ביקור בבית הכנסת בפיטיליאנו (Pitigliano), טוסקנה

אנו באיטליה. טוסקנה. דרום-טוסקנה. היום יום שישי. ערב חג השבועות ה'תשע"ז. עוד מספר ספור של שעות ואנו, מחבר השורות וזוגתו שתחיה, מזדכים על המכונית השכורה (סיטרואן C3), טסים ארצה, ולעת ערב מאוחרת כבר נסעד סעודה חלבית כיאות לחג. אך בין לבין, בדרכנו לש"ת ע"ש הגאון דה-וינצ'י, אנו פוגשים את "ירושלים הקטנה". ואתם, שסקרנותכם הסתקרנה, שואלים, ובדין, מה זה או זאת? והנה משיבים אנו – זאת עיר, או שמא עיירה הקרויה בשם – פיטיליאנו (Pitigliano). נלך על הגירסא העירונית. ראו לעיל.

ומה יש בה? רובע יהודי. "עברי" באיטלקית. וזאת הסיבה שבשלה נכנסנו לעיר זאת. ובמרכז הרובע נטוע מכלול הכולל מוזיאון, בית-כנסת וחללים נוספים הנפרשים על פני שלוש קומות. והכול חפור בסלע הרך. אין מצב שנחמיץ.

כמה מילים לתולדותיו של היישוב היהודי במקום: הלז החל את דרכו באמצע המאה ה-16. היהודי הראשון שהגיע לעיר בא לשמש כרופא בבית משפחת אורסיני (Orsini). וזה מזכיר לי אגדה, או שמא סיפור אמיתי, על התיישבות היהודים בבוכרה. האמיר המקומי חלה והזעיק לעזרתו רופא יהודי מפרס. הרופא ביקש שיהיו עמו מניין יהודים ע"מ שיוכל להתפלל, והשאר היסטוריה… נשים את הדמיון המפתיע בצד. יען כי בעקבות הרופא הגרו אל פיטיליאנו יהודים נוספים שלצערם גורשו, ב-1555, מרומא, ע"י האפיפיור פאולוס ה-4.

יתרון כפול היה לעיר פיטיליאנו: מחד-גיסא קירבה אל רומא ומאידך-גיסא חסות של משפחת אורסיני שבאותן השנים משלה בדרומה של טוסקנה. לקראת סוף המאה ה-16 קיבלה העיר את שמה החדש, הדימוי החדש – "ירושלים הקטנה". ב-1598 נבנה בית כנסת, והיהודים קיבלו קרקעות להקמת בית ספר ולמיסוד בית-עלמין.

אחרי עלייה באה ירידה. ב-1608 השתלטה על האזור משפחת מדיצי הטוסקנית פירנצה והעיר הפכה לפרובינציה של הדוכסות הגדולה טוסקנה. השלטון החדש הרע את מצב היהודים, צמצם ושלל את מרבית זכויותיהם.

ב-1622 נאלצו היהודים להתרכז/להתכנס ולהתגורר במקום אחד. הגטו. כן מילה זאת הומצאה בארץ המגף. בדומה ליהודים אחרים שברחבי טוסקנה, אף יהודי פיטיליאנו נאלצו ללבוש פרטי לבוש המזהים אותם, ממבט ראשון וחטוף, כיהודים. כובע אדום לאדון, רדיד אדום לגברת. בנוסף לכך, נאלצו היהודים לשלם מסים מיוחדים למימון פרויקטים כאלה או אחרים. ושוב, מוצא אני דמיון רב בין גזרות משפחת מדיצי לבין גזרות המוסלמים שגזרו על היהודים בהיותם מעמד של בני חסות. רק הפעם אדום במקום כתום, מסים ספציפיים במקום כפל מס וכד'.

ולמרות זאת, המשיכה הקהילה היהודית במקום להתקיים. ואף לשגשג. ולראיה – הוקם מערך חיים יהודיים מפואר הכולל, נוסף על בית הכנסת, גם מקווה, בית מטבחיים לשחיטה כשרה, חדר לאפיית מצות, יקב וכד'. וכול זאת ניתן לראות בתנאי שתרכשו כרטיס כניסה ותשוטטו במוזיאון וממנו תרדו 3 קומות ובדרך תראו את הנ"ל. ויש גם כיתוב/הפנייה לאתרים הפנימיים. ומי שרוצה – יכול גם לתרום. ויראה בכך צדקה. וצדקה, כידוע, תציל ממוות. אם כי, כפי שידוע לי, בסוף כולם מתים. למעט שניים – אליהו שעלה בסערה וחנוך שהתהלך עם ולימים טען הבעש"ט שהוא הגלגול שלו. ואולי אני בכלל טועה…

ב-1773 מספרים לנו ספרי המקום כי האוכלוסייה היהודית עמדה על כ-200 נפש. והנפשות הללו עסקו במסחר – שטיחים, בגדים ותבלינים.

ברשותכם נקפוץ אל המחצית ה-1 של המאה ה-19. זו תיזכר כ"תור הזהב" בתולדות היישוב היהודי של "ירושלים הקטנה". ב-1825, כך מספרות לנו הרשימות, היו בבעלות היהודים הנדל"ן הבאים: 94 בתים, 20 מחסנים, 11 חנויות ו-10 אורוות.

נמשיך במעלה השנים. ב-1861 נמנו כ-400 יהודים בפיטיליאנו שהיוו כ-20% מכלל אוכלוסיית המקום. כמעט כמו שטעטעל במזרח אירופה. בכלל, שנת 1861 זכורה לטוב. זאת השנה בה גריבלדי השלים את מלאכתו שהחל בסיציליה, תשאלו את "הברדלס" הלוא הוא דון פבריציו, הנסיך המקומי של פלרמו, וממנה שעט צפונה – איחוד איטליה תחת שלטון בית בורבון. בשנה זאת הושוו זכויות היהודים לזכויות האזרחים האחרים. חסל סדר הטלאי האדום והכינוס ההכרחי בגטו. רבים מיהודי העיר קפצו על המציאה והגרו/עברו/עקרו למקומות אחרים. לעשות חיל לביתם.

ובכול זאת נותרה גחלת עמומה שהמשיכה לשמר את אורחות היהודים במקום. אמנם הצטמקה אך פעמה. כך לדוגמה, מנתה, ב-1931, הקהילה היהודית כ-70 נפש.

האנטישמיות, עם עלות הפשיזם, הרימה ראש. ב-1938, בהשראת הנאצים, כשמוסוליני מחקה את היטלר ככול שיכול, והרי ידוע לכול שהיטלר תיעב (אם לא למעלה מזה) את מוסוליני, נחקקו חוקי גזע. שנתיים לאחר מכן כבר דרכו רגלי הנאצים על אדמת איטליה. לכאורה מדינה עצמאית ושותפה. בפועל לא כך. היהודים הוברחו מן העיר והוחבאו ע"י משפחות של איכרים מן הסביבה. הקרובה והרחוקה.

יש אנשים טובים. ואמיצים. ונזכיר כי אירוע דומה באופיו אירע, באותם ימים חשוכים, לא הרחק משם. במחוז השוכן בדרום-מזרח טוסקנה – אומבריה (Umbria). אגם טרזימינו (Trasimeno). אך הוא היה הרבה יותר דרמטי:

אחד מסיפורי הגבורה המסעירים ביותר שידע האגם התרחש בדיוק כאן, על אדמת האי הגדול, בקיץ של שנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה אירופה בוערת, מכונת ההשמדה הנאצית פועלת במלוא המרץ והקהילות היהודיות בסכנת הכחדה מתמדת. ממש אז מצאה קבוצה של כ-30 יהודים מקום מסתור על האי הגדול בלב האגם, שהיה באותה תקופה תחת שלטון נאצי. נוכחותם של היהודים סיכנה את חיי התושבים, אך אלה עשו ככל שביכולתם על מנת לסייע לקבוצה, שמצאה מסתור במבצר גוליאלמי. היהודים נשארו במבצר שגבר החשש כי הנאצים עלו על עקבותיהם.

מבצע ההצלה יצא לדרך בעיצומו של יוני 1944, כאשר הנאצים כבר היו בדרכם למבצר. היהודים נאלצו לנטוש את מקום המסתור והובהלו ליער סמוך, שם הם שהו כשלושה לילות. לאחר לבטים רבים ולאור הסכנה הממשית שריחפה מעל האי, הוחלט להעביר את היהודים לצידו השני של האגם, שנכבש בינתיים בידי האנגלים, ובכך להצילם ממוות בטוח. על מבצע ההצלה יוצא הדופן פיקד בתושייה רבה דון אוטביו פוסטה, הכומר של האי, אדם אמיץ ונחוש אשר ייצג את האצילות שבטבע האנושי, אי של שפיות בים הרוע של אותה תקופה. בלילה שבין ה-19 ל-20 ביוני גייס דון אוטביו 15 דייגים, אשר הכניסו את היהודים לחמש סירות דייג והעבירו אותם בחסות החשיכה לצידו הדרומי של האגם. המבצע צלח וחייהם של היהודים ניצלו.

דון אוטביו לקח אמנם את קבוצת היהודים תחת חסותו ופיקד על מבצע ההצלה, אך הוא לא פעל לגמרי לבדו. לימים התגלה כי אדם נוסף בשם ג'וספה באראטה, איש משטרה מהעיר פרוג'ה, היה אף הוא שותף במבצע הסתרת היהודים והצלתם. באראטה נתפס ונאסר ורק בדרך נס לא הוצא להורג.

השנים חלפו, עדויות של היהודים שניצלו החלו להגיע ולשפוך אור על סיפור הסתרתם במבצר והבאתם לחוף מבטחים. ב-1963 נפטר דון אוטביו פוסטה, כשהוא מותיר על האי קבוצת דייגים אמיצה שהמשיכה לגולל את שאירע באותו קיץ של שנת 1944. ב-15 בספטמבר 2011, בטקס מרגש, קיבל דון אוטביו פוסטה את התואר חסיד אומות עולם. התואר הוענק לאחרון הדייגים, אגוסטינו פיאצזי, היחיד שנותר בחיים.

הערה: הורדתי קטע זה מן המרשתת ובעוונותיי התברר לי שלא רשמתי למי ליתן את הקרדיט. לא יפה מצדי…

ב-1945 רק כ-30 יהודים בחרו לחזור לפיטיליאנו ולחיות בה.

ביה"כ שהוקם כאמור ב-1598, שופץ בשנים 1756, 1835 ו-1931. השיקום/שיפוץ האחרון, שבוצע ע"י שלטונות המקום, נערך ב-1995. השיקום האחרון החזיר עטרה ליושנה ואת ביה"כ לתפארתו. הקהל מוזמן לבקר במקום – במוזיאון הצמוד אליו ובשאר החללים. אינו פתוח בשבת ובחגים. אנו כאמור, ביקרנו ביום שישי. בבוקרו של יום. ערב חג השבועות…

גלגלו חופשי:

פרישת החדרים/חללים בתת-הקרקע

היה היה מקווה

כן. אני יודע. הרבה צילומים. ואלה רק חלק… אין אנו מצטדקים או מתנצלים. נהפוך הוא. אך היינו שם יותר מדקה אחת או שתיים והענקנו לכל חדר ולכל מוצג את 15 שניות התהילה כפי שאמר לנו אנדי וורהול. אחרי הכול זהו אתר גדול, רובע עברי, וסברנו כי נציג מיפעתו ככול שניתן. ולקורא ינעם.

יצאנו בדרכינו לביתנו. מבט אחרון על "ירושלים הקטנה" וצמד מילים להמשך – יען כי מחר נחגוג את חג השבועות. וחוזר חלילה…

צילומים: משה הרפז (6.6.2017). © כל הזכויות שמורות.

רשימה זאת רואה אור (יצאה לדרכה) ב-6.6.2019. ערב-ערבו של חג השבועות ה'תשע"ט הבא עלינו לטובה. אמן סלה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: