ראפה נוי 7 – ראנו רראקו (המחצבה)

נזכיר לקוראים – אנו, מחבר שורות אלו ואשת חיקו, מבקרים באי ששמו ראפה נוי. זהו שם המקום בשפת בני המקום, הנמנים על שבט ממוצא פולינזי. האי מוכר יותר וגם בשפות אחרות – אי הפסחא. האי שייך לצ'ילה. וזאת הרשימה ה-7 של רשמינו משם.

ברוּנֵה, המדריכה, הסיעה אותנו מן הפנסיון, בג'יפ סוזוקי אדום, אל אתר המחצבה. אחרים קוראים לכך מפעל. אנו נישאר נאמנים לתרגום של quarry. אל כור מחצבתם של המואאי. ראשית נקרא מה כתבו אחרים. ואחר-כך נבדוק את מה שאנו רואים כיום שכן אנו מעריכים, שעם חלוף השנים, בין לבין, לבטח חלו שינויים כלשהם. גדולים או קטנים. ואם לא קרה דבר – נכתוב אנו כי מה שהיה הוא ההווה. ומה שיהיה – מי יישורנו. ואיך התגלגלה ברוּנֵה מברזיל להיות מדריכת טיולים בראפה נוי – את סיפורה זה ננצור עמנו.

המחצבה ממוקמת בשולי הר געש. ביקרנו גם בלוע. וגם בחצבה. אך ראשית דבר נביא ממה שכתב ג'ארד דיימונד:

מכל האתרים שביקרתי בהם מימי, לא היה אחד שהותיר בי רושם מצמרר יותר מראנו רראקו, אות מחצבה באי הפסחא שבה נחצבו פסלי האבן הענקיים המפורסמים של האי.

[…]

ראנו רראקו הוא לוע געשי כמעט עגול שקוטרו כ-600 מטרים, ונכנסתי לתוכו בשביל תלול שטיפס אל שפת הלוע מהמישור הנמוך שמחוצה לו, ושוב ירד בתלילות לעבר האגם הבוצי שבתחתית הלוע. איש אינו מתגורר בקרבתו כיום. על מדרונות הלוע, החיצוניים והפנימיים, פזורים 397 פסלי אבן המייצגים באורח מסוגנן גֵו של גבר בעל אוזניים ארוכות; רובם מגיעים לגובה של חמישה עד שבעה מטרים, אבל הגדול מביניהם, גובהו 21 מטרים (יותר מבניין בן חמש קומות ממוצע בימינו); משקלם נע בין 10 ל-270 טונות. אפשר להבחין במה שנותר מהדרך שבה הובלו הפסלים אל מחוץ ללוע, בעד חתך שנחצב במקום נמוך בשפתו, וממנו יוצאות שלוש דרכי הובלה שרוחבן כשבעה מטרים – לצפון, לדרום ולמערב, אל חופי האי. הארוכה בהן, אורכה 14 ק"מ. לצדי הדרכים האלה פזורים עוד 97 פסלים, כאילו ננטשו במהלך הובלתם מהמחצבה. לאורך החוף, ובכמה מקומות בפנים האי, ישנם כ-300 בימות אבן [אהו – מ.ה.], ושליש מהן נשאו בעבר עוד 393 פסלים, שאף לא אחד מהם ניצב זקוף (עד לפני כמה עשרות שנים), שכן כולם הופלו ארצה – רבים מהם, באופן שנועד בכוונה תחילה לשבור את צוואריהם.

ראשית – לוע ההר:

בדיעבד – יכול, ואולי רצוי, שהיה מוצלח יותר אם הייתי עושה פנורמה. אך לא עשיתי… ואחר-כך בקרנו במחצבה/מפעל…

[…]

הפסלים שנותרו במחצבה מצויים בכל מיני שלבים של עיבוד. חלקם עדיין מחוברים לתשתית הסלע מהם נחצבו, בעלי צורה ניתנת לזיהוי אבל בלי פרטים כמו אוזניהם או כפות ידיים. אחרים נשלמו, נותקו מהתשתית, והם נחים על מדרון הלוע מתחת לגומחה שמתוכה נחצבו, ועוד אחרים הוצבו בשעתם בתוך הלוע. הרושם המצמרר שהטביעה בי המחצבה נבע מתחושתי כי אני נמצא בבית-חרושת שכל פועליו הסתלקו בבת-אחת, מסיבה לא-ידועה, השליכו את כליהם מידיהם, יצאו בסערה והשאירו כל פסל בשלב שבו נמצא באותו רגע, יהיה אשר יהיה. על קרקע המחצבה היו פזורים מכושי אבן, מקדחים ופטישים, שבאמצעותם נחצבו הפסלים וגולפו. סביב כל אחד מהפסלים מחוברים עדיין לסלע יש שוחה שבה עמדו החוצבים. בחומת הסלע חצובים זיזי אבן שעליהם אולי תלו החוצבים את הדלועים המיובשות ששימשו להם כמימיות. באחדים מהפסלים בלוע יש סימנים המעידים כי נשברו או הושחתו בכוונה, כאילו בידי קבוצות יריבות של חוצבים, שביקשו לקלקל זו את פרי עבודתה של זו. מתחת לאחד הפסלים נמצאה עצם אצבע של אדם, אולי רשלנותו של אחד מאנשי הצוות שהוביל את הפסל הזה. מי היו חוצבי הפסלים, מדוע השקיעו בהם מאמץ שכזה, כיצד הובילו את גושי האבן הענקיים האלה וכיצד הציבו אותם, ומדוע הפילו את כולם בסופו של דבר?

לכל השאלות הללו יש לנו כיום תשובות. לא, אין מדובר בחייזרים אלא בתושבי האי שהקימו את המואאי והציבו אותם על האהו לזכר האבות הקודמים שהפכו לסוג של אלים. האלים הכזיבו ולכן הופלו. גם לשאלה של כיצד הובילו – נמצאה תשובה. ונתייחס לכך בהמשך רשימה זאת. נדגיש – רוב התשובות מצביע על פתרונות מקובלים/אפשריים כאלה או אחרים ותמיד ישנו חוקר או שניים שיטענו שהדבר אינו נכון ויציבו תיאוריה משלהם…

במחצבת ראנו רראקו אפשר לראות פסלים שלא הושלמו, צמודים לחומת הסלע ומוקפים בתעלות חציבה צרות שרוחבן מגיע רק לחצי מטר. מכושי היד העשויים בזלת, שבהם השתמשו החוצבים, עדיין פזורים במחצבה. הפסלים הרחוקים ביותר מהשלמתם אינם אלא גושי אבן שנחצבו באורח גולמי מחומת הסלע, כשהצד העתיד להיות קדמי פונה כלפי מעלה והגב מחובר עדיין למצוק שמתחת, בשדרית ארוכה של אבן. לאחר מכן גולפו הראש, האף והאוזניים, ובעקבותיהם הזרועות, כפות הידיים ואזור החלציים. בשלב זה סולקה השדרית המחברת את גב הפסל למצוק, והחלה הוצאת הפסל מהגומחה. כל הפסלים המצויים עתה בשלבי הובלה שונים חסרים את ארובות העיניים, שמן הסתם לא גולפו בטרם הגיע הפסל לאהו והוצב שם. אחת התגליות המרשימות ביותר מן הזמן האחרון בדבר הפסלים נתגלתה ב-1979 על-ידי סוניה האואה וסרחיו ראפו האואה, שמצאו באדמה ליד אהו גלגל עין שלם ונפרד של אלמוג לבן, עם אישון של סקוריה אדומה. בהמשך נחשפו שברים של עיניים דומות נוספות. כאשר מוכנסות העיניים הללו לראש הפסל, הן יוצרות רושם של מבט נוקב, מסנוור, שקשה לעמוד בפניו. מהעובדה שרק מעט עיניים כאלה נמצאו אפשר ללמוד שרק מעטות נוצרו מלכתחילה, הוחזקו במשמרתם של הכוהנים, והונחו בארובות העיניים רק לקראת טקסים.

עדיין ניתן להבחין בדרכים שבהן הובלו הפסלים מהמחצבות; הן עוקבות אחרי קווי הגובה, כדי למנוע את העבודה המיותרת שהייתה כרוכה בטלטול הפסלים במעלה גבעות ובמורדן, ואורכה של הארוכה מהן מגיע ל-15 ק"מ – זו המוליכה לאהו של החוף המערבי, המרוחק ביותר מראנו רראקו. אולי משימה כזו נראית לנו אימתנית, אך ידוע לנו שעמים פרהיסטוריים אחרים הובילו אף הם אבנים כבדות מאוד – לסטונהנג', לפירמידות של מצרים, לטואטיוואקן ולמרכזים חשובים של האינקה ושל האולמקים – ואפשר להסיק משהו על השיטות ששימשו את המובילים בכל מקרה. החוקרים שבאו אחריו ניסו לטלטל את הפסלים במצב מאונך או מאוזן, עם מזחלת עץ ובלעדיה, עם מסלול מוכן מראש על גלגילים משומנים או לא-משומנים ובלעדיו, או עם קורות צולבות במקום זה. השיטה הנראית לי משכנעת מכול היא זו שהציעה ג'ו אן ון טילברג, ולפיה התאימו תושבי אי הפסחא לצורך זה את "סולמות הקאנו", הנפוצים כל-כך באיי האוקיינוס השקט, שכן בעזרתם מסיעים אל החוף בולי עץ כבדים. ה"סולמות" היו עשויים זוג פסי עץ מקבילים, מחוברים בקורות עץ צולבות (להבדיל מגלילים נעים), שעליהם נגרר בול העץ.

[…]

ג'ו אן גייסה את תושביו הנוכחיים של אי הפסחא לניסוי שהעמיד את התיאוריה שלה למבחן; הם בנו סולם קאנו, הניחו פסל בשכיבה על מזחלת עץ, קשרו חבלים למזחלת ומשכו אותה על-גבי הסולם. היא מצאה כי 50 עד 70 איש, העובדים חמש שעות ביום וגוררים את המזחלת כחמישה מטרים בכל משיכה, יכולים להסיע פסל ממוצע של 12 טונות למרחק 15 ק"מ בתוך שבוע. המפתח, גילו ג'ו אן ובני האי, הוא תיאום משיכותיהם של כל המשתתפים, כדרך שהחותרים בקאנו מתאמים את תנועות החתירה במשוטים.

עד כאן לגבי ההובלה. כיצד מעמידים – ראו ברשימה הבאה.