האם ג'ורג' אורוול היה שונא יהודים ואנטישמי?

ג'ורג' אורוול (1950-1903). שם-עט (פסידונים) של כותב אנגלי, אחד פלוני האוחז בשם אריק ארתור בלייר. בין ספריו המפורסמים: "מחווה לקטלוניה", "1984", "חוות החיות".

לפני יום או יומיים, חגגו, במדורי הספרות בעיתונות הכתובה והמודפסת, אם אלה עדיין קיימים, הוצאה מחודשת של "1984". לדאבוני – מצאתי פן אחר של אורוול. פן מטריד. אורוול השתייך לשמאל הרדיקלי. ואני מוסיף – כנראה שהיה גם שונא יהודים דהיינו אנטישמי. זוכה פרס נובל לספרות, ז'וזה סאראמאגו, נמנה אף הוא על השמאל הפוליטי. קומוניסט אדוק. סאראמאגו לא חיבב אותנו. הוא צידד, מטבע הדברים, באלה הנתפשים כחלשים, הישמעאלים בארצנו. רוב מדכא מיעוט. אך ספריו חפים מאנטישמיות. לפחות אלו שקראתי. והוסיף, כי מדינת ישראל קמה כאשר כתיבתו של אורוול, תמה (פחות או יותר). בעת שאורוול כתב את שכתב – היינו אנו המיעוט המדוכא ע"י המנדט…

מאליו מובן שחובת ההוכחה מוטלת עלי. ואת זאת אעשה בהביאי מובאות מספרו: דפוק וזרוק בפריז ובלונדון, מאנגלית: סמדר מילוא (כנרת, 2010). זאת אעשה במסגרת ניתוח שיח.

ניתוח שיח (Discourse analysis) הינו תופעה שהתמסדה לאחרונה כשיטת מחקר איכותנית. במדעי החברה והרוח "גילו" את ממדי השיח של הלשון, של השימוש בשפה ושל התקשורת ומאותה נקודת זמן הפך השיח למרכיב חשוב במספר רב של תחומי ידע: בלשנות, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי התקשורת וכיוצא בזה. במילים אחרות: תכולת השיח הורחבה אפוא לכל תחום ידע אפשרי וניתן לראות את השיח כמטרייה לכל סוג של תקשורת – כתובה או מדוברת.

לניתוח השיח אין טקסט מועדף והוא מכסה תחומים הטרוגניים ומגוונים ביותר כדוגמת פרסום, דיווחי משטרה, חדשות, מאמרי מערכת של עיתונים, תקשורת, סיפורי חיים, תכנון עירוני וכיוצא בזאת. הטקסט מהווה מאגר נתונים ראשוני עבור ניתוח השיח. מציאת קשר בין שני משפטים אינו פונקציה מכנית העולה באורח אוטומטי מתוך הלשון והשפה. במקום זאת, אנו כקוראים או כשומעים יוצרים את האינטרפרטציה הפעילה המאפשרת למצוא את הקשר בין שני חלקים של טקסט. כל חלקי הטקסט תורמים לשיח ואין חלק אקראי או מחוסר מטרה.

ההנחה שטקסט הוא קוהרנטי היא אחד הכוחות החשובים בייצור האינטרפרטציה. מניחים שאינטרפרטציה מסוימת נכונה לנקודת זמן אחת והיא אינה שאלה של תפישת היחיד. מנתח השיח בוחן ומשייך את הטקסט למצב, לסביבה או לקונטקסט שבו הוא שרוי תוך מתן תשובות לשאלות הבאות: מי יצר את הטקסט? למי הטקסט מיועד? מהו זמן ומהו מקום ייצורו של הטקסט? מתי התקבל הטקסט ולשם איזה מטרה הוא נוצר.

וכעת, כאשר יש בידנו יסודות תאורטיים – נוכל לגשת אל מלאכת התעשייה של ניתוח שיח. במקרה שלנו – מדובר בניתוח טקסט כתוב. ספר. מלל.

לפני זמן רב המליץ בפני ב' לקרוא את הספר הנ"ל. או-קיי. תייקתי המידע במוחי. היכן בדיוק זאת איני יודע. כלומר איני יכול לתת לכם נ"צ מדויק. וכך יצא, שיום מן הימים, אותו הקדשתי להליכה, בק"ק ת"א, ברחוב קינג ג'ורג', ששמו שריד לשלטון המנדטורי ומנציח את זיכרונו, לטוב ולרע, מצפון לדרום ובחזרה. מדרים לאורכה של הגדה המזרחית ושב צפונה על המדרכה המערבית. והנה הנסיך הקטן. מכלול החובק בתוכו ספרים משומשים בצד בית קפה. או שמא להיפך. והעסק זכור לי לטוב כי פעם יירטתי בחנות זאת, כשהייתה ממוקמת בגדה שמנגד, את ספרו של ס. יזהר – "ימי צקלג". בשני חלקים. ולא רק זאת, אלא רשומה הייתה בו הקדשה, בכתב ידו של הסופר, שהתנוססה על העמוד הראשון. יזהר סמילנסקי הקדיש את הספר לאחד פלוני-אלמוני שבשל צנעת-הפרט לא נציין את שמו. נסתפק בכך שבאותם ימים רחוקים היה הנמען, וכאן הסגרתי רק פרט קטן, שולי, דמות ידועה. לפחות במילייה עליו הופקדה, בשנים האחרונות, מירי רגב.

מאות ספרים ניצבים על מדפים. איך וכיצד תבחר לך ספר? כזה שאת/ה רוצה שיהיה בספרייתך הפרטית? שכן ספרי-קריאה, אותם נכנה חד-פעמים, מעמיסים לעייפה את המדפים בספריות הציבוריות. קח, קרא, החזר. הדבר מאחורינו. אך הספר הנ"ל עמד בצד. בנפרד. לא נדרשתי ל-GPS וללא Waze, הגעתי אל האזור הנכון ושלפתי מנבכי מוחי/זיכרוני את הכותרת הנדרשת. השוויתי והתאמתי זיכרון מול מציאות. זהו-זה. השקעתי אפוא בנסיך הקטן דמים עבור קפה, מאפה וספר. הספר – ללא תשר…

קראתי את הספר. כפי שנאמר – מכריכה לכריכה. ולאחר-מכן שבתי לבחון את  שחשבתי שהבחנתי כמאפיינים אנטישמיים. להלן המובאות (הדגשות שלי):

***

כשלושה שבועות חייתי בסגנון הזה. ארבעים ושבעה הפרנקים שלי אזלו עד מהרה, והיה עלי להסתדר כמיטב יכולתי עם שלושים ושישה פרנקים לשבוע משיעורי האנגלית. בגלל חוסר ניסיוני לא ניהלתי את כספי כהלכה, ולפעמים נשארתי יום תמים בלי אוכל. כזה קרה הייתי מוכר כמה מבגדי, מבריח אותם מחוץ למלון בחבילות קטנות ומביא אותם אל חנות בגדים מיד שנייה ברחוב לה מונטיה סנט ז'נבייב. בעל החנות היה יהודי אדום שיער, איש מתועב במידה יוצאת דופן שהיה משתולל מזעם בכל פעם שהופיע לקוח בחנותו. מהתנהגותו היה אפשר לחשוב שבעצם בואנו אליו גרמנו לו איזה עוול. "Merde!" הוא היה צועק "עוד פעם אתה? מה אתה חושב שזה פה? בית תמחוי?" והסכומים ששילם היו נמוכים להפליא. תמורת כובע שקניתי בעשרים וחמישה וכמעט לא חבשתי נתן חמישה פרנקים, תמורת זוג נעליים טובות חמישה פרנקים, תמורת חולצות – פרנק אחד לחולצה. תמיד העדיף להחליף במקום לקנות, והיתה לו תחבולה, לתחוב לידיך איזה חפץ חסר ערך ואחר כך להעמיד פנים שהסכמת לקבלו. פעם ראיתי איך לקח מעיל עליון טוב מזקנה אחת, שם שני כדורי ביליארד לבנים בידיה ואחר כך מיהר לדחוף אותה החוצה מהחנות לפני שהספיקה למחות. תענוג היה למחוץ את אפו של היהודי הזה, אילו רק יכולתי להרשות לעצמי לעשות זאת. [23]

***

מיהרתי למטה וקניתי כיכר לחם. בוריס התנפל על הלחם ואכל חצי ממנו, אחר כך הוטב לו והוא התיישב על המיטה וסיפר לי מה קרה לו. אחרי שיצא מבית החולים לא הצליח למצוא עבודה משום שעדיין צלע מאוד, והוא ביזבז את כל כספו ומישכן את כל חפציו, ובסופו של דבר רעב ללחם ימים אחדים. שבוע שלם ישן על הרציף תחת גשר אוסטרליץ, בין כמה חביות יין ריקות. בשבועיים האחרונים הוא מתגורר בחדר הזה בחברת יהודי אחד, מכונאי. ככל הנראה (כאן בא הסבר מסובך) היה היהודי חייב לו שלוש מאות פרנק, וכדי להחזיר את חובו הרשה לבוריס לישון על הרצפה בחדרו ונתן לו שני פרנקים ליום בשביל אוכל. בשני פרנקים אפשר לקנות קערית קפה ושלוש לחמניות.

…חוץ מזה, היהודי אומר לי שהוא הולך לגנוב כמה גנרטורים קטנים מהמוסך שהוא עובד בו, והוא ישלם לנו חמישה פרנקים לשבוע בשביל לנקות אותם לפני שימכור אותם.

…היו בקרים שבוריס התמוטט בייאוש גמור. הוא היה שוכב במיטה על סף בכי ומקלל את היהודי שותפו לחדר. לאחרונה נעשה היהודי עצבני בגלל התשלום היומי של שני הפרנקים, וחמור מזה, התחיל נוהג פטרונות בלתי נסבלת. בוריס אמר שבתור אנגלי איני מסוגל לתפוס איזה עינוי הוא לרוסי בן טובים להיות נתון לחסדיו של יהודי.

"יהודי, מון אמי, יהודי אמיתי! ואין לו אפילו את ההגינות להתבייש בזה. לחשוב שאני, קפטן בצבא רוסי – סיפרתי לך, מון אמי, שהייתי קפטן בגדוד הרובאים הסיבירי השני? כן, קפטן, ואבא שלי היה קולונל. והנה אני, אוכל את לחמו של יהודי. יהודי…

"אני אספר לך מה טיבם של יהודים. יום אחד כשהיינו בחדשים הראשונים של המלחמה, נעצרנו כפר אחד למשך הלילה. יהודי זקן איום, עם זקן אדום כמו יהודה איש קריות, התגנב ובא אל הבית שהשתכנתי בו. שאלתי מה הוא רוצה. 'כבודו,' הוא אמר, 'הבאתי לך נערה, צעירה יפיפיה רק בת שבע-עשרה. זה יעלה לך רק חמישים פרנק.' 'תודה רבה,' אמרתי, 'אתה יכול לקחת אותה בחזרה. אני לא רוצה לחטוף איזו מחלה.' 'מחלה!' קרא היהודי, 'mais, monsieur le capitane, אין שום חשש כזה. זו הבת שלי!' זה האופי היהודי הלאומי בשבילך.

כבר סיפרתי לך, מון אמי, שבצבא הרוסי הישן זה נחשב לנוהג נפסד לירוק על יהודי? כן, חשבנו שרוק של קצין רוסי יקר מכדי לבזבז אותו על יהודים…" וכולי, וכולי.

…"הוא לקח את זה בחזרה, הגנב המלוכלך! הוא לקח את זה בחזרה!"

"מי לקח מה?" שאלתי.

"היהודי! את שני הפרנקים שלי הוא לקח, הכלב הזה, הגנב! שדד אותי בזמן שישנתי!"

נראה כי בלילה שעבר סירב היהודי בתקיפות לשלם את שני הפרנקים היומיים. הם התווכחו והתווכחו, ובסופו של דבר ניאות היהודי לתת לו את הכסף, אבל לדברי בוריס עשה זאת בדרך מעליבה מאין כמותה, נשא נאום קטן על טוב לבו וסחט ממנו הכרת טובה מבזה. ואחר כך, בבוקר, גנב ממנו את הכסף קודם שניעור בוריס משנתו. [33 – 45]

***

בטח בנחש ולא ביהודי. [84]

***

סופו של רוקול היה מר, כסופם של קמצנים רבים, אחרי שהשקיע את כספו בתוכנית נמהרת. יום אחד הופיע ברובע צעיר יהודי נמרץ ויעיל שהגה תוכנית מעולה להברחת קוקאין לאנגליה. קל למדי לקנות קוקאין בפריז, וההברחה עצמה היא עניין פשוט מאוד, אלא שתמיד יש איזה מרגל שמסגיר את התוכנית לרשויות המכס או למשטרה. אומרים שפעמים רבות הדבר נעשה בידי מוכרי הקוקאין עצמם, מפני שעסק ההברחות הוא בידיו של קרטל גדול, שאינו רוצה בתחרות. אבל היהודי נשבע שאין כל סכנה. הוא ידע איך להשיג קוקאין ישירות מווינה, לא דרך הערוצים הרגילים, ואמר שלא יהיה צורך בתשלום דמי חסות. הוא יצר קשר עם רוקול באמצעות צעיר פולני אחד, סטודנט בסורבון, שהיה מוכן להשקיע ארבעת אלפים פרנק בתוכנית בתנאי שרוקול ישקיע ששת אלפים. בכסף הזה יקנו חמישה קילו קוקאין, כמות השווה הון קטן באנגליה.

הפולני והיהודי השקיעו מאמצים אדירים כדי להוציא את הכסף מבין ציפורניו של רוקול הזקן. ששת אלפים פרנק לא היו הרבה – היה לו יותר מזה בתוך המזרן בחדרו – אבל כל פרוטה שנאלץ להיפרד ממנה עלתה לו בייסורי תופת. הפולני והיהודי לא הרפו ממנו שבועות תמימים, הסבירו, איימו, שידלו, התווכחו, כרעו על ברכיהם והפצירו בו לתת את הכסף. הזקן, מטורף למחצה, נקרע בין חמדנות לפחד. מעיו המו למחשבה שירוויח, אולי, סכום של חמישים אלף פרנק, ואף על פי כן לא העז לסכן את הכסף. הוא היה יושב בפינה, ראשו בידיו, נאנק ולפעמים צועק בייסוריו, ולעתים קרובות היה כורע על ברכיו (איש אדוק מאוד היה) ומתפלל לאל שייתן לו כוח, ובכל זאת לא היה מסוגל לעשות זאת. אבל בסופו של דבר, מתוך תשישות ולא מאיזו סיבה אחרת דווקא, נכנע פתאום. הוא חתך את המזרן שבו הטמין את כספו ומסר לידי היהודי ששת אלפים פרנק.

עוד באותו היום העביר היהודי לידיו את הקוקאין ונעלם בלי שהיות. ובינתיים, מה שלא הפליא אחרי המהומה שהקים רוקול, עשתה לה השמועה כנפיים בכל הרובע. כבר למחרת בבוקר פשטה המשטרה על המלון.

רוקול והפולני התענו. השוטרים עשו את דרכם מעלה מקומה אל קומה וחיפשו בחדרים בזה אחר זה, ועל השולחן היתה מונחת לה חבילת הקוקאין הגדולה שלא היה להם היכן להסתירה, וגם לא שום סיכוי לרוץ במדרגות ולברוח. הפולני רצה להשליך את החומר החוצה מבעד לחלון, אבל רוקול לא הסכים לשמוע על כך. שרלי, שלדבריו היה במקום, סיפר שבשעה שניסו לקחת את החבילה מידי רוקול, הוא אימץ אותה אל לבו ונאבק כמשוגע למרות שבעים וארבע שנותיו. מטורף היה מפחד, אבל העדיף ללכת לבית הסוהר ובלבד שלא ישליך את כספו.

לבסוף, כשהגיעו השוטרים אל הקומה שמתחת לחדרו של רוקול, צץ רעיון במוחו של מישהו. לאחד משכניו לקומה היו תריסר פחיות של פודרה לפנים, שהיה מוכר תמורת עמלה. הרעיון היה למלא את הפחיות בקוקאין, כאילו אינו אלא פודרה. חיש קל נשפכה הפודרה החוצה בעד לחלון והקוקאין החליף את מקומה, והפחיות הועמדו בגלוי על שולחנו של רוקול, כאילו אין לו מה להסתיר. כעבור דקות מעטות באו השוטרים לחפש בחדרו. הם הקישו על הכתלים והציצו לתוך הארובה והפכו את המגירות ובדקו את לוחות הרצפה, ואז, בדיוק כשעמדו ללכת, הבחין המפח בפחיות שעל השולחן.

"Tines," אמר, "תעיף מבט בפחיות האלה. לא שמתי לב אליהן. מה יש בהן, הה?"

"פודרה לפנים," אמר הפולני בשלווה רבה ככל שעלה בידו. אבל באותו הרגע פלט רוקול המבוהל גניחה קולנית, ומיד התעורר חשדם של השוטרים. הם פתחו פחית אחת ושפכו החוצה את תוכנה, ולאחר שריחרחו אותה אמר המפקח שלדעתו זה קוקאין. רוקול והפולני נשבעו בשם כל הקדושים שאין זו אלא פודרה לפנים, אך לשווא. ככל שהרבו למחות גבר חשדם של השוטרים. שני הגברים נעצרו ונלקחו אל תחנת המשטרה, וחצי הרובע בא בעקבותיהם.

בתחנה חקר המפקח את רוקול ואת הפולני, ופחית אחת של קוקאין נשלחה לבדיקה. שרלי אמר שקשה לתאר את המהומה שהקים רוקול. הוא בכה, התפלל, השמיע הצהרות סותרות והאשים את הפולני, הכול בנשימה אחת ובקול רם שקולו נשמע עד אמצע הרחוב. השוטרים כמעט פרצו בצחוק למראהו.

כעבור שעה חזר השוטר ובידו פחית הקוקאין שנשלחה לבדיקה. הוא מחק.

"זה לא קוקאין, אדוני," הוא אמר.

"מה, לא קוקאין?" אמר המפקח. "אז מה זה?"

"פודרה לפנים." [143-141]

***

באחת הפינות ישב לו יהודי לבדו, חרטומו תקוע לו בצלחתו, וזלל ברעבתנות קותלי חזיר מתוך רגש אשמה. [151]

***

בוזו היה איש קטן וכהה, מעוקל חוטם, בעל שיער מתולתל שצמח נמוך על ראשו. רגלו הימנית היתה מעוקמת להחריד, כף נרגל מסובבת, והעקב פונה לפנים בדרך מעוררת חלחלה. ממראהו היה אפשר לחשוב שהוא יהודי, אבל הוא הכחיש זאת בתוקף. הוא אמר שחוטמו המעוקל הוא חוטם "רומאי". [184]

***

היהודי, לפי אורוול, הוא אם כך: תחמן, נצלן, גנב, שקרן, רמאי, נוכל, סחטן, מכוער, סרסור, בוגד וג'ינג'י….

אלו עדי. והקוראות/ם יקראו וישפטו בעצמן/ם באם קביעתי מבוססת וניצבת על קרקע בטוחה או שתלונתי תלון עמי…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: