ניו זילנד. האי הצפוני. אי שם בין אוקלנד, העיר הראשה, לבין וולינגטון עיר הבירה. ובעיירה בשם טאופו (Taupo) הצטיידנו במה שהצטיידנו, מים + כריך + פירות, ועתה כשרים אנו למסע. לפנינו עוד לפחות שעתיים של נהיגה בנתיב השמאלי, צריך להיות "מחודד" כל הזמן, ונגיע.
לאן נגיע? אמורים, מחבר שורות אלה וזוגתו שתחייה, להגיע אל שמורת הטבע טונגרירו (Tongariro) שבמרכזו עיירונת/כפר בשם Whakapapa Vilage שהוא בחורף שלהם, דהיינו בקיץ שלנו, משמש כמרכז סקי. בשפה המאורית מבטאים WHA כ-F. פאקאפאפה ווילג'. ובכניסה אל העיירה מתנוסס, במלוא תפארתו, מלון. ה"שאטו". Chateau. סיפורו סיפור מעניין. את המכונית השכורה הנחנו ברחבת החניה השמורה לאורחי המלון. אך טרם שנפרוק את התרמילים ונתמקם בחדרנו – אנו אמורים לערוך טרק אל מפלי טאראנאקי (Taranaki).
ככתוב בשלט. 3.2 ק"מ אל היעד במסלול התחתון. 3 ק"מ במסלול העליון. מקצה לקצה – 6.2 ק"מ. הידד/מצוין – לפנינו אפוא מסלול מעגלי שתמיד עדיף על הלוך ושוב. הם כתבו שמדובר בשעתיים (הלוך ושוב). אנו ניקח בחשבון כ-3 ש' של הליכה. כל אחד/ת והקצב שלו/ה. כשנחזור נעשה צ'ק אין ונזמין/נפתח שולחן לערבו של יום…
כאמור, יוצאים אל היעד דרך המסלול התחתון:
הספקתי לצלם את המפל שלשמו באנו לכאן. בדיוק שניה לפני שנפתחו ארובות השמים והומטר המטר. ויתרנו על הפיקניק אל מול המפל. אין ברירה – התעטפנו בפונצ'וס. דהיינו בשכמיות. הגנה על תרמיל הגב, על המצלמה ועלינו. הגשם, הגם שלא היה חזק במיוחד או עוצמתי, הטריד. הפריע לצלם והכריח/כפה אותנו/עלינו להביט יותר אל פני הקרקע מאשר סביב. חבל. שום מטריה לא הייתה עוזרת. הרוח גרמה לגשם לבחור במסלול אופקי ולא באנכי ולפגוע בנו בזווית הקרובה ל-90 מעלות. אך כבר למדנו בחיינו כי אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידיו… יען כי את המפל הגבוה הספיקותי לצלם וגם ביס אחד או שניים מן הכריך. את הבננה כבר אכלתי בחסות השכמייה. וזוגתי כנ"ל.

זאת תמונה שצולמה ביולי 1960. ראינו אותה יומיים לאחר מכן. במוזיאון טה פאפה בוולינגטון הבירה. ואתם יכולים לראות מה עוללה להר ההתחממות הגלובלית שעדין יש המכחישים את היותה קיימת – חיה, נושכת ובועטת.
מתי הוקם המלון? התשובה בצילום הבא:
צילומים: משה הרפז (ניו זילנד, שמורת הטבע טונגרירו 20.11.18).