, לפני שהשלטונות הטורקיים יפעילו כוח. עוד נאמר במודעה, כי בעלי-אמצעים יכולים לנסוע לכל מקום, פרט לירושלים וחיפה, ואילו העניים יוסעו על חשבון הממשלה לסוריה. באותו יום הוקם בתל-אביב "ועד ההגירה", שנטל על עצמו, לטפל בכל הבעיות הכרוכות בפינוי, בהובלה ובמציאת מקומות מתאימים למפונים.

אחת הפעולות הראשונות של "ועד ההגירה" היתה – לזמן את נציגי המושבות, בעיקר בצפון הארץ (מושבות הדרום נצטוו אף הן להתפנות, אם כי לגביהן לא גילו הטורקים תקיפות כה רבה כמו כלפי תושבי יפו ותל-אביב) ולבקש את עזרתם. זו נהייתה דחופה ביותר, כשהודיעו הטורקים ב-1 באפריל, כי תוך שמונה ימים על העיר להיות ריקה מתושבים. באותו יום עצמו הגיע לעיר שליטה הכל-יכול של הארץ – ג'מאל פחה. באזני נכבדי העיר שהתייצבו לפניו, וביקשו דיון מחודש בהוראה, הסביר ג'מאל, כי הוא אנוס, מטעמים צבאיים, לפנות את העיר. בלהט הקרבות הצפויים – אמר – עלולה העיר להיהרס עד היסוד ואין להעלות על הדעת שיימצאו בה אזרחים באותה עת. רק בגלל חג הפסח מוכן הוא לדחות במקצת את הפינוי – עד לאמצע השבוע הבא, אם כי עשויות לחול התפתחויות בלתי-רצוחות, שהרי "אין השונא משגיח בפסח," כדבריו.

נציגי מושבות הדרום, מאירוביץ' וזייגר, ביקשו, שיותר להשאיר במושבות נשים וילדים, כמו בכפרים הערביים. מדוע יופלו נשותיהם לרעה בהשוואה לנשות הפלחים? – שאלו. תשובתו של ג'מאל פחה: "בשעה האחרונה, כשאתן את שריקתי האחרונה, יצטרכו הכל לעזוב את המקום במשך כמה שעות, ומה תעשינה נשותיכם העדינות? את הפלחיות יגרשו בשוטים ובמקלות."

[…]

בערב פסח, 6 באפריל 1917, התרוקנה תל-אביב כמעט לחלוטין. כמה עשרות משפחות ערכו סדרים עצובים, ולמחרת נאספו בבית-הכנסת 70 נפש בלבד. אחרי שלושה ימים נוספים, יצאו אחרוני התושבים לגלות. רק כמה צעירים נותרו לשמור על הבתים ועל הרכוש.

התחנה הראשונה בדרכם של הגולים היתה פתח-תקוה. ממנה המשיכו צפונה והגיעו בעיקר לגליל התחתון. מעריכים כי מבין 5000 הגולים, התרכזו כ-2000 במושבות הגליל התחתון, כ-1000 בצפת ובטבריה וכ-1000 בכפר-סבא, אז מושבה קטנה, שצמחה בבת אחת.

"גירוש יפו" עורר התרגשות עצומה בעולם היהודי. שמועות זוועה על יחסם הקשה של הטורקים, ואפילו על טבח, פורסמו חדשות לבקרים בעיתוני העולם. סוכנות "רויטר" דיווחה ב-8 במאי: "ההוראה לפנות את יפו כוללת את כל היהודים, כולל נתיני מעצמות המרכז. ב-1 באפריל ניתנו להם 48 שעות – – – ג'מאל פחה הכריז בגלוי, ששמחת היהודים על התקדמות הצבא הבריטי בעזה תהיה קצרת-מועד, כיוון שהוא יגרום לכך, שגורלם יהיה כמו זה של הארמנים."

בעקבות לחצים שהפעילו מוסדות יהודיים על ממשלות מעצמות המרכז ומדינות נייטראליות, הסתפקו הטורקים בגירוש יפו-תל-אביב ולא גירשו יהודים ממקומות אחרים. הגולים סבלו קשות בחודשים הבאים, ורבים מהם ניספו במגיפות הקשות שפקדו את הארץ. חלקם הצליחו לחזור לעיר אחר כחצי שנה, כשנכבש האיזור בידי הבריטים. הרוב הגדול נאלץ להמתין למעלה משנה וחצי – עד לסיומה של המלחמה. [נאור, 100-97]

עכשיו, כשלפניו שלוש גרסאות, אחת של תושב שחווה את הגירוש כנער בזמן אמת ושתי האחרות של היסטוריונים שנכתבו שנים רבות לאחר-מכן, מוזמן הקורא לשפוט. ואנו נשוב אפוא אל הנושא בו דנה ועוסקת רשימה זאת – פייק ניוז. שכן עד כה רק רמזנו לקיומה אך לא למהותה. שבים אנו אל שכתב אנדרסון:

למרות נטייתה של הממשלה העות'מאנית למיני הצהרות חגיגיות בזמנים שכאלה – בדרך כלל הם הרבו לדבר על הוספת רכבות להובלת העקורים למקום מבטחים, על תנאי מגורים זמניים נעימים המוכנים להבטיח את המשך רווחתם של הפליטים – נעשו הפינויים הללו בחוסר סדר ובתנאים עלובים מאוד. לבעלי הנטיות הפליליות הם סיפקו הזדמנות לבזוז את בתיהם של שכניהם המגורשים או לשדוד את הנוסעים המותשים הכורעים תחת כובד משאם לאורך הדרך. לנוכח השחיתות שפשתה בכל דרכי הממשל העות'מאני היו הגירושים גם סלקטיביים מאוד; מי שבורכו בקשרים הנכונים או באמצעים לשחד את הפקידים הנכונים, הורשו להישאר בבתיהם או לעבור רק לפאתי העיר. אחרים הובלו ימים או אף שבועות בדרכים. אפשר שלא היה מנוס מכך שהעוולות הללו נעשו בעיקר בערים מעורבות כיפו, והן היו הזדמנות להציף לעין כול את השנאות האתניות והדתיות שארבו מתחת לפני השטח של החברה העות'מאנית.

מכל מקום, בתחילה לא היה בפינויים מיפו דבר שיכול לרמוז כי מדובר ביותר מהערת שוליים זניחה ונשכחת של המלחמה, עוד מוקד של סבל לאוכלוסייה האזרחית המנוסה בכגון אלה. אך בהוצאת הפקודה הניע ג'מאל פאשה בלי דעת את אחד ממבצעי הדיסאינפורמציה החשוביםביותר במלחמת העולם הראשונה. החוליה הראשונה בשרשרת האירועים התרחשה בליל 17 באפריל, כאשר אישה בת 27 [שרה אהרונסון. בפועל מפקדת ניל"י – מ.ה] עלתה על סיפון ספינת ריגול בריטית ששייטה מול חופי ארץ ישראל.

[…]

עתה, באמצע אפריל 1917, הגיעה שרה אהרונסון לקאהיר ובפיה סיפור טורד מנוחה. שלושה שבועות קודם לכן, סיפרה לאחיה, הורה ג'מאל פאשה לפנות את יפו. הצו נגע לכל תושבי העיר, אך עיקר הנטל נפל שלא במפתיע על תושביה היהודים; אמצעי התעבורה היו דלים מאוד, והם אולצו להשאיר את רוב רכושם מאחור והיו נתונים להתעללויות ולביזה של שכניהם המוסלמים שתיעבו אותם מאז ומעולם. לדברי שרה, שני גברים יהודים לפחות נפלו קורבן למעשי לינץ' בפאתי יפו.

הידיעות זיעזעו את אהרון אהרונסון. גורל הארמנים היה ידוע לו היטב, והגירושים מיפו רמזו שגורל דומה צפוי ליהודים. הוא מיהר לספר לאנשי הקשר שלו במודיעין הבריטי על האסון ההומניטרי שעלול להתרחש בדרום פלשתינה. [אנדרסון, 343-341]

ב-27.4.17 נועדו סר מרק סייקס ואהרון אהרונסון במלון "סבוי" בקהיר:

פקידים בריטים אחרים היו אולי טרודים מדי מכדי שישימו לב למצוקתם של יהודי יפו, אך לא כן עוזר המזכיר החדש של קבינט המלחמה. ככל הנראה עמד סייקס על האוצר התעמולתי הטמון בידיעות שבפי אהרונסון כאמצעי לדרבן את אותם גורמים ביהדות הבין-לאומית שטרם קיבלו על עצמם מחויבויות לרעיון הציוני-בריטי. הוא שלח מיד את אהרונסון לנסח תזכיר על המצב ביפו ונדבר להיפגש עמו שנית למחרת בבוקר.

[…]

למחרת בשעה 9.15 נפגש אהרונסון שוב עם מרק סייקס והגיש לו את התזכיר על יפו. בתגובה שיגר סייקס מברק סודי ביותר למשרד החוץ וביקש שיתקשרו לחיים ויצמן בפדרציה הציונית האנגלית וימסרו לו מסר בזו הלשון: 'אהרון אהרונסון ביקשני להודיע כי תל אביב, נבזזה. עשרת אלפים יהודי ארץ ישראל נותרו בלא קורת גג או מזון. על היישוב כולו מרחף איום השמדה. ג'מאל הודיע שהמדיניות הארמנית תיושם עתה ביחס ליהודים. אנא דווח למרכזים בלא לנקוב את שמו של אהרון אהרונסון או את מקור המידע.'

הראשון שנענה לקריאה היה העיתון הציוני החשוב של בריטניה ג'ואיש כרוניקל. ב-4 במאי בכותרת "דיווחים חמורים – מעשי זוועה איומים – איום בטבח גורף", נאמר לקוראים:

"בצער ובדאגה עמוקים הגיעו לידיעת ג'ואיש כרוניקל ממקור מהימן לחלוטין ידיעות קשות מנשוא על מצבם של יהודי ארץ ישראל… תל אביב, עיר הגנים הפורחת בפאתי יפו, נבזזה עד שלא נותרו ממנה אלא עיי חורבות. ככל הנראה בוצעו מעשי הרס נטולי רסן שכאלה גם במקומות מובהקים של יהודים בארץ ישראל."

הכרוניקל ניצל סיפורי מעשיות על דברים שאמר כביכול מושל סוריה והוסיף,

"אך האיום גרוע הרבה יותר. שכן המושל הטורקי ג'מאל פאשה הצהיר על כוונת הרשויות למחוק ללא רחם את האוכלוסייה היהודית של ארץ ישראל. הוא הכריז בפומבי כי מדיניות הטבח של הארמנים תיושם גם כלפי היהודים. אם האיום המפחיד והשפל הזה יצא אל הפועל, פירוש הדבר שלא רק אלפי יהודים… יירצחו בדם קר, אלא שכל מפעל ההתיישבות בארץ ישראל ייהרס ללא תקנה."

במשך ימים אחדים הדהדו הידיעות הקודרות על המתרחש בארץ ישראל בקרב קהילות היהודים בבריטניה, בארצות הברית ובאירופה וגררו פניות נואשות לממשלות לעשות מעשה. אך בצמרת משרד החוץ הבריטי לא היה ברור מה אפשר לעשות. "צר לי", ציין דיפלומט בכיר ביום שהופיעה הכתבה בכרוניקל, "כי נראה לנו שאין דבר שנוכל לעשות".

אך היה למצער פקיד בריטי אחד שראה בסיפור יפו הזדמנות לפעול במישור חדש, לא רק להשפיע על דעת הקהל היהודית העולמית, אלא גם ללחוץ על ממשלתו הוא. זה היה ויליאם אורמסבי-גור, חבר הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית שהתרשם עמוקות מאהרון אהרונסון כשעבד במשרד הערבי בקאהיר; במאי 1917 חזר אורמסבי-גור ללונדון ועבד לצד מרק סייקס במחלקת המזרח התיכון של קבינט המלחמה. ב-30 באפריל יצא סייקס לקאהיר בפתח ביקור קצר בחצי האי ערב, והקשר עמו היה קשה יותר. רק בשובו לקאהיר ב-9 במאי הוא מצא על שולחנו את מברקו של אורמסבי-גור ממתין לו.

"עלינו לנצל את הפוגרומים בפלשתינה לצורכי תעמולה", כתב אורמסבי-גור. "כל סיפור זוועה פיקנטי יתקבל בברכה על ידי אנשי התעמולה כאן, ואהרון אהרונסון יוכל לשלוח סיפורים סנסציוניים לעיתוני היהודים".

סייקס לא נתקל בהתנגדות של אהרונסון.

[…]

סייקס היה אולי מודע למוניטין שיצאו לו כמי שנוטה להפריז בדבריו, ומתוך ראיית הנולד הוא הציע לשלוח את מכתבו החדש והמורחב של אהרונסון בחתימת הנציב העליון רג'ינלד וינגייט. "בימי הפסח", נאמר במברק ששיגר וינגייט ללונדון בו ביום, "גורשה כל האוכלוסייה היהודית של יפו צפונה, בתים ורכוש נבזזו. התושבים הנמלטים נשדדים תוך כדי העלמת עין של שלטונות הטורקים. יהודים שהתנגדו נבזזו ונתלו. אלפים משוטטים חסרי אונים בדרכים, גוועים ברעב". עתה צפויה התפתחות מפחידה במיוחד בעלילה, על הרחבת הפינויים לאוכלוסייה היהודית הגדולה הרבה יותר של ירושלים. "המוני יהודים צעירים גורשו מירושלים צפונה ליעד לא ידוע. פינוי בכוח של המושבה צפוי בכל רגע".

הפצתו של המברק בחתימתו של וינגייט לא הוגבלה לצמרת משרד החוץ; הוא נחת על שולחנם של המלך, ראש הממשלה וכל קבינט המלחמה. בד בבד נתן אהרונסון לסייקס רשימה של כחמישים מנהיגים ציונים ברחבי העולם שיש להודיעם על ההתפתחויות בלי דיחוי. סיפור יפו היה לסיפור ויראלי נוסח 1917. "מעשי האכזריות ביהודים המגורשים מיפו", זעקה כותרת בניו יורק טיימס, "ג'מאל פאשה נושא באשמה", ואילו ממשלת ארצות הברית, שגויסה למאמץ המלחמה רק לאחרונה, הצטרפה למקהלה הבין-לאומית בהוקעת מעשי הזוועה האחרונים שעשה משטר קונסטנטינופול. קולה של המקהלה נשמע בייחוד בבריטניה.

אפשר אולי לסלוח לטורקים ולבעלי בריתם הגרמנים על שלא מיהרו להגיב על מתקפת הגינויים הללו; אחרי ככלות הכול, הפינוי מיפו התרחש בראשית אפריל, ועתה היה אמצע מאי. בתחילה סירב ג'מאל פאשה לכבד את הטענות הללו בתגובה, ולאחר מכן דחה בתוקף את ההאשמות וציין כי כל תושבי יפו פונו, לא רק היהודים, וכי התהליך – הגם שהיה לא נעים בוודאי לכל המושפעים ממנו – הושלם בשקט ובסדר; למעשה במבצע העניק המושל ליהודי יפו יחס מיוחד שלא ניתן לקהילות אחרות. אשר לטענות כי היהודים מגורשים מירושלים, השיב מושל סוריה כי איש לא פונה מהעיר. הטענות הללו קיבלו חיזוק מהמשטרים בקונסטנטינופול ובברלין, ואפילו מקבוצה של מנהיגים יהודים בארץ ישראל, ובהם הרב הראשי של ירושלים.

אך התגובה הזאת הייתה מעטה מדי ומאוחרת מדי. בדעתה של רוב דעת הקהל העולמית, הפוגרום ביפו היה עובדה מוגמרת, מעשה זוועה אחרון של מעצמות המרכז שהצטרף ל"אונס בלגייה" ולטבח בארמנים. הוא גם גילה לציונים ולבעלי בריתם בממשלת בריטניה את המכשיר האדיר שנפל לידיהם. זמן-מה לאחר נפילתו של הצאר השנוא והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה תרם סיפור יפו להאצת השינוי הטקטוני שהתחולל בקרב יהדות העולם ולאמונה הגוברת כי עתידם טמון לצד מעצמות ההסכמה.

לסיפור הייתה גם השפעה מידית יותר בחיזוק הטיעון של הציונים הרדיקלים יותר כי אין עוד מקום לכל הסכמה או פשרה עם טורקיה. בראשית יוני, בעוד סיפור יפו נישא בראש חוצות, שיגר אהרון אהרונסון מברקים לכמה מהמנהיגים הבולטים ביותר בקהילה היהודית בארצות הברית, ששמרו על איפוק וזהירות ולא אימצו את הרעיון הציוני בכל לבם. היו ביניהם אף שחשבו שדווקא השלטון העות'מאני יועיל לעתיד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כדי להוסיף נופך של סמכות לשדר של אהרונסון – בין מקבליו היו שופט מכהן בבית המשפט העליון לואיס ברנדייס ושופט לעתיד פליקס פרנקפורטר – דאג מרק סייקס שהמברקים יועברו באמצעות שגרירות בריטניה בוושינגטון, ומשם יישלחו ליעדם. מברק אופייני שכזה קיבל השופט מאייר זלצברגר בפילדלפיה:

"מקור מהימן דיווח על מעשי זוועה של הטורקים באוכלוסיות היהודיות בארץ ישראל", כתב אהרונסון. "הגיעה השעה לנטוש את יחסנו הסלחני כלפי הטורקים… עתה, לאחר שהטורקים ביצעו את הפשעים הללו, חייבת להתרחש תמורה מלאה ביחסם של היהודים ובדעת הקהל האמריקנית. הדרך היעילה היחידה לשחרר את היהודים במהירות ממלתעות הטורקים היא לתקוף אותם ביסודיות בשדה ובכל מקום אחר… עלינו להציג חזית אחידה ולמקד את ההשפעה היהודית בחילוץ ארץ ישראל מידי הטורקים".

באותו חודש יוני החלה גרסה שונה בתכלית של סיפור יפו. בתגובה לפניות של מעצמות ההסכמה שיגרו ספרד, שוודיה והווטיקן, שכולן שמרו על ניטרליות במלחמה, שליחים לחקור את המתרחש במקום. נציגי ספרד והווטיקן הגיעו במהירות למסקנה שאין שחר לדיווחים על מעשי טבח ורדיפה כלפי היהודים, ומקבילם השוודי אף הרחיק לכת: "במובנים רבים", כתב, היה גורלה של הקהילה היהודית של יפו טוב הרבה יותר – ובוודאי לא היה גרוע יותר – מזה של המוסלמים בפינוי". כעבור זמן-מה דיווח גם קונסול ארצות הברית בירושלים כי תיאורי האלימות נגד יהודי יפו היו מופרזים מאוד. אפילו אהרון אהרונסון נאלץ להודות כי שני הגברים היהודים שנפלו כביכול ללינץ' נעצרו למעשה באשמת ביזה ולא נתלו כלל.

אך לא הייתה לכך כמובן כל חשיבות. במלחמה האמת היא כל דבר שאפשר לשכנע בני אדם להאמין בו, וג'מאל פאשה העניק לאויביו "אמת" שעתידה לשנות את תולדות המזרח התיכון. סיפור הבדיה על האירועים ביפו ב-1917 – בדיה שסופרה שוב ושוב כדברי אלוהים חיים גם בידי רוב ההיסטוריונים שכתבו על התקופה מאז ועד היום – עתיד להיות המיתוס המכונן שעל פיו הקהילה היהודית בארץ ישראל לא תוכל להיות בטוחה בשלטון מוסלמי וכי כדי לשרוד היא זקוקה למדינה משלה. [אנדרסון, 349-341 (ההדגשות שלי – מ.ה)]

נחזור לענייננו. לפי מיודענו חנוך לוין – בסוף יש סוף. במקרה שלנו – סוף טוב. במתכונת ההוליוודית של פעם:

בשעות אחר הצהרים של 31 באוקטובר 1917 המתינו אהרון אהרונסון וחיים ויצמן במבואה של חדר הישיבות של הקבינט הבריטי בוויטהול. הם הוזמנו לשם בידי מרק סייקס כדי לזכות בכבוד להיות הראשונים שישמעו את תוצאות הדיונים האחרונים בצמרת הבריטית ב"שאלה הציונית".

כעבור שעה ארוכה נפתחו דלתות קודש הקודשים, ומרק סייקס יצא משם מחייך מאוזן לאוזן. "ד"ר ויצמן", הכריז, "זה בן".

שני המנהיגים הציונים הוכנסו לחדר הישיבות של הקבינט לפגוש את ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג', את שר החוץ ארתור בלפור וחברים אחרים בממשלה שזה עתה אישרו את ניסוח ההצהרה שנדון במשך שישה חודשים על מעמדו של היישוב היהודי בארץ ישראל. עדות לתהליך המייסר ולהסתייגויות העמוקות שרחשו פקידים בכירים בריטים רבים בנושא אפשר למצוא בדרך המוזרה שנבחרה לפרסום ההצהרה: מכתב כתוב בכתב יד כלאחר יד המכיל שלושה משפטים בלבד מהשר בלפור לבנקאי הבריטי וולטר רוטשילד.

[…]

המכתב בכתב יד עתיד לקבל את השם "הצהרת בלפור" ולהצמיח מחלוקת הממשיכה לרדוף את העולם עד עצם היום הזה. [אנדרסון, 444-443]

האם העובדה שבלפור היה סקוטי ולויד ג'ורג' היה וולשי תרמה לכתיבת המכתב? משהו כגון/מעין אחוות המקופחים…

כך או כך מאליו מובן שאין כולם (או רובם) שבעי רצון:

ייל [ויליאם ייל שימש כ"מרגל" תחת כיסוי כנציג משרד החוץ האמריקני בקהיר באותם ימים – מ.ה] החל להסכין עם המצב בשלהי דצמבר [1917] לאחר פגישה בין גנרל קלייטון [עוזר הנציב העליון הבריטי במצרים – מ.ה] לקבוצת מנהיגים סורים גולים בקאהיר. על חששם הגובר של הסורים כי הצהרת בלפור פירושה כפיית מדינה יהודית בפלשתינה השיב קלייטון בהחלטיות כי לא כך יהיה, כי משמעות הנוסח "בית לאומי" בהצהרה היא שהיהודים יורשו להגר אליה ולהשתתף בעתיד המדיני והכלכלי של האזור ככל קהילה אחרת. דברי ההרגעה הללו מפי אחד הפקידים הבריטים הבכירים ביותר במצרים הרגיעו מאוד את המשלחת הסורית. "מכוח מה ששמעו מפי גנרל קלייטון", דיווח ייל למשרד החוץ, "הסורים שוקלים עתה את הטעם שבהסתלקות מהתנגדותם ליהודים, והם מדברים אפילו על שיתוף פעולה עם הציונים".

אלא שמיד לאחר הפגישה פתח ייל בשיחה עם נציגו הראשי של קלייטון במשרד הערבי, וזה הודה בנפש חפצה כי לא לו ולא לגנרל אין שמץ של מושג מה משמעותו של "הבית הלאומי". [אנדרסון, 477 (ההדגשה שלי – מ.ה)]

מייג'ור תומס אדוארד לורנס (לורנס איש-ערב) ראה את הדברים אחרת:

זו הייתה הפעם השלישית שדרכיהם של ייל ושל לורנס נפגשו.

[…]

כאשר עלתה השיחה על פסים פוליטיים, היה לורנס ישיר ובוטה אף יותר. כפי שדיווח ייל, "לורנס טוען שהערבים אינם מאמינים לאנגלייה או לצרפת, והם מאמינים שרק השטחים שהם עצמם יצליחו להניח עליהם את ידם בכוח הנשק יהיו שייכים להם". להערכתו של לורנס, אי-האמון הטבוע בערבים כלפי בעלי בריתם המערביים צנח לשפל חדש לאחר פרסום הצהרת בלפור. "הוא מגדיר אותה מדיניות מסוכנת ומדבר על פעילויות המותרות לציונים במצרים ובפלשתינה, שהן פעולות לא נבונות ונמהרות". אם ירחיקו לכת הבריטים בתמיכתם בציונים, הזהיר לורנס, הדבר עלול להרוס את התנועה הלאומנית הערבית או למצער לשים לה קץ בצורתה המועילה לבעלות הברית. מניסיונו הממושך באזור הוא למד לפסול על הסף את החזון האופטימי שהציע אדם כמרק סייקס ואת האופן שהוא ראה לנגד עיניו מדינה יהודית קמה ועולה בהשלמה מסויגת של הערבים; באחת ההערות הנבואיות ביותר הודה לורנס כי אם מבקשים להקים מדינה יהודית בפלשתינה, מוטב שהדבר ייעשה בכוח הנשק, ושהיא תקוים בכוח הנשק בתוך רוב מכריע של אוכלוסייה עוינת. [אנדרסון, 484-483 (ההדגשה שלי – מ.ה)]

לורנס איש ערב [אנדרסון, שער]

ב-9.12.1917 נכנס גנרל אלנבי אל ירושלים. גוטמן חזר/שב אל ביתו בתל-אביב הקטנה. ב-3.10.1917 פרש אלנבי את מטהו במלון ויקטוריה בדמשק. חודש לאחר מכן נכנעה תורכיה וטריאומווירט השולטים (שלושת הפאשות – אנואר, טאלאת וג'מאל)) /נמלט/ברח לחו"ל. רק לאחר שנה, בשלהי 1918 נכנעו הגרמנים. תמה "המלחמה הגדולה". אך כבר בארמונות וורסאי הונבטו זרעי המלחמה הבאה ופורענויותיה…

מפת הסכם סייקס-פיקו [באר, שער]

בין לבין נוסיף כי וילסון, נשיא ארצות הברית של אמריקה, פרסם, ב-8.1.1918, כשתמונת המלחמה ותוצאותיה כבר היו ידועות, אך סיומה טרם נחתם, מסמך – "14 הנקודות". מה שאותנו מעניין הוא סעיף 12: "לעמי הקיסרות הטורקית שאינם טורקים תובטח אוטונומיה." (פולס, 425). הרי לכם סיבה מדוע ארה"ב הצביעה בכ"ט בנובמבר 1947, בעד הקמת מדינה יהודית (בצד מדינה ערבית…).

ובשול הדברים אוסיף כי בעלון האינטרנטי של קיבוץ בוכנוולד, שכיום קרוי נצר סרני, מצאתי משפט, נבואי, המיוחס למורה/מחנך הנריק גולדשמיט הלוא הוא יאנוש קורצ'אק: "לא את הכל אני יודע עדין, אבל הסוף יהיה בזה, שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם." אמר ולצערנו עלה בתימרות עשן השמימה. הוא ותלמידיו.

והיינו צריכים, על כל צרותינו, גם את השואה, על-מנת להקים לנו מדינה משלנו. חלפו בדיוק 30 ש' מיום "הצהרת בלפור". האומות המאוחדות, ב-כ"ט בנובמבר 1947, קיבלו את החלטת החלוקה. החלטה מס' 181. בין לבין. מדינה יהודית בארץ ישראל ומדינה ערבית לצדה. ההחלטה התקבלה בישיבה שהתקיימה ב"לייק סאקסס". באגם ההצלחה…

כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול לא מדרך נעל. יתוש לא זמזם שם. רק קולו העמוק, המחוספס של הקריין האמריקאי בקע מן הרדיו שהופעל במלוא עוצמתו והרטיט את אוויר הלילה, או אולי היה זה קולו של אוסוולדו ארניה מברזיל, נשיא העצרת. בזה אחר זה קרא בשמותיהן של המדינות האחרונות ברשימה, על-פי האלף-בית האנגלי, ומיד חזר והרעים אל תוך המיקרופון שלו את תשובות נציגיהן. יונייטד קינגדום: אבסטיינס. יוניון אוף סובייט סושיאליסט ריפבליקס: יס. יונייטד סטייטס: יס. אורוגואי: יס. ונצואלה: יס. תימן: נגד. יוגוסלביה: נמנעת.

בכך השתתק הקול בבת אחת. ופתאום דומיית עולמות אחרים ירדה והקפיאה את כל החיזיון, דממה מבועתת, אסונית, דממת המוני אדם עצורי נשימה שכמוה לא שמעתי אף פעם בימי חיי, לא לפני הלילה ההוא ולא אחריו.

עד ששב הקול העב, הצרוד קצת, להרעיד את האוויר דרך הרדיו ולסכם במין יבושת מחוספסת אך הרת עליצות: שלושים ושלוש בעד. שלושה-עשר נגד. עשרה נמנעים ומדינה אחת נעדרת מן ההצבעה. ההצעה מתקבלת.

ובכך נבלע קולו בשאגה שבקעה מן הרדיו, גאתה וגלשה מן היציעים המשתוללים מחדווה באולם בלייק סאקסס, וכעבור עוד שתיים-שלוש שניות של תדהמה, של שפתיים מפושקות כמו צמאות ושל עיניים קרועות לרווחה, השתאג בבת אחת גם הרחוב הנידח שלנו שבפאתי כרם אברהם בצפון ירושלים. [עוז, 402]

לפעמים נבואות מתגשמות: לורנס וקורצ'אק קלעו אפוא "בול" אל המטרה. קורצ'אק לא ציין את ממד הזמן. לורנס סבר כי זאת תקום תוך 50 ש'. זה אנו שקיצרנו את הלו"ז.

ב-15.5.1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל תוך מלחמה עקובה מדם שגזלה מותם של אחוז אחד מן התושבים היהודיים באותן שנים. והשאר – היסטוריה…

ישראל לאחר מלחמת הקוממיות על רקע מפת החלוקה [אבן, 322]

אז מי אמר שחדשות מזויפות אינן מועילות?

***

מראי מקום (לפי סדר הופעת המובאה ברשימה זאת):

אבא אבן, (1984), מורשת, סטימצקי.

גיימס גליק (1991), כאוס, מאנגלית: עמנואל לוטם, מעריב.

סקוט אנדרסון (2013), לורנס בחצי האי ערב – מלחמה, הונאה, טירוף אימפריאלי ויצירתו של המזרח התיכון החדש, מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד. [השם באנגלית קצר: Lawrence in Arabia. אך ראו את עוצמתה הגלומה של כותרת המשנה אותה בחרו העורכים להוסיף]

נחום גוטמן (תשל"ז), עיר קטנה ואנשים בה מעט, דביר.

מרדכי נאור (1979), מסיפורי ארץ אהבתי, הוצאת משרד הביטחון.

ג'יימס באר (2015), קו בחול – בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, מאנגלית: בועז וייס, הוצאת אופוס.

סיריל פולס (1981), מלחמת העולם הראשונה, מאנגלית: שרגא גפני, הוצאת משרד הביטחון.

עמוס עוז (2002), סיפור על אהבה וחושך, כתר.

© כל הזכויות שמורות להוצאות ולמו"לים. הקטעים המצוטטים מן הספרים לעיל נועדו לקריאה בלבד ואין לערוך בהם שום שימוש מסחרי. ולקורא ינעם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: