מסע מצולם של יום בדרום שמורת טורס דל פיינה (Torres del Paine)

תחילתו של יום מבטיחה… בדיעבד: אכן היה זה יום מוצלח

לקראת הקצה הדרומי של פטגוניה הצ'יליאנית, רגע לפני שפוגשים את אלפי האיים של מחוז מגלן, בקצה הדרומי של הרי האנדים, התמקמה לה שמורת טבע נפלאה מאין כמותה. טורס דל פיינה. טורס – בשל צריחי ההרים הנישאים ופיינה בשל המים העזים, הכחולים. ובערב סיכמה אתנו פֶפֶה, שלא ראינו אותה, ולוּ רק לרגע קט, נפרדת מקנקן המאטה, ממנו מצצה ממושכות את האנרגיה הנדרשת לטיפול בתיירים, כי בבוקר הבא עלינו לטובה, נצא בהדרכתה אל שטח השמורה ונערוך מסע רגלי סביר. כלומר: לא ארוך ולא קצר. לא טרק שיימתח על פני ימים וגם לא דשדוש של שעה קלה בטבע… קבענו ל-8:00.

מס' דקות לאחר מכן, עוד בטרם רדתנו אל המסעדה, התקבלה ההודעה: מתחילים ב-8:30. ולא נלך במסלול X אלא במסלול Y. ניחא. הלכנו לסעוד א"ע. ובחדרנו, כעבור שעתיים או שלוש, לאחר כוס יין וחברותא, חיכתה לנו הודעה חדשה, שלישית במניין, שהמתינה בסבלנות לבני הזוג, מחבר השורות הללו וזוגתו שתחיה, כי במקום מסלול Y  – נלך במסלול Z. נו-טוב. אין מכירים אנו אף לא מסלול אחד ומה בעצם אכפת לנו – הרי היכן שלא נלך יהיו הטבע והנוף הסובב חדשים לנו. הפארק הוא עצום ולא נצליח להכילו בגיחה אחת. גם לא בשתיים… ובכל מקרה נתחדש. ועוד פרט קטן – נתחיל ב-9:00 (במקום ב-8:30 שנקבעה במקום 8:00…).

ואם אתם, תריסר הקוראים שעדיין נאמנים, שואלים לפשר התזזית בלו"ז ובתוואי – הרי הסיבה לכך נעוצה, חד וחלק, במזג האוויר. הכול, אבל הכול, מותנה בעוצמת הרוח. משבים מעל ל-130 קמ"ש מהווים בעיה. ואין מצב שבו הצוות, האחראי לביטחון המטיילים, יחרוג מן התקנות. אין טסים. גם אין שטים בסירות זודיאק על פני הנהר. גם אין מטפסים על ההרים החשופים. ולכן, בהתאם לתחזית המדרדרת של עוצמת רוח הולכת וגוברת, אין מנוס אלא לחפש מסלול, בגיא, מוגן ככל שניתן מפני הרוח.

ובשעה הנקובה פסענו ממשרד הנסיעות, הממוקם מול דלפקי הקבלה של המלון הקרוי על שם הנהר שלמרגלותיו, אל הוואן. אגב, כשכותבים (וקוראים) בתנ"ך "מול", הכוונה היא בדרך כלל "ליד" ולא "מעבר". במשך אלפי השנים, החליפה המלה צדדים. שפה היא דינמית. אמנם חלו שינויים במשך הזמן אך עדיין ניתן לקרוא את שנכתב לפני אלפי שנה…

את שם המדריך ונהג הוואן – איני זוכר. מה שאני כן זוכר, כאשר שוחחנו אודות ההתיישבות באזור, של אירים וסקנדינביים קשוחים, שיכלו להתמודד עם מזג האוויר הקשה, גילה את אזני כי סבו הגיע מאיטליה. צ'ילה – ארץ של מהגרים שהספרדית הפכה ללשון אמם ורק שמות המשפחה נושאים זיכרון אירופי עמום המצביע על המוצא.

קשת צבעונית, בכל צבעי הקשת, נמתחה, מצד אל צד, מעל העמק הירוק והרחב, למרגלות מגדלי הגרניט. טורס. אלו שליידי דיקסי קראה להם, לפני יותר ממאה שנה, מחטי קליאופטרה. ענן וורוד ריחף להנאתו מעל פיורד התקווה האחרונה והוואן שייט לו אל נקודת המוצא למסע היומי.

נפרדנו מן הוואן שיצא להמשך דרכו. עוד נפגוש אותו בהמשך שכן נושא הוא עליו את ארגז האוכל ואת קופסאות המשקה. העסק אמור לקחת כמה שעות טובות. התחלנו ללכת. מתחילים במלאכת ההליכה בשביל עפר ולפי המוטות הכתומים. אחר-כך נפרדים מן המוטות. ומחפשים אחר השביל שסימני הלוואי שלו הם היותו כבוש בנעלי דורות המטיילים הקודמים. בסופו של יום – מספר האפשרויות מצטמצם לדרך ברורה ורק ליד האתרים מתחילים לזהות התפצלויות דקות של שבילונים שנכבשו ע"י בודדים שכל אחד תר אחר זווית צילום מעניינת ולא שגרתית או… המסלול ברור והאפשרות לטעות היא נמוכה. אך תמיד יש סיכוי או סיכון שתמצא עצמך במקום אחר. ומכיוון שאנו כאן בפעם הראשונה, והכול חדש לנו, אז מה אכפת לנו לטעות?

תבחרו מסלול… אנחנו בחרנו!

יצאנו לדרך. מתחילים בקרקע די מישורית וממנה עולים לשטח גבעי. השביל מתפתל בינות לסלעים ולשיחים. בצל ההר ולכן כאן, בנתיב ההליכה, עוצמתו של הרוח מורגשת פחות. חיפשנו את החתול הטורף המקומי. פומה. אך היא ביישנית ולאורך המסלול, מקצה אל קצה, לא הראתה את חוטמה. היא, הפומה, מעדיפה אנטילופות או כבשים ואנו לא בתפריט. אלא אם מתרחשת תקרית.

ובדרך חולפים בשדה געשי, במנהרת לבה, ליד פסלי מתכת של בעלי-חיים שהיו וכחדו, חודרים למערה שבה נמצאו שלדי של סוג של אדם קדמון, צעיר, בן 20 אלף שנה לבד. האדם נדד לכאן ממוצאו שלמרגלות ההימלאיה. דרך מיצר ברינג עבר מאסיה לאמריקה ועברו שנים עד שהגיע אל הקצה הדרומי. אחר כך הפשירו הקרחונים, פני הים עלו, הגשר היבשתי בין שתי היבשות נותק והגענו אל ההיסטוריה הנוכחית.

פפה בוחנת מי מן העלים והפרחים יצטרף, או יצטרפו, לקנקן תה מאטה…

מנהרת לבה

בין לבין גם נמצא מקום ראוי לפיקניק (טוזיג – השם המומלץ ע"י האקדמיה ללשון. מומלץ אין פירושו שחייבים לערוך בו שימוש. כך טען פרופ' בן אשר, נשיא האקדמיה בעת שהתראיין אצל גאולה ולונדון…). אחד כזה המתחבא בפני הרוח. ישבנו לסעוד ארוחת צהרים צנועה. פתחנו שולחן בהתאם לתכולת הצידנית. מה היה בתפריט? איני זוכר. מיני ירקות ופרות. ואז, כאשר החבר'ה מסבים אל שולחן העץ, אפשר לשאול שאלות. אין הבטחה שתהיינה תשובות…

אתנו ישבו זוג אמריקנים שהיו, פחות או יותר בגילנו, זוג מאקוודור, זוג מספרד שלא דיבר מלה ונלווה לזוג מאקוודור, ג'ינג'י מג'ורג'יה שלא בדיוק הצליח להסביר כיצד התגלגל לכאן, ואנו, זוג ישראלים. כן, היה שם גם זוג צעירים מגרמניה, אך הללו תפסו מרחק. שמא הרגישו אשמים במשהו כאשר היהודים השתלטו על השיח? מטבע הדברים, התנהלו השיחות באנגלית.

פפה התעניינה בפארקים הגדולים של ארה"ב. במיוחד במערביים שביניהם השוכנים בין ולמרגלות רכס הרי הרוקיס שהאנדים הם המשכם הדרומי וביחד – אם תרצו – עמוד שדרה של אמריקה. קו פרשת המים בין מזרח למערב. אבל הזוג האמריקני טרם היה במרביתם… בעיה מקומית. רק עכשיו יצאו לפנסיה וצריכים לעשות השלמות. נראה לי, אישית, שאם כל הכבוד לפארק הנוכחי, מה שנקרא פארק ילוסטון, גובר. יש בו פשוט הרבה יותר שכיות טבע. קניונים, הרים מחודדים, אגמים, יערות, מפלים, גייזרים. מי מתפרץ בנאמנות ומי מתי שבא לו… וכן ביזונים, איילים קוראים (מוז) ודובים. גריזלי (חום) ושחור. וכאן טרם מצאנו את הפומה… כך או אחרת, ירדתי על בירה. אם לא מהחבית אז מהפחית… לא אני הוא שצריך לנהוג.

חסכתי לכם ולעצמי את הכיתוביות בלטינית שליוו את דגמי בעלי החיים שהיו ואינם מסיבות כאלה ואחרות.

בין יתר צדודיות בעלי החיים שהיו ואינם, ראיתי אחת של מעין סוס קדמון. גדול ומגושם. משהו לא הסתדר לי. הרי האינקה (אינקה – שם הרלוונטי רק למלך ואנשי ביתו/חצרו שהיוו את האליטה השלטונית. שאר/יתר העם נקראו, ועדיין נקראים, קצ'ואה. ואף השפה בה משתמשים האינדיאנים קרויה קצ'ואה), ששלטו באימפריית ענק, מצפון לנו ועד אקוודור ועד בכלל, כלל לא הכירו את בעל החיים שעליו ישבו פיזארו וחבר מרעיו בהגיעם אל קוסקו בירתם. והספרדים רכבו, להזכיר לכם, על סוסים. אז איך אותו סוס קדמון הדרים ועקף את האנדים? אלא אם מדובר בלו"ז שונה לחלוטין ונכחד שנים לפני שהקצ'ואה, שבאו מצפון היבשת הדרומית חשבו בכלל להקים אימפריה. צמד המדריכים, פפה וגם הנכד של המהגר האיטלקי, לא סיפקו הסבר. אולי, כשניפגש בשנית, תהיה תשובה מספקת.

מערת האדם הקדמון – הגרסה הצ'יליאנית

המשכנו לחפש את הפומה. החתולה המשיכה להתחמק. ולאחר כ-7 שעות, מקצה אל קצה, ישבנו עם כוס קפה, בפואייה של המלון, כאשר מפעם לפעם הבליחו המגדלים בינות העננים ומלוא גרניוטם נצצה בצהובים/כתומים/אדומים/וורודים/סגולים של שקיעה.

צילומים: משה הרפז (נובמבר 2017). © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: