בעקבות רבי משה בן נחמן (הרמב"ן)

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן). מכונה בפי אנשינו גם נחמני ובפי הערלים דאז בונאסטרוג די פורטה. נולד בתתקנ"ד (1194). הרמב"ן היה: פוסק, מקובל, משורר, רופא, רב, פרשן, פילוסוף, מלמד, פעיל ציבורי, מגשר ומפשר… בקיצור – איש אשכולות כלבבנו. בשל כך זכה הרמב"ן למעמד בלתי-מעורער ביהדות ספרד. ממשיכי דרכו הניבו את חוג ג'ירונה.

אנו, אוסף האותיות למילים ויוצר מהן משפטים, וזוגתו שתחייה, נתחיל ממקום לידתו, נתרשם מביקור במוזיאון הרמב"ן בג'ירונה, נספר סיפורים נאים אודותיו, ונקנח במקום קבורתו שלא נודע, אך אנחנו ביקרנו בו.

וכך כתב הרמב"ן:

"כיצד המציא וברא את עולמו? כאדם שהוא מקבץ את רוחו, ומצמצם את עצמו, כדי שיחזיק מעט את המרובה. כך צמצם אורו בטפח שלו ונשאר העולם חושך, ובאותו חושך קצץ צורים וחצב סלעים, כדי להוציא מהם הנתיבות הנקראות פליאות חוכמה." [1]

ובספרד עיר ושמה ג'ירונה. במודע ובכוונת מחבר, כותב אני כך את שם המקום. יען כי אנו בקטלוניה. ובקטלאנית מבטאים "G" כמו "ג". בספרדית קסטיליאנית (הספרדית ה"קלסית") מבטאים, בדרך כלל, "G" ו"J", כמו "ח". ויש דין ודברים בין ה"ספרדים" (שאף הם עצמם אינם מקשה אחת שכן יש בסקים וגליסיאנים, לדוגמה, הפוזלים אל תוצאות הקרב בין קטלוניה לספרד הרשמית) לבין ה"קטלונים". בעיקרו מבוסס תרבותית, אך מצטרף אליו הפן הכלכלי וכך עברנו לסכסוך רב-שכבתי פנים-ספרדי. לעת הזאת, למרות המאמצים וההדים למאמצים, טרם התנתקה קטלוניה מספרד. דהיינו אמורים היינו לקרוא לעיר "חירונה". אך אנו, כאמור, בקטלוניה וננהג כמנהג המקום ונקרא לעיר כפי שקוראים לה המקומיים – ג'ירונה.

כך או אחרת, לפנינו מהלך ברגל של כמחצית השעה. הליכה נינוחה ולא מואצת. מפתח הפנסיון ועד לפתח מוזיאון הרמב"ן. קצרה היריעה ברשימה זאת לסקור מיהו הרמב"ן, פועלו ומורשתו. לפיכך על הקורא, או הקוראת, להשלים הידע, אם רצונם/ן בכך, ע"י עיון באתר "ויקיפדיה" ו/או באתר "דעת – אנציקלופדיה יהודית". משם, לרשות החופרים או המעמיקים או מרחיבי הידע, יש שפע של קישורים אל עולמות תוכן נוספים.

בין כתביו תפס מקום נכבד ביאור התורה. הנה כך כתב ש"י עגנון:

וביאור הרמב"ן שעשה על התורה הוא עמוק מאוד ואין מי שיוכל להבינו, שדבריו סתומים עד מאוד. והוא ספר יקר ונחמד למבינים אותו. [2]

אך ברשותכם, תריסר הקוראות והקוראים הנאמנים לרשימותיי, אפיזודה מן העבר המיוחסת לרמב"ן. "ויכוח ברצלונה".

חוץ מאיבתם של העירונים ופשוטי העם סבלו היהודים גם מאתוס הניצור ברוח מסע הצלב של הרקונקיסטה, שעכשיו פנה פנימה. כמעט כל שליט שהגן על היהודים ניסה גם לשכנע אותם להתנצר, על כל פנים כלפי חוץ (וקיווה שלא יצליח יותר מדי). אחד המלכים, חיימֶה הראשון מאראגון, בא בעצמו אל בית הכנסת להטיף ליהודים להמיר את דתם. הוא אף יזם ויכוח פומבי בברצלונה (ב-1263) ובו התעמת החכם המפורסם רבי משה בן נחמן (רמב"ן) עם היהודי המומר פבלו כריסטיאני (Christiani) לעיני המלך ושריו. הרמב"ן אמנם לא היה רשאי לומר את כל מה שעל לבו, אבל הוא היטיב כל כך להגן על עמדותיו עד שהמלך אמר לו בתום הוויכוח שמעולם לא שמע אדם שחי בטעות מיטיב כל כך לטעון. [3]

וזאת יען כי למרות "הניצחון" נאלץ הרמב"ן לצאת לגלות ועלה אפוא, בלית ברירה, בשנת כ"ז לאלף החמישי, היא שנת 1267 לספירת הנוצרים, בגיל 73, לא"י שלא קיבלה אותו בסבר פנים יפות. ויש לי לכך הוכחה. וכתב הרמב"ן, בכתב היד של פירושו לתורה, לאחר הפסוק האחרון של חמישה חומשי תורה:

"ביום תשיעי לירח אלול שנת חמש אלפים ועשרים ושבע באתי בעיר החרבה ושוממה מבלי בניה והיא יושבת וראשה חפוי וקראתי עליה כראוי, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה. ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה וכנגד הבית הגדול קראנו בבכייה רבה: בית מקדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היו לחורבה וקרענו קריעה שנייה.

[…]

עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי ושם הנחתי רוחי ונשמתי עם הבנים והבנות אשר ילדתי, עם הילדים אשר טיפחתי ורביתי על ברכי. הם לי האהובים והנעימים והיו לבי ועיני שם כל הימים." [4]

וכתב איגרת קינה אל בנו, נחמן (שכן היו לו 4 בנים), איגרת הידועה בשמה "איגרת הרמב"ן", וממנה אביא רק משפטים ספורים:

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים / בית האלוהים ושער השמים / ירושלים הבנויה / העיר שחוברה לה יחדיו עם אותה שבעליה / ששם עלו שבטים שבטי יה / ששם אבן שתיה / שממנה הושתת העולם /

[…]

הן אלה קצות שבחי העיר הנזכרת / לתהלה ולשם ולתפארת / ותהלותיה ומעלותיה רבו למעלה, / נכבדות מדובר בך עיר אלוהים סלה.

ועתה עלי תשתפך נפשי ועל אלה אני בוכיה, / כי נשאר בעיר שמה ושאיה. / בית קדשנו ותפארתנו / אשר הללו בו אבותינו / היה לשרפת אש, וכל מחמדינו / היה לחרבה, וגם חמת אל תגבל בה / ימים אין מספר, דור הולך ודור בא. [5]

***

המוזיאון ממוקם היכן שפעם היה בית הכנסת של הרמב"ן, לפחות זו הסברה ההיסטורית, ובמרתפו מקווה. היום יום שלישי בבוקר. עליו נאמר פעמים כי טוב. הגענו כדקה לפני שעת הפתיחה הפורמלית (09:00). המשטרה, השומרת ומאבטחת את המקום, טרם התייצבה לעבודתה. כיוון שאנחנו, כותב השורות הללו וזוגתו שתחיה, הם מי שאנו, התקבלנו בסבר פנים יפות. נפתחו השערים. קונים כרטיסים, מקבלים הסבר ונכנסים אל תוכו של המוזיאון.

ערכנו סיור של כשעה במוזיאון שנבנה, כפי שנכתב לעיל, על חורבותיו של ביהכ"נ המיוחס לרמב"ן. בהחלט יש מה לראות. ממסד ועד לטפחיים. הרי זאת ההיסטוריה שלנו. בצאתנו הבחנו כי כוחות המשטרה אכן פרוסים מסביב ועומדים על המשמר. שכן מה שבטוח – בטוח. המקומיים אינם לוקחים סיכונים.

 

***

המשכנו בדרכינו. לאחר מסע ברכס הפירנאים שבנו אל ביתנו. עתה הגיעה העת להוסיף. השלמות לרשימה. הנה כי כן מצאתי שתי מעשיות נאות אודותיו:

הרמב"ן ותלמידו המומר

לרב הגדול רבי משה בן נחמן היה תלמיד אחד, ר' אבנר שמו, שנעשה מומר. וגרם מזלו של אותו מומר ועלה לגדולה ונעשה אחד מגדולי ארץ. פעם אחת ביום הכיפורים ציווה להביא לפניו את הרמב"ן, ולנגד עיניו הרג חזיר וניתח אותו ובישלו ואכלו, ואחר האכילה שאל את הרב על כמה עבירות בתורה עבר. אמר לו הרב שהיו ארבע עבירות, והוא, המומר, אמר שהיו חמש, כי היה רוצה לחלוק על רבו. נתן בו הרב עיניו בכעס ונשתתק האיש, כי עדיין נשארה בו מעט יראה מפני רבו. לבסוף שאל אותו הרב מה הביאו לידי ההמרה. אמר לו המומר, שפעם אחת שמע את רבו דורש דרשה בפרשת האזינו, ואמר אז רבו כי באותה פרשה כלולים כל הדברים שבעולם, והיות שעל-פי-דעתו שלו, של ר' אבנר, דבר זה מן הנמנע הוא, נתהפך לבו והי לאיש אחר. ענה הרב ואמר לו: "עדיין אני באותה דעה, ואתה שאל מה שתרצה." תמה האיש מאוד ואמר לו: "אם כן, הראני נא אם תמצא את שמי כתוב באותה פרשה." אמר לו הרמב"ן: "כן דיברת, ואני אראך." ותיכף פנה לקרן-זוית ועמד והתפלל, ובא בפיו הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם." ואות שלישית של כל תיבה מצטרפת לשם האיש שהיה נקרא ר' אבנר. וכששמע המומר זאת נפלו פניו ושאל את רבו אם יש תרופה למכתו. אמר לו הרב: "אתה שמעת את דברי הפסוק." הלך הרב לדרכו, ותיכף לקח האיש ספינה בלי מלחים ומשוט ונכנס בה, הפליג אל אשר הוליכו הרוח, ולא נודע ממנו מאומה, ונשבת מאנוש זכרו. [6]

***

הרב והדיין הרשע

הבעש"ט זלה"ה הרגיש זאת ואמר אספר לכם מעשה נורא, והדיין עמד במצח נחושה לשמוע. אמר הבעש"ט זלה"ה, רק תעמדו איש על מקומו, באין לזוז איש ממעמדו. ויספר הבעש"ט כי הרמב"ן הקדוש היה מפורסם בנגלה ובנסתר ובחכמת הטבע ובכל מיני מדעות וחכמות, ובעיר אשר המלך דר שמה היתה גם דירת הרמב"ן הקדוש זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא – מ.ה]. פעם אחת היה למלך להתייעץ איזה סוד כמוס ויוָעץ עם שרי המלוכה עם מי להתייעץ בדבר הגדול הזה. אמרו לו כי יש כאן יהודי חכם הכולל והוא יאמר לך את כל אשר תעשה, וכן תצליח. המלך קראו ודיבר עמו, וכאשר ראה גודל חכמתו, המתיק עמו סוד, וביקשו בכל יום יבוא אצלו לעסוק עמו שתי שעות בענייני החכמות. הבישוף אשר רגיל היה ליכנס אל המלך גם בלא רשות כאשר בא פעם אחת אצל המלך פגש שמה את הרמב"ן הקדוש זלה"ה כי למד עם המלך איזה לימוד של החכמות, והמלך לא קיבל את פני הבישוף, עד אשר גמרו לימודם. אחר כך קיבלו כיאות. שאל הבישוף את המלך מי הוא זה מורך ומלמדך? סיפר לו. אמר הבישוף אולי תנתן גם לי הרשות לבוא אצלכם בכל יום וללמוד גם כן? נענה לו. אבל הבישוף היה מכת הצבועים. פעם אחת אמר למלך ראה כי היהודים המה מחוכמים למאוד, ואם לא יבלו ימיהם בש"ס בבלי רק יעסקו בחכמות וחקירות אז יהיו מחוכמים יותר ויותר. על כן עצתי נכונה כי יכריזו בכל מדינות מלכותך כי לא ילמדו ש"ס בבלי רק יעסקו בחכמות ובחקירות. המלך שמע לעצתו וכן גזר על היהודים כעצת הבישוף ימח שמו. פעם אחת הלך הבישוף עם בן המלך ברחוב היהודים וראה כי הרמב"ן הקדוש למד עם מאה תלמידים. הבישוף עם בן המלך הלכו אצלו והרמב"ן זלה"ה כיבד אותם, והבישוף הראה לו אגדות בבבא בתרא אשר ידובר שמה חירופים וגידופים על אומות העולם. והרמב"ן זלה"ה הראה לו שטותו ואפיקורסותו וסתר את דבריו. לימים אמר הבישוף ימח שמו לקיסר, ראה אדוני הקיסר כי גם אוהבך הרמב"ן הקדוש זלה"ה אינו שומע בקולך ואינו שומר גזירתך, כי לומד הוא ש"ס בבלי אשר יש בזה דברים רבים נגד אמונת הנוצרים. לימים שאל הקיסר את הרמב"ן הקדוש האמת הוא אשר שמעתי עליך מדברים? אמר כן הוא. שאלהו, היתכן? הלא אחת דתך? [להמית – מ.ה] ענהו הרמב"ן זלה"ה זאת חיינו, ובאם לאו למה לי חיים כמעשה המובא בש"ס (ברכות סא) על השועל והדגים. אמר לו הקיסר הלא בש"ס שם ושם יש דברים נגד אמונתנו? (כי הבישוף אמר זאת לקיסר מקודם). ענהו הרמב"ן זלה"ה כי לא כן הוא הפשט האמת, ואדרבה הוכיח לו בראיות ברורות כי מחוייבים אנחנו להחזיק טובה למלך והשרים, כי לב המלך והשרים ביד ה'. ואם כן הוא כמצות ה'. והמתיק לו כל העניינים וביאר לו כי התורה הקדושה ניתנה במ"ט וע' פנים ובדרך פרד"ס [פשט רמז דרוש סוד – מ.ה], והראה לו בעיניים פקוחות מה שמרומז בכל ענין, וכי מתורתנו הקדושה וש"ס ואגדות שלנו נוכל לידע כל העתידות והמקרים ותהלוכות בני אדם ופגעי הזמן וענייניו, חכמת הפרצוף וכדומה, ולראיה הנני אומר לך ואראה לך דבר נפלא, כי בעוד איזה רגעים יבוא לכאן הבישוף. וכן היה, כי בא הבישוף אצל מפתן הדלת. ויאמר הרמב"ן זלה"ה עמוד במקומך ואל תטנף הפלטין אשר המלך בתוכו כי אתה אתה מן הקדשים אשר בארץ המה, ונאפת וחללת בכל בתי הקדשים וגם בלילה הזה נאפת עם פלונית ופלונית, וכבר נשתקעת בחולי הזה רחמא לצלן. ולסימן הנני אומר כי בראשו של אדם במקום פלוני ופלוני יש שם גיד אחד, ולאיש בליעל המשוקע בחולי הלז גיד אדום במראהו, והוא סימן מובהק. ומעתה יגולח שער ראשך ונראה אם כנים המה דברי. וכן היה וכן נמצא. אמר הרמב"ן הקדוש ראה אדוני הקיסר כי מה רצה הבישוף הנואף הלז ואיך תתן אומן לדבריו הלא ראית כי רשע נואף הוא ומסוכן בכל דבריו ומעלליו. ומיד עקרו אותו והשיבו דמו בראשו והרגו אותו. כן סיפר הבעש"ט זלה"ה. אחר כך אמר להעולם, הנה הוא הרשע הדיין. רצינו לעשות לו טובה ולתקנו בגלגול זה, אבל לא הועיל כלום, רשע הוא רשע. חטפוהו! ותיכף ומיד נעלם הרשע ההוא ונאבד ונעקר מן העולם. [7]

***

ובכתובים מצאתי גם סיפור דו-שלבי של אמת היסטורית או, אם תרצו, שני סיפורים ההולכים יחדיו כאחד:

"והיה נוהג לסובב סביב עכו העומדת בין החומות, מבוצרת מצד הים ומצד היבשה וצופה בהרי הגליל המסתירים תעלומה. ויום אחד הראו לו זקני עכו מטבע ישן שמצאו בחוצות העיר ואמרו שהוא כסף של היהודים מזמנים קדומים. ועל המטבע עיטורים וכתב שלא ידע לקוראו, ואמרו לו כי הוא הכתב העברי הקדום והראו את המטבע לשומרונים והכתב כתבם עד היום וקראוהו, וכתב הרמב"ן בהתרגשות: 'ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם בידי זקני הארץ מטבע כסף מפותח פיתוחי חותם. מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותים וקראוהו מיד כי היה כתב עברי אשר נשאר לכותים, כמו שנזכר במסכת סנהדרין. וקראו מן הצד האחד שקל השקלים ומן הצד השני ירושלים הקדושה ואומרים כי הצורות – מקלו של אהרון, שקדים ופרחים והצורה השנייה – צנצנת המן. ושקלנו אותו ומשקלם עשרה כסף והם חצי אוקיא שהזכיר רש"י.'

זהו אחד הממצאים הארכיאולוגיים הראשונים שעליהם נמסר בכתב וזהו תיאור די קרוב לאמת של השקל העברי.

ואותו שקל עתיק עורר את סקרנותו וכשהיה מטייל מסביב לעכו חיפש מטבעות עתיקים ושאר שרידים קדומים.

[ …]

וכיוון ששקע בחיפושיו לא חש שהרחיק מהעיר מרחק רב וכשהרים ראשו ראה שהשמש כבר נוטה לצד מערב ומיהר לחזור אל ביתו. ובדק את הכיסים שבגלימתו הארוכה והנה ראה שאבד חותמו, שבו חרות שמו ושם אביו ושם עירו. וחזר וחיפש בכיסיו ובביתו, אפשר שנשאר שם ולא מצאו, והיה מצטער מאוד. חותם זה עשה עוד בספרד והוא שירתו עת רבה. וראו תלמידיו את צערו ויצאו למחרת לאותה גבעה וחיפשו שם שעה ארוכה ולא מצאו את החותם ושבו ואמרו לו "לא מצאנו," והניד הרמב"ן ראשו ואמר, "אשר אבד – אבד," ועוד אמר: "ואולי עוד יימצא פעם."

ולא נמצא עוד. והרמב"ן משנזכר באותה אבדה, היה מצטער, אבל חוזר ואומר, "מה שאבד אבד ואצל אלוהים רשום מקום כל האבדות."

[…]

מיליוני פרודות של זמן, מיליוני פרודות של מקום, כפולים אלו באלו. מה הם הסיכויים למצוא ביניהן פרודה אחת?

בחורף של שנת 1972, באחד ימי השמש שבו, יצא אורי טהון, לטייל בחוצות עכו והרחיק מזרחה ודרומה, עד שהגיע לתל כיסאן, הגבוה בתלי עכו, שפעם עברה לידו הדרך לירושלים. בתל זה קבע צלאח א-דין את מטהו כשצר על עכו בשנת 1189. עיניו של ההלך היו נעוצות באדמה, שבה אפשר למצוא לעתים מטבעות עתיקים, חרסים וצלמיות. עבר את התל במאה מטר ופתאום ראה מעין גוש קטן של נחושת. הרימן והסתכל בו. דומה היה לטבעת, שידית קטנה צמודה אליה. נטל אותה עמו וניקה אותה וראה אותיות עבריות קריאות. הראה את הטבעת למומחה ואמר לו שזה חותם וקרא את החרות בטבעת ונדהם: לפי הכתוב, בעליו של החותם היה משה בן נחמן גירונדי. היתה זו טבעתו של הרמב"ן. שבע מאות שנים לאחר שאבדה – נמצאה. מה הם הסיכויים של טבעת קטנה להימצא לאחר שבע מאות שנים? דומני, אין כל סיכויים. ואף על פי כן, הנה היא אצורה באוצרות מוזיאון ישראל, עשויה נחושת, בהירה, ברורה, כאילו נחקקה זה עתה. אותיותיה ברורות ואם תחקקן על החומר, הן אומרות: משה בר' נחמן ננ – נוח נפש, המכוון לאב הנפטר – גירונדי חזק." [8]

***

הרמב"ן נפטר ב-4.4.1270 (י"א ניסן, ה'ל) ונקבר אי-שם בא"י. המיקום המדויק/הנכון אינו סגור, חתום ומוחלט. כמו משה רבנו – גם מקום קבורתו של משה זה אינו ידוע. מסורות שונות מייחסות את מקום קבורתו של הרמב"ן למספר ערים: ירושלים, חברון, עכו וחיפה.

כיוון שבארץ ישראל ביקר אלמוני, בראשית המאה ה-14, שכתב כי הוא תלמיד הרמב"ן, נלך בעקבותיו (ההדגשה שלי – מ.ה):

מעכו לחיפה כשלש פרסאות. שם בית הקברות בתחתית הר הכרמל, שם קבורת הרב הגדול רבנו שמשון ב"ר אברהם בעל התוספות זצק"ל. ושם קבור הרב רבינו יוסף מבורגונייא זצק"ל, והרב רבינו יוסף ארמלי בן רבינו יחיאל מפאריש, המכונה שיר דילשוש זצק"ל, והרב ר' יוסף משיינוש, והרב ר' יעקב מזיגורא זצק"ל, והרב ר' יעקב הקטן בן רבנו שמשון בעל התוספות זק"ל, ומורי הרב ר' משה ב"ר נחמן מגירונא זצק"ל, וכמה גדולים לא ידענו שמותיהם. [9]

ועוד תימוכין לעניין הקבורה בחיפה מצאתי במדריך כרטא – "קברי צדיקים בארץ ישראל". [10]

על-מנת להשלים מעגל מלידה ועד קבורה, יצאתי אפוא אל חיפה. אל מרגלות הר הכרמל. מטרים ספורים מבית העלמין היהודי הישן. לא רחוק מבית הקברות הצבאי של חללי מלחמת העולם ה-2 של הממלכה המאוחדת. צמוד ל"חיפה ערביקה". שלט שמצביע על מיקומה של העיירה חיפה בימי שליט הגליל דאהר אל-עומר (1775-1689). בתקופתו חוזקו חומות המקום כפי שניתן לראות בתחריט של רוברטס מאמצע המאה ה-19.

ואכן מצאתי, מתחת למסילת הברזל, את מערת הקבורה. המסילה, או יותר מדויק, 2 המסילות, מונחות על גשר בטון ומופרדות מן הקרקע. זאת נעשה כאשר ביצעו את הכפלת המסילה והקימו את השנייה. והפשרה, לפי ההלכה, גשר. וכוהנים יכולים אפוא לנסוע ברכבת ישראל.

גרם מדרגות לוקח את המבקר אל מעבה האדמה. שלושה כוכים. בכוכים, מימין ומשמאל, בכל אחד מהם, שלוש גומחות. בקדמת הכוך המרכזי – שלט. האם כאן נקבר הרמב"ן? מאליו מובן כי שריד לא נשתייר. המקום מוזנח. מלוכלך. מטונף. חבל…

ואהיה, ולו רק לרקע, סנגור, ואומר כי ייתכן שאין הקבר מטופל כיאות/כראוי כי אין שוררת הסכמה, מקיר אל קיר, על מיקום זה כקברו של הרמב"ן. אך זאת השערתי הפרטית שמתבססת על תחושה פנימית…

עד כאן. תם ולא נשלם. כי תמיד יש מה להוסיף ולשפר…

***

מראי מקום:

[1] דב אלביום (2007), מסע בחלל הפנוי, עם עובד, ע' 33. אלבוים מצטט מתוך פירושו של הרמב"ן לספר יצירה.

[2] ש"י עגנון (תש"ס), ספר סופר וסיפור, שוקן. עמ' 291. עגנון מוסיף כי מקור הציטוט – הר' חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל, הקדמה לספר "עץ חיים".

[3] ירמיהו יובל (2014), האנוסים – זהות כפולה, מאנגלית: יוסי מילוא, כתר. יובל מציין, בהערת שוליים, כי יצחק בער (תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ע"ע, 1959) כתב את מילות הסיכום של המלך שהופנו אל הרמב"ן כדלקמן: "לא ראיתי אדם שאין הדין עמו שטען אותו יפה כאשר עשית."

[4] שלמה שבא (2001), ארץ ישראל – אוטוביוגרפיה, דביר, עמ' 159-158.

[5] אברהם יערי (קיבץ וביאר), מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית שיבת ציון, עמ' 75-73.

[6] פנחס שדה (1983), ספר הדמיונות של היהודים, שוקן, עמ' 203.

[7] ש"י עגנון (תשמ"ז), סיפורי הבעש"ט, שוקן. עמ' 156-154.

[8] ארץ ישראל – אוטוביוגרפיה, עמ' 164-161.

[9] מסעות ארץ ישראל, עמ' 83. ההדגשות – שלי [מ.ה].

[10] הרב אברהם ישראל גליס (2014), קברי צדיקים בארץ ישראל, כרטא ירושלים. עמ' 308.

צילומים: משה הרפז. © כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: