סיפור על סיפור על סיפור

"סיפור" / שחר קובר / על קיר זמני העוטף את ספריית אריאלה (ת"א)

לפני מספר ימים, למעשה שבועות, שכן בין כתיבה לפרסום יש שהות, פרסמתי כאן, רשימה בשם "סיפור על סיפור". סיפור על סיפור חסידי ועל מקורו החז"לי. והנה קורא אני בעיתון הארץ (מוסף "תרבות וספרות" מיום 29.9.2019), ערב ראש השנה תש"ף, מאמר מקיף ומלמד של יוסף עוזר ושמו "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן". המאמר כלל מספר נושאים אך הראשון שבהם, בפרק א – המקום, האש והתפילה – מהדהד את הסיפור החסידי ומוסיף ומשליך עליו נופך עצמי.

לסיפור החסידי, מסתבר, ישנן מספר גרסאות. הנה מוגשת לכם/ן הקוראות והקוראים הנאמנים, הגרסה של עוזר:

"סיפור שעובר ומתגלגל ואף אני גילגלתי אותו כשטיח שתחתיו מתגלה כל מה שמטאטאים.

כתב אותו ש"י עגנון וכתב אותו אלי ויזל – ולא נח הסיפור ולא נרגע וביקש ממני להגיע אל לבו. ואומר חזק, חזק ונתחזק – הנה ואספר עד לוז האמת לאמיתה.

כשהרגיש הבעש"ט שצרה עומדת לבוא על ישראל, נטל מקלו, לבש את פרוות הכבשים, הלך ליער, שם ראה את המקום. ושם הדליק אש, שם התפלל על כלל ישראל – ותפילתו נענתה.

דור אחד אחריו ידעו את היער, אבל המקום? המקום נשכח.

אומרים שהרבי מסאסוב ביקש לפעול באותה רוח. הוא לבש חלוק משי חגיגי ופנה ליער. אך לא ידע כבר את אותה האש. הוא היטיב שטריימל לראשו, התפלל והגזירה בוטלה.

חלף דור. רבי ישראל מרוז'ין התבקש לפעול למניעת צרה גדולה ואיומה. הוא התיישב על כיסאו המצופה זהב, ואמר: "את המקום כבר אין איש מכיר. גם לא את האש ההיא. גם התפילה נשכחה. אבל את הסיפור שאירע שם אספר". והקשיבו לו שומעי לקחו.

איש לא הבין איך זחלה מן היער אש גדולה ושואה של אש זעם אלוהים. היערות והעצים נוסרו לגדרות תיל.

המלה המופלאה "מקום" נהפכה לקרחת גדולה, לגיא הריגה. לגיהינום. האש כילתה הכל. יערות ועיירות. יערה לא נותרה.

העץ שהיה נחמד למראה, ראה בעיני העלים שלו גירוש, גירוש גדול. עשן גדול עלה. עץ החיים הורעל.

האש הנוראה שרפה את העיירות על סיפוריהן. את הארמון עם חדר הזהב של האדמו"ר. את בתי התפילה שהפרידו בין מעמדות שונים – שיצרו בתי תפילה מעמדיים לתלמידי חכמים נשואי פנים.

מיליוני העצים שנכרתו נהפכו לגדרות תיל. נרצחו מיליוני שלהבות ללא פתילות שריחפו בין ארץ ושמים, ועניים שלראשם כתר תום הלב ונשואי הפנים גאוני המוחין, עוקרי הרים וענוי עננים.

נשדדו מרכבת הפאר של האדמו"ר, סטנדים בלים של צדיקים. הכיסא המצופה זהב, הכתר מזהב שהאדמו"ר משטפנשט עשה בשביל ה(-)משיח, הכל זרמו למרתפים סודיים.

נרשמו הנרצחים ברשימות. נבדקה איכות השומן. מצד אחד הוא טמא. מצד שני רק בסבון יהודי אפשר להסתבן ולהתנקות.

קרסו ערמונים ואלונים. כבו מלות הסיפור. נחרכו האותיות וכל אימות הקריאה. עשן דק נשאר ומרחף ונמוג לאין.

מתוך קטסטרופה היסטורית, מתוך הביבים, נמלטה גחלת קטנה ובאה בספינות."

שמתם/ן לבטח לב כיצד התחלפה פרוות הכבשים בחלוק משי חגיגי שלימים הוחלף בכיסא מצופה זהב בחדר מוזהב… על זה נאמר מה שנאמר ונכתב אשר נכתב.

ולא נותר בידינו, ומאליו מתבקש נוכח רוחו השורה על הסיפור, את שכתב ש"י עגנון (עיר ומלואה, עמ' 13):

"ה' יחזיר שארית עמו מכל מקום שהם ויקבץ נדחינו מבין הגויים ויביאם לציון עירו בונה ולירושלים בית מקדשו בשמחת עולם ולא יבוא צר ואויב בשערי ירושלים מעתה ועד עולם אמן סלה."

אגב, עגנון בספרו המצוטט, יוצא בשצף קצף כנגד החלוקה למעמדות. והוא כותב זאת בסגנונו הציני… בייחוד במתן הסבר מדוע גלה ר' משולם מעירו. הספר מומלץ ביותר. וגם לשמוע (לאחר הקריאה) את סדרת ההרצאות של פרופ' אריאל הירשפלד אותן נתן בבית עגנון ו-12 ההרצאות הללו נגישות לכל אחת ואחד ביוטיוב. כשעה ומחצה פר הרצאה… יש לכם חורף שלם להתגבר על-כך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: