בחירות רבותי, בחירות!

יונתן וקסמן (כלכליסט, 2019). מקור: Google Images

קראתי זה לא מכבר ספר. דיוויד ברוקס (2014), החיה החברתית, מאנגלית: גיא הרלינג, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. הספר מחזיק ב-439 עמ'. קראתי אותו מכריכה לכריכה. יתרה מזאת: יש בו 557 מראי מקום. וברור לכם לאן דבר זה מוביל. לא. אין זה ספר המשויך לג'אנר של ספרי הדרכה ועצות. עשו כך וכך… לא. המחבר עמל וטרח, עבורנו, להציג לנו את חזית הידע בנושאים חברתיים. אין בו ולו גם "עצה" אחת לקורא. פרט כמובן לעצה שלי – עיינו בו אם יש באפשרותכם.

לרגל הבחירות הקרובות ובאות, ממש-ממש כבר עומדות בפתח, בחרתי לצטט מתוך הספר הנ"ל מספר משפטים בעניין בחירות. סברתי כי ראוי להביא בפני הקורא תובנות שנאגדו יחד בעניין זה. הערה: נא לזכור כי מערכת הבחירות המוצגת בספר היא מעולם המושגים האמריקני ואצלנו ההתנהלות, איך נאמר, קצת "אחרת". לא 2 מפלגות אלא 22 מעמידות את עצמן הפעם. ובכל זאת, ניתן לקרוא את השורות ובין השורות, ולחשוב ולהעריך עד כמה משותפות התובנות. אתם/ן תשפטו עד כמה הדמיון בין המערכות. זאת אחרי שטקטיקות מקומיות שיובאו משם, לדוגמה מן הקרב בין טראמפ לקלינטון, אומצו כאן. אי-שפיות, גמגום, גלגול עיניים ועוד… כפי שגיא זהר, הציג בפנינו (ערוץ 11, 28.3.18).

ברוקס כותב כי בחר להציג את הידע באמצעות סיפור על אדם בשם "הרולד". וברוקס ממשיך ואומר לנו שהוא שאב את הרעיון מההוגה ז'אן-ג'אק רוסו, שהציג את התזה שלנו, באמצעות איש ושמו "אמיל".

וניגש לעניין עצמו (בהשמטות, המתבקשות, של ההפניות אל הערות השוליים ומראי המקום. במקרה שלנו הושמטו 8 מראי מקום):

יש מי שסבורים שהעניין בבחירות הוא אינטרסים. תן למצביעים מדיניות שתשפר את חייהם, והם יגמלו לך על כך בקולותיהם. אחרים סבורים שהעניין בבחירות הוא רגשות, וכי מסעות בחירות נועדו במהותם ליצור חיבור בסיסי עם קבוצות ועם מצביעים: לעורר תקווה בעזרת חזון לעתיד, לשגר מסר שאומר "אני בדיוק כמותכם, אני אגיב לאירועים כפי שאתם הייתם מגיבים, אני אהיה מה שהייתם רוצים להיות." לפי הגישה הזאת, העיקר בפוליטיקה אינו הגנה על אינטרסים, אלא חיזוק רגשות.

[…]

מצביעים יוצרים מפות מנטליות בעלות רמת מורכבות אינסופית, שאינן מובנות ממש גם למי שמאמצים אותן. הם קולטים מהמועמדים מיליוני אותות מרומזים – משפת הגוף שלהם, מהמילים שבחרו להשתמש בהן, מהעדפות שלהם בנושא מדיניות, מפרטי הביוגרפיה שלהם – ומגבשים רגשי שייכות על הבסיס הזה.

אין ספק שהדברים שהרולד ראה במהלך מסע הבחירות לא עלו בקנה אחד עם המודל הרציונליסטי של הפוליטיקה – מודל שבו המצביעים בוחנים בקפידה מצעים שונים ותומכים במועמד שמדיניותו משרתת את האינטרסים שלהם. תחת זאת הוא חזה בהתגלמות מודל הזהות החברתית. אנשים מעדיפים את המפלגה הנתפסת בעיניהם כמפלגה המאוכלת באנשים מהסוג שהם אוהבים ומעריצים.

כפי שטוענים חוקרי מדעי המדינה דונלד גרין, ברדלי פלמקוויסט ואריק שיקלר בספרם "המפלגה שלנו ואנחנו", רוב בני האדם יורדים את השתייכותם המפלגתית מהוריהם, או שהם נקשרים למפלגה כזאת או אחרת בשנים הראשונות לבגרותם. מעטים מחליפים מפלגה לאחר שהגיעו לגיל המעבר. אפילו אירועים היסטוריים גדולים כמו מלחמות העולם ושערוריית ווטרגייט אינם גורמים להמונים לעבור צד.

גרין, פלמקוויסט ושיקלר מוסיפים כי כאשר אנשים מחליטים באיזו מפלגה לתמוך, הם אינם משווים מצעים ובודקים איזו מפלגה תורמת יותר לאינטרס הלאומי. השלושה, המסתמכים על קשת רחבה של נתונים, טוענים שההיקשרות המפלגתית דומה יותר להיקשרות לזרם דתי או לחוג חברתי. לבני אדם יש ראייה סטריאוטיפית של מפלגות, והם נוטים להימשך למפלגה המורכבת מאנשים הדומים להם.

מרגע שבחרו לתמוך במפלגה מסוימת, בני אדם מכופפים את תפיסת העולם שלהם ואת תפיסת המציאות שלהם כך ש"יתיישרו" יותר ויותר עם השבט הפוליטי שלהם. פול גורן מאוניברסיטת מינסוטה השתמש בנתוני סקר כדי לעקוב אחרי אותם מצביעים לארך זמן. על פי המודל הקלאסי, היינו מצפים לגלות שאמריקנים הדוגלים בשוויון הזדמנויות יהיו לתומכי המפלגה הדמוקרטית ושאמריקנים הדוגלים בצמצום המעורבות הממשלתית יהיו לתומכי הרפובליקנים. אבל מה שקורה בדרך כלל בפועל הוא שאנשים נעשים קודם כול דמוקרטים, ורק אז מייחסים יותר ויותר חשיבות לשוויון הזדמנויות, או שהם נעשים רפובליקנים, ורק אז מייחסים יותר ויותר חשיבות לצמצום המעורבות הממשלתית. לא פעם ההשתייכות המפלגתית מעצבת ערכים, ולא להפך.

ההשתייכות המפלגתית מעצבת אפילו את תפיסת המציאות של האדם. ב-1960 פרסמו אגנוס קמפבל ועמיתיו את המאמר הקלאסי "הבוחר האמריקני", ובו טענו כי ההשתייכות המפלגתית פועלת כמסנן. התומך במפלגה מסוימת מסנן עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת העולם המוסכמת של המפלגה שלו, ומנפח עובדות המאששות אותה. במרוצת השנים היו חוקרים במדעי המדינה שמתחו ביקורת על הניתוח הזה, אבל חוקרים רבים חוזרים כיום למסקנה של קמפבל: ההשתייכות המפלגתית אכן מטה באופן בוטה את תפיסת המציאות שלנו.

לדוגמה: החוקר לארי ברטלס מאוניברסיטת פרינסטון הצביע על נתוני סקרים שנאספו לאחר הכהונות של רונלד רייגן וביל קלינטון כנשיאים. ב-1988 נשאלו המצביעים אם שיעור האינפלציה ירד במהלך הנשיאות של רייגן. האמת היא שהוא ירד מ-13.5% ל-4.1%, אבל רק 8% מהדמוקרטים האדוקים אמרו שהאינפלציה ירדה. יותר מ-50% מתומכי המפלגה הדמוקרטית האמינו שהאינפלציה עלתה תחת שלטונו של רייגן. הרפובליקנים האדוקים הפגינו ראייה אופטימית ומדויקת יותר של המגמות הכלכליות. 47% מהם אמרו שהאינפלציה ירדה בימי רייגן.

בתום כהונתו של קלינטון נשאלו המצביעים שאלות דומות על מידת ההצלחה של המדינה בשמונה השנים האחרונות. הפעם הרפובליקנים הם אלה שהפגינו חוסר דיוק ויחס שלילי, ואילו הדמוקרטים היו הרבה יותר חיוביים ומדויקים. ברטלס מסכם בקביעה שלנאמנויות מפלגתיות יש השפעה מחלחלת על תפיסת המציאות של בני האדם. הן מחזקות ומנפחות הבדלי דעות בין רפובליקנים לדמוקרטים.

יש אנשים שמאמינים כי חינוך טוב יותר יוכל להביא להתגברות על ליקויים קוגניטיביים מהסוג הזה. אבל נראה שלאמונה האופטימית הזאת אין ממש על מה לסמוך. מחקר של צ'רלס טייבר ומילטון לודג' מאוניברסיטת סטוני ברוק מצא אמנם כי מצביעים משכילים צודקים יותר מבחינה עובדתית, אבל עדיין טועים בעובדות חלק גדול מהזמן. ואם לא די בכך, הנכונות שלהם לתקן את דעותיהם השגויות נמוכה מזו של המצביעים הפחות משכילים, משום שהם בטוחים כל כך שהם צודקים בכל דבר.

הרושם הכללי שמתקבל מהמחקרים הוא שהחיפוש אחר מועמד הוא חיפוש אסתטי – חיפוש אחר מועמד שיש איתו "קליק". חלק מהגורמים שמשפיעים על החלטותיו של הבוחר עשויים להיות רגעיים וחסרי חשיבות לכאורה. אלכסנדר טודורוב ועמיתיו מאוניברסיטת פרינסטון הראו לנחקריהם צילומי פנים בשחור-לבן של מועמדים יריבים לסנאט ולבית הנבחרים של ארצות הברית, ושאלו אותם מי מהמועמדים נראים כשירים יותר. (הנחקרים לא הכירו את המועמדים).

המועמדים שנתפסו כשירים יותר בעיני הנחקרים ניצחו ב-72% ממערכות הבחירות האמיתיות לסנאט וב-67% ממערכות הבחירות לבית הנבחרים. הנחקרים הצליחו לחזות בצורה מרשימה מי יהיו המנצחים גם כאשר ניתנה להם שנייה אחת בלבד להביט בפניהם של המועמדים וגם כאשר לא היה להם כל מידע ממשי על המועמדים. הממצא הזה שוחזר במחקרים שנעשו במדינות אחרות. [עמ' 309-305]

עכשיו, לאחר קריאה, בחינה והפנמה, אתם/ן בהחלט יכולים/ות לרוץ אל הקלפי ולשלשל את הפתק הנכון.

ערן וולקובסקי (הארץ, 2015). מקור: Google Images

© כל הזכויות שמורות להוצאות/מו"לים. אני כאן שימשתי כבלדר בלבד. ולקורא ינעם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • salant4  ביום 10 באפריל 2019 בשעה 12:14 PM

    תודה לך ד"ר משה הרפז על סקירה מעשירה !!

    מלוא הערכתי ,
    עמי סלנט
    https://www.facebook.com/amikam.salant

  • ywelis  ביום 13 באפריל 2019 בשעה 4:38 AM

    לא איש אלא נער בשם 'אמיל', שהיה שמו של ספרו על החינוך – ספר שלמעשה הוא הבסיס לתורת החינוך המודרנית, שמכירה בכך שצעירים שונים ממבוגרים בצרכיהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: