האיש מן הפינה הוורודה – מחווה לחורחה לואיס בורחס

חצי הכדור הדרומי. אמריקה הדרומית. כבר הקדשנו רשימה למשורר הלאומי של צ'ילה. פבלו נרודה. עתה תורה של ארץ הכסף. ארגנטינה. אחד פלוני, סופר ומסאי, ושמו חורחֶה לואיס בורחֶס (24.8.1899 – 14.6.1986).

ואמר בורחס (או שמא כתב): "אני מעדיף לקרוא מאשר לכתוב. יכול אני לקרוא הכול. אבל לכתוב, רק מה שאני יכול…".

החודש מלאו 120 ש' להולדתו. כמחווה, מוגשת לכן/ם פנינה מקולמוסו אותה הקלדתי במקלדתי.

דיוקנו של בורחס – רשם רוני סומק. נסרק מתוך ספרו "שריטה במרפק השירה". עמ' 52

וזהו סיפור שאלמוני אחד, חסר-שם, לחש באזני בורחס. ובורחס רשם זאת במחברתו. רמזים פזורים לאורך הסיפור. והפואנטה – תמיד בשורה האחרונה. לא, אל תרוצו עכשיו אל הסוף. תתגלגלו/תגלגלו בנחת. מה לכם למהר?

והסיפור מתגלגל לו כך:

לי אתם מספרים על פרנסיסקו ריאל המנוח. הכרתי אותו, למרות שזה לא היה האזור שלו, כי הוא היה עובד יותר צפונה, מהצדדים האלה של אגם גואדלופה והסוללה. אולי שלוש פעמים נתקלתי בו, וגם זה בלילה אחד, אבל זה היה לילה שלא שוכחים, כי בלילה הזה באה הלוחנרה [בת חבל ארץ לוחן בצפון-ארגנטינה – מ.ה], ממש ככה, לישון בבקתה שלי, ורוסנדו חוארס עזב את הנהר לתמיד. אתם, בטח חסר לכם הניסיון בשביל להכיר את השם הזה, אבל רוסנדו חוארס "המרביץ" היה מההכי בולטים בשכונת סנטה ריטה. בחור שיצא לו שם על הסכין והיה מהאנשים של דון ניקולס פרדס, שהיה מהאנשים של מורל. היה מגיע הכי אלגנטי לבית-זונות, על סוס כהה, בתלבושת כסף; הגברים והכלבים נתנו לו כבוד והבנות גם; אף אחד לא הכחיש שהיו שני הרוגים על חשבונו; היה לו כובע גבוה, עם שוליים צרים, על בלורית משומנת; המזל האיר לו, כמו שאומרים. אנחנו, מהשכונה, היינו מחקים אותו, אפילו איך שירק. בכל זאת, לילה אחד הראה לנו את הטבע האמיתי של רוסנדו.

זה נשמע כמו סיפור, אבל הסיפור של הלילה הנורא מוזר הזה התחיל בכרכרה רועשת עם גלגלים אדומים, מלאה עד הסוף בגברים, מתנדנדת על הסמטאות האלה של בוץ יבש, בין תנורי הלבנים והבורות, ושניים בשחור, שלא מפסיקים לטרטר על גיטרות ולהרעיש עולמות, וזה עם המושכות שמצליף בכלבים המשוטטים שהציקו לסוס, ואחד בפונצ'ו שותק לו באמצע, הוא "הקצב" המפורסם, והאיש נסע לריב ולהרוג. הלילה היה רענן, ברכה מהשמים ממש; שניים מהם ישבו על הגגון המקופל, כאילו השממה הזאת היא תהלוכה של קרנבל. זה היה הראשון מהרבה אירועים שבאו אחר-כך… אבל רק כמה זמן אחרי זה, זה נודע לנו. אנחנו הבחורים כבר היינו ממקודם בסלון של חוליה, שהיה מין מחסן מפחים, בדרך בין גאונה והמלדונדו. זה היה מקום שהיית רואה מרחוק, לפי האור ששפך הפנס מסביב בלי בושה, וגם לפי הרעש. חוליה, למרות צבע העור הנחיתותי שלה היתה אחת הכי מצפונית ואחראית, ככה שלא היה חסר מנגנים, משקה טוב, ובנות-זוג חזקות בשביל הריקודים. אבל הלוחנרה, שהיתה האישה של רוסנדו, עברה את כולן בהרבה. היא מתה, אדוני, ואני אומר שיש שנים שאני אפילו לא נזכר בה, אבל צריך היה לראות אותה בזמנים הטובים שלה, עם העיניים האלה. רק ראית אותה, כבר לא בא לך לישון.

המשקה, המילונגה [ריקוד ארגנטיני שקדם לטנגו – מ.ה], הנקבות, מילה גסה טובה של רוסנדו, טפיחה שלו על השכם, שניסיתי להרגיש כמו סימן של ידידות; בקיצור, הייתי בשמים. יצאה לי בת-זוג מאוד מסתגלת, שהתנועעה כאילו מנחשת מראש את הכוונה שלי. הטנגו עשה אתנו מה שרצה, וסחף אותנו והפריד בינינו ופקד עלינו והפגיש אותנו מחדש. האנשים היו עסוקים בבידור הזה, ממש כמו בחלום, כשפתאום נשמע לי כאילו המוסיקה מתחזקת, כי מה שקרה שכעת התערבבה בה זאת של הגיטריסטים מהכרכרה, כל פעם מקרוב יותר. אחר-כך הרוח שהביאה אותה פנתה לכיוון אחר, וחזרתי להתעסק בגוף שלי ושל בת-זוגי ולשיחות של ריקוד. אחרי כמה זמן נשמע מישהו קורא מאחורי הדלת בקול של פקודה, חבטה וקול. בן-רגע נהיה שקט כללי. דחיפה אדירה בדלת והאיש היה בפנים. האיש נראה כמו הקול.

בשבילנו הוא עוד לא היה פרנסיסקו ריאל, רק סתם טיפוס גבוה, חסון, לבוש שחור כולו, עם צעיף בצבע כזה חום-אדום, זרוק על הכתף. הפנים, אני זוכר, היו אינדיאניים, מחודדים.

הדלת הכתה אותי כשנפתחה. מרוב בלבול עליתי עליו ותקעתי לו שמאלית בפרצוף, כשבימין שלפתי את הסכין המושחזת שהייתי מחזיק בחזייה, תחת יד שמאל. ההסתערות לא נמשכה הרבה. בשביל להתייצב, מתח האיש את הזרועות והזיז אותי הצדה, כאילו מסלק איזה מטרד. הוא השאיר אותי מאחור כפוף, היד עוד בתוך הז'קט, על הנשק בלי שימוש.

הוא המשיך, כאילו לא קרה כלום, קדימה. המשיך, יותר גבוה מכל אחד מאלה שהיה מסלק מדרכו, כל הזמן כאילו לא רואה. הראשונים – סתם איטלקים עם עיניים – נפתחו כמו מניפה, מבוהלים. העניין לא נמשך. בתוך הגל הבא כבר חיכה לו האנגלי, ולפני שירגיש את ידו של הזר על הכתף הנחית עליו קת שכבר הכין מקודם. רק ראו את האש – כולם קפצו לתוך השריפה. המוסד הזה היה יותר מהרבה מטרים אורך וסחבו אותו כמו איזה צלוב, כמעט מקצה לקצה, בדחיפות, בשריקות וביריקות. בהתחלה הכניסו לו באגרופים, אחר-כך, כשראו שהוא לא טורח אפילו לעצור את המכות, סתם הפליקו לו שטוחות או בגדילים של הצעיפים בלי להזיק, כאילו לועגים לו וגם כאילו שומרים אותו בשביל רוסנדו, שלא זז כל הזמן הזה מהקיר החיצוני, נשען עליו שם עם הגב, שותק. הוא מצץ מהר מסיגריה, כאילו כבר הבין את מה שלנו התברר רק אחר-כך, "הקצב" נדחף עד אליו, יציב ומדמם פה-ושם, עם הרוח שעשה האספסוף הצפצפני הזה אחוריו. מושפל, מוכה, מכוסה רוק, ניגב את הפרצוף בשרוול ואמר את הדברים האלה:

"אני פרנסיסקו ריאל, גבר מהצפון. אני פרנסיסקו ריאל, שקוראים לו 'הקצב'. נתתי לנמושות האלה, שירימו עלי יד, כי מה שאני מחפש זה גבר. הולכות שם שמועות שבחורים האלה מסתובב אחד עם שם של סכינאי ושל מושחת, שקוראים לו 'המרביץ'. אני רוצה לפגוש אותו שילמד אותי, את האפס, מה זה גבר עם ביצים וצורה."

אמר את הדברים האלה ולא הוריד ממנו את העיניים. כעת הבריקה אצלו סכין ארוכה ביד ימין, שבטח החזיק אותה בתוך השרוול. מסביב, אלה דחפו קודם התחילו לפנות דרך, וכולנו הבטנו בשניהם, בשתיקה גדולה. אפילו שפתיו העבות של המולט העיוור שניגן על הכינור, פנו לאותו כיוון.

בינתיים אני שומע תנועה מאחור, ואני רואה במסגרת הדלת שישה או שבעה גברים, כנראה מהכנופיה של "הקצב". ההכי זקן, גבר שנראה כפרי, עור שרוף, שפם אפור, התקדם ונשאר ככה מסונוור מרוב נקבות ומרוב אור, והוריד את הכובע בכבוד. היתר השגיחו, מוכנים להיכנס לתמונה, אם המשחק לא יהיה נקי.

מה קרה בינתיים לרוסנדו שלא רמס את הנפוח הזה, לכל הרוחות? הוא המשיך לשתוק, בלי להרים אליו את העיניים. אני לא זוכר אם ירק את הסגריה או שנפלה לו מהפנים. בסוף הצליח להוציא כמה מילים, אבל כל-כך בשקט, שאלינו, מהקצה השני של האולם, זה לא הגיע. פרנסיסקו ריאל המשיך להתגרות בו והוא המשיך להשתמט. ואז, ההכי צעיר מהזרים נתן שריקה. הלוחנרה תקעה בו מבט של שנאה ופילסה לה דרך, הצמה על הגב, בתוך האספסוף והבנות, וניגשה אל הגבר שלה והכניסה לו את היד בחזה והוציאה את הסכין השלופה ונתנה לו אותה ואמרה:

"רוסנדו, נדמה לי שאתה צריך את זה."

בגובה התקרה היה מין חלון ארוך שנשקף לנהר, רוסנדו קיבל את הסכין בשתי הידיים והסתכל בה כאילו לא מכיר אותה. פתאום הוא התמתח לאחור והעיף את הסכין ישר החוצה והיא הלכה לאיבוד במלדונדו. אני הרגשתי מין צמרמורת.

"רק מרוב גועל אני לא שוחט אותך," אמר האחר, והרים את היד, כאילו להעניש אותו. באותו רגע הלוחנרה תפסה אותו ושמה את הזרועות סביב הצוואר שלו והסתכלה בו בעיניים ההן ואמרה בכעס:

"עזוב אותו, את זה שפיתה אותנו להאמין שהוא גבר."

פרנסיסקו ריאל נדהם לרגע ואחר-כך חיבק אותה כאילו לנצח וצעק למנגנים שירביצו טנגו ומילונגה, וכל יתר המתבדרים – שנרקוד. המילונגה התפשטה כמו שריפה מקצה עד קצה. ריאל רקד רציני מאוד, דבוק אליה, וכבר היא היתה שלו. הם הגיעו לדלת והוא צעק:

"זוזו, סניורס, היא כבר מורדמת!" אמר, והם יצאו לחי אל לחי, כמו על גל של הטנגו, כאילו פלט אותם הטנגו…

כנראה הסמקתי מבושה. עשיתי כמה סיבובים עם איזה אישה ועזבתי אותה פתאום. המצאתי שזה בגלל החום והדוחק והלכתי צמוד לקיר עד היציאה. יופי של ליל, בשביל מי? בסיבוב של הסמטה עמדה הכרכרה, עם שתי הגיטרות הזקופות במושב, כמו שני נוצרים טובים. התחלתי להתמרמר שמפקירים אותן ככה, כאילו אנחנו לא שווים אפילו בשביל להרים איזו גיטרה מחורבנת. שיגע אותי לחשוב שאנחנו אפסים כאלה. הפלקתי לציפורן שמאחורי האוזן והעפתי אותו לשלולית ונשארתי לי כמה זמן להסתכל בו, כאילו בשביל לא לחשוב על כלום. רציתי שבבת-אחת יהיה מחר, ורציתי לצאת מהלילה הזה. באותו רגע תקעו בי מרפק, שבא כמעט כמו הקלה. היה זה רוסנדו, שהתחמק לבדו מהשכונה.

"תמיד אתה נתקע באמצע, טומטום," רטן אלי כשעבר. לא יודע אם בשביל להתפרק או משהו. הוא תפס את הכיוון הכי חשוך, זה של המלדונדו. יותר לא ראיתי אותו.

נשארתי להסתכל בדברים האלה של כל החיים – שמים בלי די, הנהר שמתעקש שם למטה, סוס ישן, סמטת הבוץ, התנורים – וחשבתי שאני בקושי עוד איזה עשב של החופים האלה, שצמח בין פרחי-הבר וערמת העצמות. מה כבר יכול לצאת מהזבל הזה אם לא אנחנו, כלבים נובחים אבל לא נושכים, פה גדול ורושם, לא יותר? אחר-כך הרגשתי שלא, שכמה שהשכונה יותר דפוקה, יותר חובה להיות גבר. זבל? המילונגה לא הפסיקה להשתולל, ובבתים לא הפסיק הרעש, וריח של יערה הביאה הרוח. אבל לחינם, הלילה. מרוב כוכבים סחרחורת, אלה מעל אלה. הכרחתי את עצמי להרגיש שכל העניין בגלל לא נוגע לי, אבל הפחדנות של רוסנדו והאומץ הבלתי-נסבל של הזר לא רצו לעזוב אותי לרגע. אפילו אישה ללילה הזה השיג לו הגבוה. ללילה הזה ולהרבה לילות, ואולי לכל הלילות בכלל, כי הלוחנרה זה עניין רציני. אלוהים יודע איזה כיוון תפסו להם. רחוק מאוד הם לא יכולים להיות. לכל היותר הם מתעסקים עכשיו באיזושהי תעלה.

כשכבר חזרתי, הריקודים נמשכו כאילו כלום.

עושה את עצמי שלא ירגישו בי התערבבתי בהמון וראיתי שמישהו משלנו כבר התנדף ושהצפוניים מטנגים עם כל היתר. לא דחיפות ולא התנגשויות, רק נימוסיות וחשדנות. המוסיקה נשמעה ישנונית כזאת, הנשים שרקדו עם אלה מהצפון לא פתחו את הפה.

חיכיתי למשהו, אבל לא למה שקרה.

בחוץ שמענו אישה שבוכה ואחרי זה את הקול שכבר הכרנו, אבל שקט, כמעט יותר מדי שקט, כאילו כבר לא שייך למישהו, אומר לה: "תיכנסי, ילדה." ואחרי זה עוד בכי. ואז הקול כאילו מתחיל להתייאש, "תפתחי, אני אומר לך, תפתחי כבר, כלבה זרוקה!" ואז נפתחה הדלת רועדת, ונכנסה הלוחנרה, לבד. היא נכנסה ככה שלוחה, כאילו מישהו מוביל אותה.

"שלחה אותה איזו רוח," אומר האנגלי.

"של מת, חבר," אמר אז "הקצב". הפנים שלו היו כמו של שיכור. נכנס, ובמעבר שפתחנו לו כולנו, כמו קודם, צעד כמה צעדים מסוחררים – גבוה לא-רואה – ונפל על הרצפה בבת-אחת כמו עמוד. אחד מאלה שבאו אתו הפך אותו על הגב וסידר לו פונצ'ו קטן בתור כרית. הטיפול הזה ליכלך אותו בדם. ראינו אז שיש לו פצע רציני בחזה; הדם זרם והשחיר מטפחת אדומה שקודם לא ראיתי, מפני שכיסה אותה הצעיף. אחת הנשים הביאה משקה וכמה סמרטוטים שרופים בשביל עזרה ראשונה. האיש לא היה מסוגל להסביר כלום. הלוחנרה הסתכלה בו כמו אבודה, בזרועות תלויות. כל הפנים שם הביעו שאלה וסוף-סוף היא הצליחה לדבר. אמרה שתיכף אחרי שיצאה עם "הקצב", הלכו לאיזה שדה, ושפתאום נופל עליהם אחד לא-מוכר וקורא כמו מיואש להילחם ותוקע לו את הסכין הזאתי ושהיא נשבעת שלא יודעת מי הוא ושזה לא רוסנדו. מי ילך להאמין לה?

הגבר לרגלינו גסס. חשבתי לי שלא רעדה לו היד לזה שסידר אותו. איך שלא יהיה, האיש היה קשוח. כשדפק על הדלת, חוליה היתה מעבירה כמה סיבובים של מאטה והמאטה עשה סיבוב שלם וחזר לידי לפני שההוא נפטר. "תכסו לי את הפנים," אמר בשקט, כשלא יכול יותר. נשאר לו רק הכבוד והוא לא הלך להסכים שיתקעו בו עיניים בזמן שהוא גוסס.

מישהו שם עליו כובע שחור מאוד גבוה. הוא מת מתחת לכובע, בלי תלונה. כשהחזה השוכב הפסיק לעלות ולרדת, העזו לחשוף לו את הפנים. היה לו המראה הסחוט הזה של המתים; הוא היה מהגברים ההכי אמיצים שהיו אז בזמן ההוא, מהסוללה עד הדרום; כשידעתי שמת וכבר לא ידבר, הלכה לי השנאה.

"בשביל למות לא צריך יותר מלחיות," אמרה אחת מהמון שם, ואחרת, מהורהרת גם-כן: "כזאת שחצנות הבנאדם ולא שווה יותר מלאסוף עליו זבובים."

ואז הצפוניים התחילו לדבר ביניהם בשקט ושניים בבת-אחת חזרו על זה בקול:

"הרגה אותו האישה."

אחד צעק לה בפרצוף אם זאת היא, וכולם הקיפו אותה. כבר שכחתי שצריך להיזהר וקפצתי פנימה כמו ברק, מרוב בלבול כמעט שלפתי את הסכין. הרגשתי שהמונים מסתכלים עלי, אם לא כולם. אמרתי כאילו בלעג:

"תביטו על הידיים של האישה הזאת. איזה כוח ואיזה לב יש לה בשביל לתקוע סכין?"

והוספתי, חצי בלי חשק, אדיש כזה:

"מי היה חולם שהמנוח, שלפי מה שאומרים היה מסוכן בשכונה שלו, יגמור בצורה פראית כזאת ועוד בחור כזה, איפשלא קורה כלום, אם לא צץ מישהו מהחוץ בשביל לבדר אותנו ואחר-כך נשאר רק בשביל לחטוף יריקות?"

אף אחד לא היה מוכן לנדב את העור שלו.

בינתיים נשמע קול רוכבים מתוך השממה, שהלך והתגבר, זאת היתה המשטרה. מי יותר, מי פחות, לכולם היתה סיבה טובה לא לחפש להם את הפגישה הזאת, לכן החליטו שהכי טוב להעביר את המת לנהר. אתם זוכרים את החלון ההוא הארוך שהסכין עברה דרכו כמו איזה ברק. שם עבר אחרי זה האיש בשחור. הרבה אנשים הרימו אותו, ואת הכמה פרוטות וקשקושים שהיו לו גילחו אותן הידיים ומישהו קיצץ לו אצבע בשביל להחליק ממנה את הטבעת. נצלנים, סניור, שהעזו לנהוג ככה בנפטר מסכן חסר-הגנה, אחרי שסידר אותו אחר, יותר גבר ממנו. תנופה אחת, והמים הסוערים שיודעים מה זה סבל, לקחו אותו. בשביל שלא יצוף לו, אני לא בטוח אם לא עקרו לו את הקרביים, מפני שהעדפתי לא להביט. זה עם השפם האפור לא הוריד ממני את העיניים. הלוחנרה ניצלה את המהומה בשביל להסתלק.

כשאנשי-החוק העיפו מבט, הריקוד כבר התעורר קצת לחיים.

העיוור עם הכינור ידע להוציא ממנו כמה הואגרות [מוזיקה קובאנית – מ.ה] כאלה, שעכשיו כבר לא שומעים. בחוץ כבר הלך להאיר. כמה עמודים של עץ שיטה על איזו גבעונת עמדו כאילו חופשים, מפני שחוטי הברזל הדקים עוד לא נראו מוקדם כל-כך.

הלכתי לי שקט לבקתה שלי, במרחק שניים-שלושה רחובות. בחלון דלק אור קטן, שנכבה בן-רגע. בחיי שמיהרתי להגיע, כששמתי לב. ואז, בורחס, שוב הוצאתי את הסכין הקצרה והחדה שתמיד החזקתי כאן, בחזייה, תחת יד שמאל, והעפתי בה עוד מבט, לאט, והיא היתה כמו חדשה, תמימה, ולא נשאר עליה אפילו סימן קטנטן של דם.

מקור: חורחֶה לואיס בורחֶס, "האיש מהפינה הוורודה", מספרדית: רנה ליטוין, בתוך: מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים, ע"ע, עמ' 163-151. הזכויות שמורות למו"ל וחוץ מאשר לקרוא – אין לעשות שימוש כלשהו בטקסט זה למטרות מסחריות. כל שנותר להינות מן הקריאה…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: