המלחמה הגדולה

בסוף 1918 הסתיימה בפועל המלחמה הגדולה. ב-11.11.18 חתמו הגרמנים על הסכם (סוג של מסמך כניעה) מול מעצמות "ההסכמה" (במקום אחר נכתב מעצמות "הברית"). כל שאר מדינות "המרכז" – אוסטריה ותורכיה (במקום אחר מופיע הביטוי מעצמות "הציר") כבר פרשו מהמשחק קודם לכן. אך רק בינואר 1919 החלה לפעולבפועל ועידת השלום שנציגיה התמקמו בארמון ורסי שבצרפת. גרמניה סירבה לחתום ורק אחרי עמל רב, כולל איום לסיים את מה שטרם יושם ולפלוש תכל'ס אל אדמת גרמניה, נחתמו ב-28.6.1919 תנאי השלום, אך הללו אושררו רק ב-10.1.1920. וגם זאת ללא ארה"ב, שחתמה בנפרד, על חוזה השלום ב-25.8.1921 (אשרור ב-11.11.1921). לידה ארוכה ומתמשכת של חוזה שלום שאף לא אחת מן המדינות התכוונה ליישם…

כיצד ניתן לסכם את המלחמה הגדולה? זו שלימים תהפוך לראשונה בסדרת מלחמות העולם? דם רע זרם בעורקי (וגם בוורידים) המדינות האירופאיות השונות עוד טרם נרצח הארכי-דוכס, פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה האוסטרו-הונגרית בעיר סרייבו. אז בתחום ממלכת סרביה. היום בבוסניה-הרצגובינה. מספרים לנו ואומרים כי הרצח שימש כעילה לפרוץ המלחמה. אך אפשר (ורצוי) לקרוא את ההיסטוריה גם אחרת. עם השנים חל שינוי בתפישת ההיסטוריה. מעבר לפסיקתו של נפוליאון שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים…

ספרים רבים נכתבו על מלחמת העולם ה-1. הספריות עמוסות במדפים המוקדשים לנושא זה. בזמנו רפול, על אף תדמיתו המחוספסת, פתח צוהר לספרים שדנו במלחמה. ומשרתי צה"ל קנו ספרים, במחירים סבירים/נוחים (איני זוכר בדיוק את המחירים באותם ימים רחוקים), מתוך רשימה נבחרת בהוצאת משרד הביטחון.

באחד מהם, כותב סיריל פולס (Cyril Falls), היסטוריון, שחקר את המלחמה כדלקמן:

משהתקדמתי כהלכה בכתיבת היסטוריה זאת, סחתי לכמה חברים מה אני עושה. הם היו בני גילים שונים ומתחומי התעניינות שונים, אך כולם כאחד שאלוני באותן מלים עצמן: "מהי הנחת היסוד שלך?" השאלה הרתיעתני. לא התחלתי במלאכה, כשבדעתי הנחת יסוד מחוורת. הייתה בי, כתמיד, התעניינות עזה בנושא. מאחר שהקדשתי למחקרו כעשרים משנות חיי, שלא להזכיר את עצם מעורבותי הצנועה בו, לא פקפקתי שבקיא אני בו יותר מרוב הבריות. [1]

מאז חל שינוי בכתיבת ההיסטוריה הצבאית. כיום, רוב כותבי ההיסטוריה של מלחמת העולם ה-2, מתחילים מלמטה. בלא "השערת האפס" שאותה מתקפים (או שלא…). מתחילים בסיפור של החיל הפשוט. אותו טור' א' ממח' ב' מפל' ג' שהגיע מעיירה נידחת אי-שם במחוז שומם ולא ידוע… דרך המכתבים הפרטיים לנשים ולאימהות. היומנים האישיים שנכתבו בשנות המלחמה בזמן אמת. העדויות שעוד הספיק החוקר ללקט טרם הסתלקותם של הלוחמים לעד. ראיונות עם וטרנים כל עוד עמד להם זיכרונם. ומשם מטפסים למעלה במעלה הקרבות עד לסכסוכים האישיים שבין מפקדי הארמיות וגייסות. שכן במלחמה גופה נלחמו החיילים הפשוטים/הזוטרים. והגנרלים? זה כבר סיפור אחר…

אז איך כל העסק התחיל?

הארכידוכס פראנץ פארדינאנד, יורש כתר אוסטריה והונגריה, שרוי היה במצב רוח טוב בבואו לסאראיאבו בבוקרו של יום א' ה-28 ביוני 1914. הוא שב מביקוריו בתמרונים, והרי מאז ומתמיד היה לבו נתון לצבא.

שרר מזג אוויר חביב, והעיר הייתה מעוטרת לכבודו בדגלים, הגם שנתעטרה בם בפקודת השלטונות ללא ספק; רעייתו היקרה לו באה להצטרף אליו. מעמדה היה נוח יותר בכל מקום אחר שמחוץ לוינה. בעורקיה לא זרם דם מלכים, וההיתר לנישואיהם ניתן בלי חשק מן הקיסר, ובתנאי שצאצאיהם לא יירשו את הכתר. נימוסי החצר הנוקשים השאובים מספרד, ששרדו בחצר הוינאית, אסרו כמעט להכיר בקיומה.

פראנץ פארדינאנד היה אדם גלמוד, מסוגר ויהיר, אשר עם זאת לא נעדר ממנו חוסן אופי המופיע תכופות בבית האבסבורג. כן הוכיח ניצוצות הברקה במדינאות. שמו נקשר ברעיון – נועז, ללא ספק, ואפשר בלתי מושג – רעיון כינונה של המונרכיה הכפולה כמונרכיה משולשת – מונרכיה שתכלול את אוסטריה, הונגריה והפרובינציות הסלביות הדרומיות שלהן (המאוחדות עם בוסניה והרצגובינה הסלביות ברובן) במקום מונרכיה שחברות בה אוסטריה והונגריה בלבד. גישתו זאת חיבבה אותו במידת-מה על הבורגנות הבוסנית, ואילו בעיני הסלבים הדרומיים הלאומניים של בוסניה, השואפים להתאחד עם ארץ מולדתם, עצם מתינותו עשתה אותו למסוכן: שהרי אם יצליח לכונן מדינה סלבית דרומית במעמד שווה לאוסטריה ולהונגריה, יקיץ הקץ על שאיפותיהם לאיחוד עם ממלכת סרביה הקטנה. מטבע הדברים לא חיבבוהו גם בהונגריה, אשר את שטחה התעתד לפחת. [2]

בקצרה, פ"פ רכש אויבים פוטנציאלים:

שעה שנסעו הארכידוכס והארכידוכסית מהוהנברג אל בית העירייה בטיילת אפאל שלאורך הנהר מיליאצ'ה, הוטלה פצצה למכוניתם. היא נתגלגלה ממנה ארצה, ואולי סולקה מתוך המכונית הפתוחה בידי הארכידוכס, אך ההתפוצצות פצעה מספר אנשים. פראנץ פארדינאנד הגיע לבית העירייה כשרוחו סרה, כמובן. ראש העיר לא שמע כלל את אשר אירע. עד מהרה נודע לו…"אדוני ראש העיר", אמר הארכידוכס בקול ניחר, "אני בא לערוך אצלך ביקור, ואת פני מקדמים בפצצות! למה אתה מתכוון, כשאתה מדבר על נאמנות?"

רעייתו הפיסה את דעתו. ראש העיר נשא אפוא את דבריו, ותשובת הארכידוכס הייתה חביבה למדי. לאחר זאת הוחלפו כמה מלים בדבר הצורך לשנות את סדר היום. על הגנרל פוטיורק של בוסניה מספרים, שהעיר כי הוא מכיר את הבוסנים שלו, וכי אין הם מתנקשים פעמיים ביום באותו אדם. הארכידוכס החליט, אי לכך, לערוך קודם כול ביקור חולים אצל שלישו הפצוע של פוטיורק, שאושפז בבית החולים. הוא ורעייתו לא ידעו פחד, ואחת התכונות המסורתיות בגזע המלוכה היא נימוסים טובים והתחשבות באנשי פמליה. שוב יצאו לדרך.

רחוב פראנץ יוזף המתמשך מטיילת אפאל נשאר מפונה ופתוח, שהרי צריך היה לשמש כמסלולם על פי תכנית המסע המקורית. המכונית המובילה פנתה לתוכו, ונהגו של הזוג המלכותי-קיסרי היה מנהג את מכוניתם בעקבותיה, עת הבחין פוטיורק שהפנייה מוטעית. המכונית האטה, ואחר כן בלמה; בטרם תהיה שהות להסיעה לאחור ירה איש מן הקהל גם בארכידוכס וגם בארכידוכסית באקדח. שניהם נפטרו מקץ זמן-מה. [3]

הנה כך עלה על הבמה אחד סטודנט בוסני, ושמו גאברילו פרינציפ, שירה בזוג הקיסרי באקדח אותו קיבל מידו של ראש מחלקת המודיעין של המטה הכללי הסרבי. אך האירוע לא נקשר בוודאות לממשלה הסרבית. וסרבים טענו שלא הם הנושאים באחריות.

אבל אז, באותם ימים רחוקים, כללי המשחק, והבריתות הפוליטיות, היו שונים בתכלית. וכך קרה שמשק כנפי הפרפר בהונג-קונג גרם לסופת שלגים בניו-יורק… שכן חשיבות הרצח הייתה בתחילה מזערית, עד כדי זניחה. אפילו בשוקי הכספים, שנפתחו למחרת, יום ב', לא חלה תזוזה ממשית.

ובכל זאת, איך אפשר אפוא לסכם חמש שנים עקובות מדם? נאמן לדרכי, אותה אימצתי מיאיר גרבוז (ראו: "בית בגליל"), מצאתי מישהו שכתב על כך יותר טוב ממה שאני אוכל לכתוב. מדובר במאמר של איתמר בן אליעזר בן יהודה (בן-אב"י) המובא מעל שורות אלו בעברית של אז ושל פעם. עברית ארכאית. מלה במלה, אחת לאחת, כפי שנתפרסם במקור בגיליונו הראשון של עיתון הארץ, שחגג זה לא מכבר, מאה להולדתו. ועדין ניתן המאמר לקריאה, אף שהוא נטול ניקוד (ונכתב טרם השתלט הכתיב המלא על חיינו), ע"י, כך מקווה אני, גם אלה שהתרגלו ל-אמ;לק (ארוך מדי לא קראתי)…

שכן העברית כבר בת יותר מארבעת אלפי שנים. לכו וחפשו בעולם עוד מקרה שכזה למעט האנשים הללו החיים בעמק הנהר הצהוב. שאר השפות העתיקות כמעט ונכחדו (שכן יש עדיין אי-אלו אנשים בעולם, ספורים ומועטים, מחוץ לעולם האקדמיה, שדוברים אשורית או ארמית כלשון שוטפת בחיי היום-יום). אחרות צצו והחליפו את הישנות/עתיקות. וגם השפות האירופאיות – האנגלית, הצרפתית, הספרדית, הפורטוגזית ועוד כדוגמתן – כבר אינן מה שהיו לפני אלף שנה. מי שלמד ספרדית, לדוגמה, ויפתח כתבים שכתבו נזירים לפני מאות שנה, יתקשה לקרוא ולהבין. ואחסוך מכם את שאמר לי, בזמנו, פרופ' מיכאל הר-סגור. ולנו בהחלט יש במה להתגאות.

במאמר פורש בן-אב"י בפנינו, הקוראים והקוראות, בן-אב"י את תמונת הסיום המסכמת את תוצאות המלחמה. מי הפסיד ומי הרוויח. ואת מי אין סופרים. וגם הוסיף המחבר את שיבוא:

בעוד שבועות אחדים, בי"ח אוגוסטס שנה זו, תמלאינה, חמש שנים למלחמה העולמית. אבל עדין חתימת השלום תלויה בספק. ועומדים אנו ותוהים בפני המציאות האכזרית, ושאלה מרה צורבת אותנו: האפשר האמת הדבר, כבר חמש שנים ארוכות ויגעות, מזעזעות ומחרידות עברו ללא תוצאות חשובות? האפשר הדבר, כן כל אותן הזוועות האיומות אשר הממונו יום-יום ושעה-שעה במשך כל הזמן הממושך הזה, לא היו אלא סיוט-לילה זעום וארור? מדינות שלמות נתפוררו, תשעה מליונים צעירים רעננים נהרגו ומתו, ארבעים מליון אחרים נפצעו או גם נשארו בעלי-מום, ואנחנו בני-המזל, עוד חיים הננו, עוד חושבים ופועלים אנו; אלא מה נשתנה העולם שאנו חיים בו: ברלין בלי קיסר, שולטן בלי מכה הקדושה ובגדד החליפית, מוסקבה הפרבוסלבית תחת שלטון טרוצקי היהודי! האמתיות הכי מוסכמות היו לשקרים. אותה גרמניה האדירה שכל גדולי-עולם רעד מפניה עוד לפני שנה לא תעיז לעמוד היום אף בפני רצונה הקל של דניה הפעוטה. ומהי עתה השפעת רנר ה"פרופסור" האוסטרי [הקנצלר – מ.ה], במועצת השלום הורסליית?

הנדבר בהונגרים, בבולגרים, בתורכים? מי מתחשב עם אלה? הן כלא-היו הנם. וידם לא תחתום על פתשגן ברית-השלום אלא על-פי פקודה מגבוה.

ובכל זאת, עולם כמנהגו נוהג ודברי-הימים חוזרים חלילה, מה רבים היו התמימים שבתוכנו אשר חשבו כי בן-לילה נהפכה האנושות ותהי לאחרת. ה"בולשביסטים" הבטיחו אמנם לחם, שלום ואחוה כללית, ואולם תחת הלחם נתנו עפרת, תחת השלום – מלחמה ותחת האחוה – מדנים בין אחים וטבח תמימים, שכמותם לא ראה העולם אף בדורותיו היותר שחורים. לעומתם יצא אז הנשיא וילסון ותורה חדשה בפיו – תורת אגדת-הלאומים [לימים "חבר הלאומים" – מ.ה], אשר עליה נשא ישעיהו העברי את משאיו עוד לפני אלפים וחמש מאות שנה – אלא שגם הוא הקדים את תקופתו במאת שנים לפחות. עוד רוב העמים "דורות מדבר" המה, עוד אירופה אסורה בכבלי עברה, אסיה שקועה בתרדמת גזעיה, אפריקה מתחבטת באסון שחוריה ואמריקה עצמה, זו אמריקה הצעירה והנמרצה, שבשמה מתימר נשיאה לדבר, עוד לא השתחררה אף היא ממשפטים קדומים. לא לשוא קרא קלימנסו [ראש ממשלת צרפת – מ.ה] בתשובתו המפורסמת, לאמר: גם אני – לברית החדשה תשאף נפשי, אלא שמהברית הישנה לא אקפץ עדין את ידי. כל זמן שעם חושד במשנהו, כל זמן שגרמניה טוענת, כי צרפת ופולניה גזלוה, ואיטליה טוענת שהיוגוסלבים רמוה, – מה תועיל אגדת הלאומים, יהיה משכנה בבריסל, כדרישת הבלגים, או בג'נבה בשויציה, כאשר החליטו יוצריה? הרי שאלתה של דנציג לדוגמה מאירה: המועצה הפריזית העמידה את הנמל הגרמני הזה תחת השגחתה העליונה של אגדת-הלאומים, מפני שמצד אחד רוב תושביה גרמנים ומהצד השני פולניה נצרכת לנמל חפשי, וקשה להכריע לכאן או לכאן, נניח כי גרמניה תסכים לעת-עתה לפתרון הזה וכי בשנים הראשונות לא יקרו כל סכסוכים מיותרים (מה שהוא מן הנמנע כמעט); אך מה יהיה בשנה החמישית לברית השלום, כשחלק גדול מצבא ההסכמה יעזוב את גרמניה וישוב לארצותיו, וכשגרמניה תשמש בהזדמנות זו של התרופפות המשמר הנכרי כדי לספח את דנציג לאדמתה שנית? הבשביל כך תצא אגדת הלאומים למלחמה עליה, הבשביל "עיר נדחת" על שפת הים הבלטי יתרצו היפנים הרחוקים להקריב מבניהם בשדה-קטל אירופי? ואם תאמר, שאגדת הלאומים לא תאחז באמצעים חמורים ולא תשלוף את החרב מתערה, או אז תמרוד מחר פיומה, – הנמל האיטלקי בימה של אדריה, ומחרתיים אזמיר התורכית ממול איי-הים, ואחר-כך מדינות קטנות וגדולות, עד שאגדת-הלאומים תהיה לשחוק וללעג.

היוצא מזה, כי אם אמנם תשאר יצירתה של אגדת-הלאומים לתאריך חשוב בדברי-ימי העולם, הנה בעיקר ראה יראו בה אך את השלב השני בסולם ההתפתחות האנושות, היות והראשון היה בית-הדין העליון אשר בהאג מיסודו של הצר ניקולאוס, עם דליפות השנים יוספו שלבים חדשים בסולם ההתקדמות ובאחרית הימים אולי נגיע בקרבתו של האפק המקווה, כי אל האפק עצמו מי יודע אם נגיע לעולמים.

ובינתים – גם להבא היה תהיה אותה "המשקלת האירופית" המפורסמת לקו בעניני המדינות, אכן במקום הברית המשולשת הכפילה (גרמניה – אוסטריה – איטליא מהעבר האחד אנגליה – צרפת – רוסיה – מהעבר השני) בתוספת אמריקה ויפן כעומדות מן הצד, מצא נמצא לפנינו, "רבוע" ההסכמה (אנגליה – צרפת – איטליה – אמרקה) מעבר זה ו"אחוד" המרכז (גרמניה הקצוצה והגלמודה) מעבר זה, בתוספת יפן ורוסיה כעומדות מן הצד. ואם כבר ביום הכרזת המלחמה היה הדבר ודאי ברור לכל מבין כי "ההסכמה" תנצח נצחון מחלט ומכריע, על-אחת-כמה-וכמה עכשיו, שהסכמה זו הצליחה למשוך אליה שמנה ועשרים מדינה, מחוץ למושבותיהן השונות בכל חלקי העולם. בצדק אמר לויד-ג'ורג' [ראש ממשלת הממלכה המאוחדת (אנגליה, וולס, סקוטלנד, אירלנד) – מ.ה], באחד מנאומיו האחרונים: מדברים אתם על-דבר אגדת-הלאומים, שעוד לא נתהותה, בה בשעה שיש לנו אגדת-לאומים מיום שיצאנו למלחמה על גרמניה. רק אומה אחת אינה נכללת עכשיו בקבוצה זו, הלא היא האומה הגרמנית, שהרי גם בולגריה, הונגריה ותורכיה תתאחדנה אלינו בעל-כורחן ושלא בטובתן. ברם, עוד לא אבדה תקותה של גרמניה ואם גם תאלץ לחתום את גזר-דינה בשבועות הבאים, רין-ספק בדבר ששבעים וחמשה מליוני הגרמנים (בזה נכללים הגרמנים והאוסטרים יחד) ידע ידוע להרים את ראשם שוב ולהוכיח לעולם, כי אם עמים קטנים רבים שבו לתחיתם לא יכול עם גדול שכמותה לנפול ולמות, אלא שמרכזיותה של גרמניה באירופה, אשר הועילה לה כל-כך הרבה בראשית המלחמה להכות את כל אויביה אחד אחד, היא היא שתהיה בעוכריה לפי שעה. אנגליה שללה מאתה את כל חסנה הימי, צרפת נתקעה לצדה בגלי נהר הרינוס, איטליה עלתה לקראתה על הררי-הברנר מול טירול ובוריה והים האדריאטי עם טרייסטו ופיומה נחסמו וננעלו בפניה כליל, ובמזרח, אשר רק אליו היתה צריכה גרמניה להטות את כל מאמצי-כחה ורק ממנו היתה יכולה לקוות באמת להרחבת גבולותיה, – במזרח הזה בנו שלשה עמים גדולים דיק מסביבה: הפולנים בחמשה ועשרים מליוניהם, הרומנים בחמשה עשר מליוניהם והיוגוסלבים בעשרת מליוניהם – חמשים מליון בני-חיל, אויבי-נצח, יודעי-נקם ונוטרי-שנאה, אשר לא ירשו לה לעבור את גדותיה בשום פנים, מחיצה היא זו, שאך ביסמרק הגדול שערה ברגעי יאושו, כשגרשהו וילהלם מגדולתו. סוג זה הוא זה, שאך עבודת-ענקים ממושכה תוכל להרסו לפחות במקצת.

רק חמש שנים עברו, ובזמן קצר זה (קצר בערך לחיי העמים) נפלו ארבע ממלכות אדירות – רוסיה, תורכיה, אוסטריה – וגרמניה אף היא, ומכח נפילתן המפוצצת נתהוו מדינות למכביר, מי היה מעיז, ימים אחדים לפני המלחמה לנבא כי פינלנדיה תהיה הראשונה לקרא דרור לעצמה, זו פינלנדיה הקרובה כל-כך לפטרוגרד ושעל-כן שפטוה למות הנלהבים שבבניה גם הם? מי ידע את שמה של אסתוניה בחמש מאות אלף תושביה, אותה אסתוניה הנלחמת זו השנה השניה בהמוני הבולשביסטים ושחלוציהם הגיעו לפני ימים אחדים עד לשערי פטהוף – לטיה [צ"ל, כנראה, לטביה – מ.ה], על שפת הים הבלטי בשלשה מליוני תושביה, וליטה על גבול פולניה, בחמשת מליוני אנשיה, היו ידועות יותר לבני-עמנו היהודים, אך מי באלה האמינו בתחיתן ומי חשב כי בראשן יעמדו גם יהודים ציונים? אוקרינה היתה רק שם, למרות שלשים ושנים המליונים היושבים תוך גבולותיה מוליניה בצפון עד אודסה בדרום וחרקוב במזרח. ג'אורג'יה אם ידענוה, הלא רק בשל היהודים הגורג'ים שכל-כך הפליאו להראות את ידם במסחרן של ירושלים וארץ ישראל, והרי שטחה כפול משטח ארצנו [שאלה: מה היה שטח של ארץ ישראל ב-1919? – מ.ה] ועמה מונה שלשה מליונים לפחות, ארמניה נתחבה אמנם במחנו לרגלי הטבח הנורא שאכל את מיטב בניה, אך מי פלל, כי, אם תעמוד אירופה בדבורה, הגדל כאיטליה ושני ימים ישקוה – ים השחור בטרביזונד וים גדול הוא התיכון, במרסינה.

ובזה עוד לא גמרנו את שורת העמים החפשים שמפות העולם תצבעם בצבעים מיוחדים. כדי לעורר בנו קנאת-אחים ושמחת-ידידים, באסיה עצמה – ערב העצומה, ששטחה פי חמשה מגרמניה, אף כי תושביה רק שלשה מליונים הם. העובדים להאמיר פיצל, סוריה תחת חסותה של צרפת וארץ-ישראל משמרתה של בריטניה, ובאירופה צ'קוסלובקיה עם פראג, העתיקה והיהודית. יוגוסלביה שירשה את מקומה של אוסטריה. אלבניה, שנולדה עוד בימי המלחמה הבלקנית אלא שרק עכשיו נתבססה די צרכה ומגיארית כפי שקוראים לה ההונגרים בקנאותם הלאומית. למרות בולשביותם, אכן, צדק אורלנדו האיטלקי כי המלחמה העולמית לא רק עלתה בדמים אין-סוף עד בוא הנצחון. אלא שעוד תעלה בדמים, מרובים כדי להחזיק עשרים צירים חדשים בעשרים בירות חדשות של עשרים מדינות בנות-יומן. צירים בוורשה (פולניה), ריבאל (אסתוניה), הלסינגפורם (פינלנדיה), ריגה (לטביה), וילנה (ליטה), קיוב (אוקרינה), טיפליס (ג'אורג'יה), ארזום (ארמניה), מכה (ערב), סרייבו (יוגוסלביה), דורצו (אלבניה), פראג (צ'קוסלובקיה) ועוד בירות רבות אחרות, שיסודן יוחלט בימים הבאים עלינו לטובה…

השלום יחתם בוודאי – אם לא בעשרה ליוני, הרי בחמשה-עשר בו, ואם לא אז-קצת אחרי-כן. השלום יחתם אם לא בורסליה הרי בברלין, ואם לא בברלין – בכל אחת הבירות הגרמניות לחוד; במינכן, ובויסדן, בדרסדן ובהמבורג, בוינה ובשטוטגרט, כי עיף העולם ממלחמה, והחלום הבולשביסטי מנפנף בכנפיו על-פניו – כנפי רעב, דבר ומות.

השלום יחתם, ונעימה ההכרה, כי רבים הם הנענשים על עוונותיהם הכבדים ורבים גם הבאים על שכרם, המגיע להם בצדק. בלגיה הוחזרה לקדמותה ואצה עוד גדלה באלף קילומטר מרובעים. דיה השיגה סוף-סוף את רוב הגלילים השלזביגים שנקרעו מייליד [צ"ל, כנראה, מידיה – מ.ה] לפני ששים שנה, צרפת מאושרה באלזס ולורין בנותיה, ואיטליה זכתה כמעט בעטרת רומא שוידיה תרכש שוב באיי אלנדיה ונורוגיה תזכה באי ספיצברגן אשר באוקינוס הצפוני, יון חזרה לימי נעוריה, כשכל אייה היו שייכים לה, היות ואיטליה תשיב לה את רודוס ואנגליה את קפריסין, מאידך גיסא הפסידה תורכיה את שני שלישי ממלכתה, הונגריה נרסקה לרסקים, אך לעומת זה חדל חדלה להיות שפחה לוינה ודגלה ינפנף בגאון על קריתה היפה, בודפסט, ואוסטריה, הררית וזעירה אמנם, תתנחם בחלומה – להסתפח סוף-סוף על אמה הגרמניה. אכן פולניה ורומניה נתעשרו עשר עצום, שאינו מתאים כלל וכלל עם רוח הצדק, בהיותן גוזרות כליה על עם ישראל; ואם יש באמת ערך כל שהוא לאגדת-העמים – אז עליה להראות במקרה זה את כחה ואת רצונה הטוב לתת תכן ממשי למליצות הנשגבות על יושר, צדק וחפש לעמים הקטנים. כל זמן שדם בני העם, אשר במשך אלפי שנות קיומו נתן את נפשו על רעיון שלטון הצדק והיושר בעולם, – כל זמן שדם בני העם הזה נשפך כמים על לא חמס בכפם בערי פולין [בן אב"י מכוון במאמר לפרעות פטליורה שהתרחשו בפולין בשנים 1920-1917 ובו נרצחו בין 50 אלף ל-200 אלף יהודים בכ-1,300 יישובים ובכ-1,500 פוגרומים – מ.ה], רומניה ושאר ארצות סדום, – אין מקום לשלום אמת בעולם ואין בטחון ממלחמות עתידיות ומזועות חדשות. [4]

אכן, מתוך הקריאה במאמרו של בן-אב"י, עולה כי האיש ניתח בשקידה את המציאות החדשה שהשתררה באירופה, ותוך כדי התהוותו של המכלול המדיני שיצרה המציאות, ובכך הקדים/הטרים את זמנו. דברים שכתב ב-1919 אכן קרמו עור וגידים שנים לאחר מכן.

לכשהיבשת האירופית שבה מן המלחמה – היא נראתה אחרת. המפה המדינית השתנתה. שינויים התחוללו בקרבה. שטחים החליפו צד. מדינות נעלמו או הצטמקו. אחרות קמו לתחיה או נוצרו יש מאין. בתי מלוכה היו כלא היו. ובתוך כך נזרעו, באדמת אירופה החרושה, זרעי המלחמה העולמית הבאה בתור…

מראי מקום:

[1] סיריל פולס (1981), מלחמת העולם הראשונה, מאנגלית: שרגא גפני, הוצאת משרד הביטחון. עמ' 11.

[2] שם, עמ' 23.

[3] שם, עמ' 24-23.

[4] איתמר בן אב"י, "למעמד המדיני בעולם", חדשות הארץ, שנה א, גיליון א, כ' סיון תרע"ט (18.6.1919), עמ' 3.

הערה: מאמר זה מובא כאן ללא מטרות כלכליות מסוג כל שהוא. כל הזכויות שמורות למחבר המאמר ולעיתון הארץ ולמחבר הספר ולהוצאת משהב"ט. אין לעשות שימוש כלשהו בחומר זה למעט לקרוא וליהנות… אני שימשתי ברשימה זו, עבורכן/ם הקוראים/ות, בתפקיד כפול: גם המקלידן וגם יונת דואר. גם וגם. ולקורא ינעם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: