ראפה נוי 9 – תחרות אדם-ציפור

אמנם איש האשכולות הפרוסי, אלכסנדר פון הומבולדט (ראו: "המצאת הטבע" מאת אנדריאנה וולף), שיש המכתירים אותו כאקולוג הראשון, לא היה ולא ביקר, ולכן גם לא כתב על ראפה נוי (אי הפסחא), אך באופן מדהים את שראה בוונצואלה וברוסיה התחולל גם כאן ובאורח הרבה יותר קיצוני ודרמטי. רשימה זאת, ה-9 במספר אודות מסענו באי, היא סיפור שלא-יאמן המקפל בתוכו טרגדיה אנושית מצמררת.

וכרגיל, אביא דברים בשם אומרם כפי שטווה/טבע זאת יאיר גרבוז ("בית בגליל"), והפעם זהו החוקר ג'ארד דיימונד, שחלק ממה שכתב על אי הפסחא כבר הובא בפניכם/ן ברשימות קודמות, יען כי מלאכת הכתיבה שלו, לדעתי, טובה משלי. ומדוע עלי להמציא את הגלגל ולהתייסר בניסויים ובניסוחים, כאלה או אחרים:

התמונה הכללית המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות ביותר בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים שלו נכחדו. ההשלכות הישירות, מבחינתם של תושבי האי, היו אובדן חומרי גלם, אובדן מזון מלוקט מן הבר וירידה בתנובת החקלאות.

חומרי הגלם שאבדו, או נותרו זמינים בכמויות קטנות בהרבה לעומת העבר, כללו את כל מה שנעשה מצמחים ומעופות מקומיים, ובכלל זה עץ, חבל, קליפה לייצור אריגים ונוצות. בהיעדר בולי עץ וחבלים, בא הקץ על הובלת הפסלים והצבתם, כמו גם על בנייתן של סירות קאנו שביכולתן להפליג למרחקים. ב-1838 הטילה ספינה צרפתית עוגן מול אי הפסחא, וחמש סירות קטנות ודולפות חתרו אליה כדי לסחור עם מלחיה; רב החובל דיווח: "הילידים רק חזרו שוב ושוב, בהתרגשות רבה, על המילה מירוּּּ, וגילו קוצר רוח משהבחינו כי היא אינה מובנת לנו: מילה זו היא שם העץ המשמש את הפולינזים לבניית סירותיהם. את זה הם רצו יותר מכול, ולא חסכו במאמצים כדי להבהיר לנו את כוונתם." פירוש השם "טֶרֶוָואקָה", שמו של הגדול והגבוה בהרי אי הפסחא, הוא "המקום שממנו באות סירות": לפני שאיבדו מדרונותיו את עציהם והפכו לגני ירק, הם שימשו מקור לעצים, ועדיין פזורים בהם כלי האבן – המקדחים, המקצועות, הסכינים, המפסלות ושאר כלי העבודה לעיבוד עץ ובניית קאנו – מאותה תקופה. בהיעלם העצים הגדולים נותרו התושבים בלי דלק לחמם את עצמם בלילות החורף של אי הפסחא, נשובי הרוח וסחופי הגשם, בטמפרטורה של 10 מעלות צלזיוס. תחת זאת נאלצו התושבים, מאז 1650, להבעיר עשב, צמחים קטנים ופסולת של קנה סוכר ושל גידולים אחרים כדלק. בלי ספק הייתה תחרות עזה על השיחים המעוצים הנותרים, בין אנשים שניסו להשיג סכך ופיסות עץ קטנות לבתיהם ולכלי העבודה שלהם, או קליפה לאריג. אפילו שיטות הקבורה השתנו בהכרח: שריפת הגופות, שגזלה כמות מרובה של עץ לכל גופה, נפסקה בלית ברירה ופינתה מקום לחניטה ולקבורת העצמות.

רוב מקורות המזון מן הבר אבדו. בלי סירות שביכולתן להפליג בים הפתוח, נעלמו למעשה עצמות הדולפינים – מקור הבשר העיקרי של תושבי האי במאות השנים הראשונות לשבתם בו – מגלי האשפה של 1500 ואילך, ועמם הטונה ושאר דגי הים העמוק. מספר קרסי הדיג ועצמות הדגים בכלל פחת אף הוא בגלי האשפה, ונותרו בעיקר מיני הדגים שאפשר לדוג אותם במים רדודים או מעל החוף. עופות היבשה נעלמו לחלוטין, ועופות הים הצטמצמו לאוכלוסיות שיורית של שליש מהמינים המקוריים של אי הפסחא, שרבייתן הוגבלה לכמה איונים מול חופי האי הגדול. פרי הדקל, התפוחים המלאיים וכל שאר פירות הבר נמחקו מהתפריט. הצדפות והסרטנים שנאכלו נעשו קטנים יותר, כמינים וכפרטים, ומעטים הרבה יותר. מקור המזון היחיד מן הבר שזמינותו לא השתנה היה החולדה.

[…]

אלה היו ההשפעות הישירות ביותר של השמדת היערות ושאר המפגעים הסביבתיים מעשה ידי אדם. ההשלכות הרחבות יותר מתחילות במכות רעב, נמשכות בירידה תלולה בגודל האוכלוסייה, ומידרדרות לקניבליות בסופו של דבר. סיפוריהם של תושבי האי הנותרים על מכות הרעב מקבלים אימות ציורי מהפסלונים הקרויים מואאי קָוָואקָוָוה, המתארים בני אדם מוכי רעב שלחייהם שקועות וצלעותיהם בולוןת. ב-1774 תיאר רב החובל קוק את תושבי כ"קטנים, צנומים, חרדים ואומללים." מספר אתרי הבתים בשפלות החוף, שם התגוררו כמעט כל התושבים, ירד ב-70% מרמת השיא שלו בסביבות 1600-1400 עד למאה השמונה-עשרה, והדבר מצביע על ירידה דומה במספר התושבים. משנעלמו מקורות הבשר מן הבר ששימשו אותם בעבר, פנו ילידי האי אל המקור הגדול ביותר שנותר להם, מקור שלא נעשה בו שימוש בעבר: בני-אדם, שעצמותיהם החלו להופיע לא רק באתרי קבורה אלא גם (מפוצחות, כדי לנצל את הלשד) בגלי האשפה המאוחרים של אי הפסחא. המסורת שבעל-פה של ילידי האי מרבה לעסוק בקניבליות; לא היה עלבון גדול יותר שאדם יכול היה להטיח באויבו מאשר "בשר אמך תקוע בין שיני."

בעבר הצדיקו ראשי השבטים והכוהנים של אי הפסחא את מעמדם הרם בטענה של מוצא ישיר מן האלים, ובהבטחה לספק יבולים שופעים ושגשוג כללי. הם תמכו את האידיאולוגיה הזאת באדריכלות מונומנטלית ובטקסים שנועדו להרשים את המוני העם, ואלה התאפשרו הודות לעודפי היבולים שנגבו מן ההמונים. ככל שהתברר כי הבטחותיהם ריקות מתוכן, איבדו ראשי השבטים והכוהנים את מעמדם, עד שהודחו בסביבות 1680 בידי מנהיגים צבאיים שנקראו מָטָטוֺאָה, והמבנה החברתי של אי הפסחא, שהיה בעבר כה מורכב ומגובש, התמוטט בגל של מלחמות אזרחים.

[…]

בדמדומיה אלה של החברה הפולינזית של אי הפסחא, לא רק האידיאולוגיה הפוליטית העתיקה כשלה, אלא גם הדת העתיקה, שנזנחה בעת שאיבדו ראשי השבטים את סמכותם. לפי המסורת שבעל-פה, האהו והמואאי האחרונים הוקמו בסביבות 1620, ופארו (הגבוה בפסלים) היה בין האחרונים. המטעים במדרונות הגבוהים, שהוקמו במצוות העילית כדי להאכיל את צוותי הפסלים, נזנחו בהדרגה בין 1600 ל-1680. העלייה בגודל הפסלים אולי משקפת לא רק את שאיפתם של ראשי שבטים יריבים להתעלות איש על רעהו, אלא גם את העתירות הנואשות יותר ויותר לרוחות האבות, כמתחייב מן המשבר הסביבתי ההולך ומחריף. בסביבת 1680, בעת ההפיכה הצבאית, עברו שבטים יריבים מהקמת פסלים יותר ויותר גדולים להפלת פסלים של יריביהם. יתר על כן, גושי סלע הונחו לפני הפסלים המופלים, על-מנת שהפסל הנופל יתנפץ עליהם.

[…]

איננו יודעים עד כמה התקדמה הפלת הפסלים בעת שביקרו באי האירופים הראשונים, משום שרוחפן [ההולנדי שנתן לאי את שמו – מ.ה] נחת ב-1722 רק לשעה קלה, באתר אחד ויחיד, והמשלחת הספרדית של גוננסאלס ב-1770 לא תיעדה כלל את ביקורה, מלבד רישום ביומן האונייה. התיאור האירופי הראשון שהיה ראוי במקצת לשמו נכתב בידי רב החובל קוק ב-1974: הוא שהה באי ארבעה ימים, ושלח קבוצה לסייר באי. זאת ועוד, היו עמו בני טהיטי דוברי פולינזית, ונמצא כי שפתם דומה למדי לשפה המדוברת באי הפסחא; כך עלה בידו להידבר עם תושבי המקום. קוק כתב שראה פסלים מופלים, וכן אחרים שנותרו זקופים. האזכור האירופי האחרון של פסל עומד היה משנת 1838; ב-1868 נמסר כי לא נותר אף פסל זקוף אחד. המסורת אומרת כי הפסל האחרון שהופל (בסביבות 1840) היה פארו, שאותו הקימה לפי המסופר אישה לזכר בעלה, והוא הופל על-ידי אויבי משפחתה באופן שנועד להביא לשבירת הפסל לשניים באמצע גובהו.

[…]

הפלת המואאי של אי הפסחא בידי צאצאיהם של בוניהם מזכירה לי את הפלת פסליהם של סטלין וצ'אושסקו ברוסיה וברומניה, עם התמוטטות הממשלות הקומוניסטיות בארצות אלה. אין ספק שתושבי האי היו מלאים בזעם כבוש כנגד מנהיגיהם במשך זמן רב, בדומה לרוסים ולרומנים, כידוע לנו היטב. הייתי רוצה לדעת כמה מהפסלים הופלו בנפרד, כל אחד לגופו, בידי אויביו הישירים של בעל הפסל (בדומה להפלת פארו המתוארת לעייל), וכמה מהם נהרסו בגל מתפשט במהירות של כעס ומרירות, כפי שקרה בתום העידן הקומוניסטי.

[…]

המָטָטוֺאָה הצדיקו את ההפיכה הצבאית שלהם באמצעות פולחן דתי שאימצו, ובמרכזו האל הבורא מָקֶמָקֶה, שעד אז היה רק אחד האלים המרובים בפנתיאון של אי הפסחא. מרכז הפולחן היה בכפר אוֺרוֺנגוֺ שבשולי מכתש ראנו קאו, מעל שלושת היונים הגדולים ביותר הסמוכים לחוף, שבהם עדיין המשיכו לקנן עופות ים. הדת החדשה פיתחה סגנונות אמנותיים משלה, שהתבטאו בעיקר בפטרוגליפים (גילופי סלע) של איברי מין נשיים, אנשי-ציפור ועופות (לפי סדר של שכיחות פוחתת): אלה גולפו לא רק על המונומנטים של אורונגו, אלא גם על-גבי מואאי ופוקאו שהופלו במקומות אחרים. מדי שנה ערך פולחן אורגנו תחרות בין הגברים – שחייה אל מעבר למצר הקר ושורץ הכרישים שרוחבו קילומטר וחצי, המפריד בין האיונים לבין אי הפסחא עצמו, כדי לאסוף את הביצה הראשונה שהטילו בעונה זו השחפיות הכהות המקננות שם. מי שחזר לאי עם ביצה לא-שבורה נמשח כ"איש-הציפור של השנה" למשך השנה הבאה. הטקס האחרון באורונגו נערך ב-1867, וצפו בו מיסיונרים קתולים – בעת ששרידיה האחרונים של חברת אי הפסחא, כלומר אלה מהם שטרם נהרסו בידי בני האי עצמם, הושמדו בידי העולם החיצון.

וקלאודיו מבהיר כי לתחרות אדם-ציפור ניגשו נציגי כל השבטים. נציג אחד לכל שבט. האדם הראשון שהגיע אל הכפר עם ביצה שלמה הוא המנצח. ונציג של השבט שלו ישמש, במשך השנה הקרובה ועד לתחרות הבאה, כנשיא כל השבטים.

ועכשיו, לאחר שקראנו, למדנו, הבינונו והנחנו את היסודות הראויים – יצאנו אל השטח להקים בניין. ז"א לחזות במו-עיננו בלוע הר הגעש ראנו קאו, ביישוב אורונגו שאוכלס רק פעם בשנה למשך חודש לצורך תחרות של אדם-ציפור (Bird-Man Competition), לבקר במוזיאון, לתצפת על האי שממול, ולראות את כל מה שניתן לראות בין התחנות לעיל. ובאתרים הוליכנו קלאודיו, פולינזי מקומי מצאצאי אחד מ-5 השבטים שנותרו הניתנים לזיהוי (מתוך 15-12 שבטים במקור), הנושא שם היספני, לא לפני שסעדנו את ארוחת הצהרים אל מול האוקיינוס. טונה טרייה צרובה, סלט, כוס יין… דומני שאין צריך/נחוץ יותר מכך.

הפסקת צהרים

היכן אנו על המפה

המכתש

מהווי החיים בכפר

פטרוגליף

פטרוגליף

פטרוגליף

לוחם מתחרה

המתחרים מטפסים על צוק הקינון של השחפית הכהה

המתחרים שוחים כל הדרך חזרה שהביצה קשורה אל מצחם

והזוכה הוא…

מבט אל האיון/צוקון

פטרוגליף

אדם-ציפור

אמנם מדברים על התחרות "אדם-ציפור", אך בפועל זאת התמודדות בין בני-אדם. הביצה השלמה היא הקש שיכריע את גב הגמל. שכן, אם פלוני הגיע לפני אלמוני אל קו הגמר, אך הביצה שקשר אל מצחו נסדקה או נשברה, תואר המנצח עובר מהראשון אל השני…

ג'ארד דיימונד (2008), התמוטטות, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת מטר, עמ' 107-104.

צילומים: משה הרפז (נובמבר 2017). כל הזכויות שמורות©.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: