ביקור בגן לאומי אפולוניה (תל ארשף / ארסוף / ארסור) ומעבר לכך

וביום חורף אחד, יום בו זרח השמש, יצאתי לחמם את עצמותי. תרתי משמע. ובחרתי לבקר בגן לאומי אפולוניה הוא ארסוף. קל"ב. הייתי כמעט "לבדיתי". כפי שכתבה מרים ילן-שטקליס. ברם פה ושם היו א/נשים. מתי מעט. דבר שהטיב אתי כי לא הצטרכתי לחכות עד שהם, ה-א/נשים, ייעלמו ממסגרת התמונה.

כמובן שאין מדובר בישוב האליטיסטי ארסוף הנוכחי הממוקם מס' ק"מ מצפון למצודה הצלבנית, הנחבא מאחורי קיבוץ שפיים ומוקף בחומה מודרנית ובת-זמננו וחמוש במשמר גדור – קהילה מגודרת (Gated Community), אלא בקודמו זה מאות שנים.

לפני מס' שנים ראיתי, במוזיאון ארץ ישראל, ובשמו הממותג – מוז"א, המהדהד שם של מוזיאון אחר במקום אחר, תערוכה ושמה סעודה אחרונה באפולוניה. שנים קודם לכן ביקרתי באתר זה מספר פעמים. עוד טרם היותו גן לאומי. הליכה לאורך חוף הים, מהרצליה אל נתניה ובחזרה, כללה, כמובן מאליו, טיפוס משפת הים עד קצה המצוק. וזאת עשינו לא פעם אחת. עברו ימים, חודשים ושנים…

אני מעיין בספר, שעד כה נדחק לקרן זווית, ושנלווה אל התערוכה. הנה הגיעה שעתו ובא זמנו שנקרא אותו בפרוטרוט ולא נסתפק ברפרוף. אל תדאגו – לא נחפור לכן/ם הקוראות/ים מעבר למינימום האפשרי. אני מכנה את הספר ספר ולא קטלוג שכן הוא אוחז 224 ע' ורבים בו המאמרים המקצועיים מעבר להצגת צילומים של מוצגי התערוכה דאז. נצטט ממנו רק המעט הנחוץ/דרוש להבנת הרקע ההיסטוגרפי של המקום.

ונתחיל, מטבע הדברים, בפתח דבר, אותו כתבו עירית ציפר ואורן טל:

"האתר אפולוניה-ארשוף (תל ארשף) שוכן בגבול הצפוני-מערבי של הרצליה, על מצוק כורכר חופי. חפירות ראשוניות באתר נערכו בשנת 1950. למן 1977 נחפר האתר מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים ומשנת 1982 – על ידי משלחת מטעם המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב בהנהלת פרופסור ישראל רול המנוח. בשנים האחרונות מנהל פרופסור אורן טל את החפירות באתר והן נמשכות עד עצם היום הזה.

למן המאה ה-6 לפסה"נ יושב האתר באופן רציף עד לתקופה הצלבנית. מן התקופה הפרסית וההלניסטית נחשפו קטעי קירות דלים, בורות פסולת וקברים אחדים. עיקר הממצא האדריכלי מאפולוניה הרומית הוא וילה הפונה לים, בעלת חצר פריסטלית [חצר פתוחה מוקפת עמודים – מ.ה.], שמחוץ לה מסדרון היקפי וחדרים מכול עבריו. בתקופה הביזנטית השתרעה סוֺזוּסה (אפולוניה) על מרחב פרוז של כ-280 דונם. בין ממצאיה כנסייה ורובעי תעשייה עם גתות, בתי בד, ברכות מטויחות וכבשנים לייצור זכוכית גולמית. בימיו של הח'ליף האומאיי עבד אלמלכּ (705-685) הוקפה ארסוּף בחומה (כ-80 דונם שטחה). באחרית התקופה נהפך היישוב לרִבַּאט (מֵצַד), שבו פעלו חכמי דת מוסלמים. ב-1101 נפל האתר בידי הצלבנים. לקראת אמצע המאה ה-12 נמסר האתר למשפחת אצילים מבין נושאי הצלב והפך מרכזה של סניורה פיאודלית. הקמתו של המבצר החלה ב-1241 ובשנת 1261 נמסרה השליטה על המבצר, על העיר ועל הסניורה של ארסוּר לידי האבירים ההוספיטלרים. בתום מצור ממלוכי ב-1265 חרבה העיר המבוצרת והמבצר שבצפונה, ועם נפילתם לא נוֺשב האתר עד ימינו אנו." [מקור: סעודה אחרונה, עמ' 7]

המחברים, מטבע הדברים, הציגו כאן את תמצית הממצאים ובכלל זה תולדות היישוב. הקוראות והקוראים יכולים, כמובן, להשלים את המידע לפי מקורות נוספים ככול שידם משגת.

חשתי שהציטוט אותו הבאתי אינו מספק ואינו מספיק. שכן קיבלנו תמצית של קיצור תולדות… לי הדבר בהחלט לא הספיק. לפיכך הפשלתי שרוולים ויצאתי לחפש, למצוא, לאסוף ולאגור מידע. והחלטתי להוסיף מלה או שתיים שלימים הולידו משפטים רבים. זאת יען כי אני חסיד "השיטה המרחיבה". והקורא יחליט על מה לדלג…

***

ראשית מצאתי עדויות של נוסעים מוסלמים שעברו במקום וציינו בספר מסעותיהם את ארסוף. הללו שוטטו ברחבי א"י בתקופה המוסלמית הראשונה/המוקדמת וגם בתקופה הצלבנית.

הנה כך כותב, בשלהי המאה ה-10, הנוסע המוסלמי, שמס אלדין אבו עבדאללה מחמד אבן אחמד אבן אבו בכר אלבנאא אלבשארי הידוע בכינויו אלמקדסי (991-945) כי מצא שארסוף היא: "קטנה מיפו, מבוצרת ומאוכלסת. יש בה (במסגד שלה) מנבר [ראו הסבר בהמשך – מ.ה] נאה אשר נבנה עבור רמלה, וכשנעשה קטן מדי הועבר לארסוף". [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 55]

חסן אבן אחמד אלמהלבי כותב, אף הוא לקראת מפנה האלף ה-1 לספירת הנוצרים, כי ארסוף היא: "עיר על הים ויש לה שוק ומסביבה חומה." [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 67]

אדריסי, הגיאוגרף המוסלמי בן למשפחת אצולה מצפון-אפריקה שנמנתה על צאצאי משפחת השריפים ממכה, כתב, ממקום מושבו בחצר המונרך בסיציליה, רוג'ר השני, הדוכס הנורמאני שהיה למלך ב-1130 ושלט עד 1154, כי "ארסוף הינה עיר מבוצרת ומוקפת חומה". הוא כתב זאת בנספח עב-כרס למפת העולם אותה הכין בשהותו בסיציליה. המלך מימן את מפעלו. הוא לא הפליג לארץ ישראל משום ששירת בחצר מלך נוצרי והמוסלמים בא"י אמורים היו להיות לא-סלחנים בנושא זה… באותם ימים מפעלו של אדריסי – מפת העולם – נחשב למפעל כביר ושנים רבות לאחר מכן עדיין השתמשו במפתו להבנת הגיאוגרפיה של העולם (דאז…).

ולקוראות/ים נבהיר, כי הביצורים של ארסוף, בתקופה המוסלמית הראשונה, נועדו להגן על היישוב מפני הבזנטים. הללו היו פולשים מן הים. מבצעים מחטף. ואחר-כך פנו אל הרבאט [כאמור, ראו הסבר בהמשך] ע"מ להעשיר את קופתם המידלדלת.

***

מסע הצלב ה-1 יצא לדרך מאירופה הנוצרית ב-1096 והגיע לא"י ב-1099. הצלבנים הגיעו מצפון, לאורך מישור החוף. כבר נאמר במקורותינו כי מצפון תיפתח הרעה… הצלבנים עקפו את צור, עכו, חיפה, קיסריה וארסוף. כבשו את יפו ופנו אל ירושלים אותה כבשו ביולי 1099 וכוננו את ממלכת ירושלים.

"מול ירושלים וחומותיה, מול כיפת הסלע הזהובה והר הזיתים, ניצב על ראש ההרים החרבים צלב עץ גדול, נישא בידי הצלבנים, בני אירופה אשר באו לכבוש את הארץ מידי הצלבנים." [מקור: אוטוביוגרפיה, עמ' 135]

נזכרנו, שכשעמדנו על הגשר התורכי המשוחזר במונסטאר, בוסניה-הרצגובינה, ונשאנו מבט אל ההרים שמסביב לעמק, עליהם התנוסס הצלב של הקרואטים, הפעם יצוק מבטון, הרחק מעל  ראשם של המוסלמים, הם הבוסנים, שבבלקן מכונים תורכים. ללמדך מי בעל הבית…

יהושע פראוור מציין כי:

"ארסוף הסכימה לקבל על עצמה מרות צלבנית ולהכניס חיל-מצב צלבני לתוכה. אולי סבורים היו אנשי ארסוף, כמו המצרים שנתיים לפני כן, שמתכונת היחסים המקובלים במזרח, שלפיה אין החלפת אדונים מביאה אלא החלפת חיל-המצב בלבד, תתקיים גם הפעם. אולם לא עברו ימים מעטים והמוסלמים נוכחו בטעותם. כמעט כל הערים הצלבניות בתחומה של ארץ-ישראל הפכו תחת ידם לכעין 'לוח חלק', אוכלוסיהן המוסלמים נטבחו או גורשו בשעת הכיבוש ואת מקומם תפסו הפראנקים." [מקור: ממלכת הצלבנים, א, עמ' 168]

[…]

"השקט היחסי ששלט בחודשי הקיץ האחרונים (1099) לא נמשך זמן רב. היישוב המוסלמי שבערי החוף התאושש מן המהלומה של פלישת הצלבנים, ועובדת התפוררותו והתרופפותו של המחנה הצלבני שנשאר בארץ עודדה את רוחו. ארסוף מרדה, סירבה לשלם מיסיה ושבתה את נציג הצלבנים במקום, את זֵ'ירַאר מֵאַוֶון. מצור של שבעה שבועות (סוף אוקטובר – אמצע דצמבר) לא הכניע את העיר ויחסים מתוחים נמשכו כל אותו חורף ואביב שנת 1100. שלטונות מצרים [הפאטימים – מ.ה] שלחו תגבורת לארסוף, ועודדו בכך גם את שאר ערי-הנמל הנתונות למרותה." [מקור: ממלכת הצלבנים, א, עמ' 169-168]

[…]

"בעונת המלחמה של שנת 1101, בין האביב ובין החורף של אותה שנה, עשו הצלבנים צעד נוסף בהריסת קני הפאטימים במדינה על-ידי כיבוש שני נמלים בשרון. בעזרת צי גֵינוּאֶזי, שבא מלאד'קיה [לטקיה – מ.ה] שבצפון בחודש אפריל, הושם מצור על ארסוף מצד הים והיבשה. עיר זאת העשירה בשטחי מרעה, יערות ואדמה פוריה, נכנעה לאחר מצור קצר של שלושה ימים (29 אפריל). [מקור: ממלכת הצלבנים, א, עמ' 177]

כאמור, ב-1101 נפלה ארסוף בידי הצלבנים. על כך מספר לנו הנוסע המוסלמי יאקות אבן עבדאללה אלרומי אלחמוי (1229-1179) כי ארסוף היא:

"עיר על חוף ים סוריה בין קיסריה ליפו. הייתה בה יחידה של חיל מצב. נותרה בידי המוסלמים עד אשר כבש אותה כנדפרא [ראו בהמשך – מ.ה] שליט ירושלים בשנת 494 ה' [לספירת המוסלמים – מ.ה] [1101] והיא נמצאת בידיהם (של הפרנקים) עד היום." [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 139]

השליטים הצלבנים העניקו פריבילגיות/זכויות לערים הימיות האיטלקיות (למעשה היו הללו ערי-מדינה שכן באותם ימים רחוקים איטליה טרם אוחדה לה יחדיו. היה צריך לחכות כמעט אלף שנה עד גריבלדי שהצליח בכך רק במאה ה-19). הנה מתבשרים אנו כי ב-1104, לאחר כיבוש עכו שבו השתתפו צלבנים מגנואה (ג'נובה) בהטילם מצור ימי, קיבלה גנואה, ממלך ירושלים, שליש מן העיר עכו ושליש מהכנסות המיסים המקומיים.

הנה מבינים אנו מדוע קיבלה גנואה/ז'נובה שליש מן הנדל"ן של ארסוף ושליש מההכנסות המסים. כבר היה לכך תקדים עכואי. נשאר במקום, לאחר הכיבוש, רק חיל-מצב פראנקי.

מה עלה גורלה של ארסוף הערבית לאחר כניעתה/כיבושה? לפי הכרונולוגיות הנוצריות, נחקק על קברו של מלך ירושלים, בלדווין ה-1, שהלך לעולמו ב-1118 בחולות אשר ממערב לאל-עריש במקום הנקרא היום סבחת בארדוויל (השם משמר את שמו של בלדווין) כדלקמן:

"מנהיג דגול למולדתו, דומה ליהושע / את עכו, קיסרי, בירות ואף את צידון / לקח מאויבי המקום / ולאחר מכן את אדמות הערבים ואת אלה הנוגעים לים-סוף / הוסיף לשלטונו, הכניע למרותו. / ואת טריפולי כבש ואת ארסוף שרף." [מקור: ממלכת הצלבנים, א, עמ' 208]

***

שנת 1187 לספה"נ הייתה "שנת ההכרעה". במחצית הדרך של מלכות ירושלים. אי-שם, לאחר קרב קרני חיטין שבו צלאח אדין הביס את הצלבנים ושבה את מלכם ומפקד הטמפלרים – גי דה ליזניאן, ולקראת סוף השנה, כבשו כוחותיו של צלאח אדין, שהונהגו ע"י בדר אדין דלדרם וגרס אדין קלג' את ארסוף.

אמנם ארסוף עברה/חזרה לידי המוסלמים אך זאת רק ל-4 שנים. בסמוך לארסוף, ממזרח, השתרע, באותם ימים רחוקים, יער אלונים. כאן ניטש קרב נוסף בין הצלבנים למוסלמים. משחק נוסף. אם תרצו – קרב גומלין. הפעם גבר ריצ'רד לב הארי על אותו צאלח אל-דין. ארסוף חזרה/עברה/שבה שוב לידי הצלבנים. והפעם לעשרות שנים. עד לכיבוש של המקום ע"י הסולטן הממלוכי ביברס ה-1.

"שני ימים נח הצבא [הצלבני – מ.ה] על גדות נחל-אלכסנדר, וב-6 בספטמבר [1191 – מ.ה] יצא דרומה לשטח המפורסם ביערותיו, צפונה מארסוף. חששות הצלבנים שהמוסלמים יציתו את היער, שהיה נהפך לים של אש לאחר תקופת היובש הארוכה, נתבדו, ולאחר שיצאו הצלבנים את היער נכנסו למישור הנוח שליד נחל פולג (נהר פליק). לאחר חניית יום במקום יצא המחנה ביום שבת בבוקר, 7 בספטמבר, והתקרב לארסוף. יהיה זה יום הניצחון הצלבני הגדול, יום תהילה ללוחמי אירופה נגד צלאח אדין." [מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 75]

אכן, ממזרח לכרכור עוד נותר שריד זעיר ומצומצם מאותו יער אלונים מפורסם לטוב. מוגן כשמורת טבע. הסלג'וקים, הממלוכים והעות'מנים כיסחו את היערות בא"י. כל שליט, בתורו ולמטרתו. בעיקר למטרות מלחמה. בהמשך נראה למה שימש יער ארסוף בעת המצור של הממלוכים על העיר ומצודתה. גם הסקת קטר קיטור לשינוע כוחות תורכים/גרמנים אל החזית מול חיל המשלוח המצרי בפיקוד אלנבי, במלחמת העולם ה-1, היא שימוש בעץ כרות למלחמה. רק בימי השלטון המנדטורי החל בא"י תהליך של נטיעת יערות. יער נטע-אדם. היו אלה הבריטים שהנחילו לקק"ל את מורשתה.

"חמש חטיבות (שנים עשר גדודים) בשלושה מערכים נעו דרומה כשבראשם חיל-החלוץ של הטמפלארים, ובמאסף ההוספיטאלארים – הגדודים הממושמעים והטובים ביותר במחנה. אחרי חיל-החלוץ של המיסדר נעו גדודי ריצ'ארד [לב הארי – מ.ה] מבריטאן ומאנג'ו, אחריהם גדוד אנשי פואטו וצלבני הארץ ובראשם גי דה ליזניאן (גם הוא פואטריני), אחריהם נורמאנים ואנגלים שנשאו את דגלו של ריצ'ארד. ולבסוף חיל-המאסף ההוספיטאלארי המחוזק על-ידי רוזן לייסטר וגדודים צרפתים. מראשית התנועה ברור היה שהמוסלמים מתכוננים בשטח זה להתקפה רבתי. קשתים תורכים קלי-תנועה, סודאנים (ומכל-מקום שחורי-עור) ובדואים-רגלים המטירו ללא הרף חיצים על המחנה, ובייחוד על חיל-המאסף. התנועה היתה בהכרח איטית, והגדודים הצלבנים הידקו מערכותיהם. ואולם המאסף הצלבני, שעליו הומטר ברד חיצים ללא הפסק, עד שהקשתים שבהם נעור כשפניהם אחורה וחלק ניכר של הסוסים נתפגר, התחיל דורש פעולה מהירה כדי להרחיק את המוסלמים מטווח פגיעה. ריצ'ארד ניסה למנוע פעולה מעין זו, שהיתה עשויה לפורר את המחנה ולחשוף את גדודיו המבודדים והמנותקים להתקפה מוסלמית מרוכזת. תכניתו היתה לפתוח בבת אחת בהתקפה כללית של גדודי הפרשים, והוא ציפה לשעת-כושר, שבה יהיו גדודי המוסלמים צפופים מולו, כדי שיהא סיפק ביד כוח-המחץ הצלבני להשמיד את המחנה המוסלמי כולו ללא אפשרות של נסיגה והתחמקות. חצוצרנים שנקבעו בחטיבות השונות היו צריכים לתת את האות, ואולם התכנית נכשלה משפרצו אבירים-מספר מתוך המאסף נגד פרשים תורכיים שהתקרבו אליהם בשאון ובהמולה של תופים ומצלתיים, כשענני-אבק של דרכי-העפר משרים ערפל סמיך על צירי ההתקדמות. חבריהם לנשק לא יכלו עוד להתאפק, מערכות הרגלים נפתחו, ומתוכם זנקו הפרשים הצלבנים לאורך כל החזית כולה. ריצ'ארד, שראה את תכניתו הראשונה משתבשת, החליף את תפקיד המפקד בזה של אביר-לחימה, והתפרץ עם הפרשים שבגדודו אל תוך המערכה המוסלמית וטאטאהו לחלוטין. דרכו של ריצ'ארד היתה סוגה בגופות מוסלמים הרוגים ופצועים. עד-ראייה מוסלמי לא ראה עוד לפניו אלא חומת-ברזל צלבנית הדוחפת ומשמידה כל דבר לפניה. שלוש פעמים התקיפו הצלבנים בזה אחר זה את הגדודים המוסלמים, כשהם נעצרים לאחר כל התקפה כדי לאזור כוח להתקפה החדשה. עם תום ההתקפה השלישית נעלם המחנה המוסלמי מן האופק, ואף הגדוד המובחר של הסולטאן נטש את המערכה. מעתה היתה הדרך פנויה דרומה. יום יער-ארסוף הביא לו לאיסלאם אחת המפלות המחפירות היותר. אבל אם מפלה היתה כאן, השמדת הכוח המוסלמי לא היתה כאן." [מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 76-75]

מפת קרב ארסוף בין הנוצרים שהונהגו ע"י ריצ'אר לב הארי לבין המוסלמים [מקור: אטלס כרטא]

ואם שאלתם, בין לבין, כיצד המלך גי דה ליזניאן נלחם שוב בצלאח אדין אחר שהיה שבוי בידיו בתום קרב קרני חיטין – התשובה לכך היא שצלאח אדין, לאחר כשנה, שחרר את השבוי לאחר שנשבע המלך הנוצרי כי לא ירים עוד חרב נגד המוסלמים. והמלך שלח באנייה אל אירופה את סוסו ואת חרבו ובכך התיר את שבועתו… שכן מלך אינו יכול לחזור מדברתו.

לאחר קרב זה שלטה ממלכת ירושלים הצלבנית על רצועת חוף דקיקה של א"י. מאשקלון שבדרום ועד צור שבצפון כולל יפו, ארסוף, קיסריה, עתלית, חיפה ועכו, כמו גם מספר מבצרים בגליל.

"במרכז המדינה עמד ז'אן ד'איבלין-ארסוף, בנו ויורש חלק מנכסי ז'אן ד'איבלין-בירות בביצור עירו ועד שלא סיימו את העבודה הועברה הסיניוריה על בירתה ומבצרה [בהתאמה: העיר ארסוף תחתית והמצודה – מ.ה] לידי ההוספיטאלארים, והם השלימו את ביצוריה." מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 279-278]

בינתיים ירד צלאח אדין מן הבמה. כנ"ל שושלת האיובים. הממלוכים, ובראשם הסולטאן החדש, ביברס ה-1, לשעבר שר צבא בשירות האיובים, נטלו את הובלת העולם המוסלמי בזירת א"י. שחקן חדש – משחק חדש.

"עתה היתה ארסוף לסלע מחלוקת בין ביברס ובין הנוצרים. אך שנה לפני-כן העדיף הסולטאן את אדוני יפו ואסוף על-פני הנוצרים האחרים, ובסרבו לאשר לאחרונים שביתת-נשק העניקה לאדוני שתי הערים הללו. ואילו עתה משעמדה ארסוף לפני חיסולה כסיניוריה חילונית וההוספיטאלארים רכשו חלק מזכויות האדנות בתוכה, טען הסולטאן נגד שיקומו של המקום. הוא עמד על כך, ששביתת-הנשק הקיימת אסרה על הנוצרים לחדש את הביצורים. טענו ההוספיטאלארים: 'בנינו רובע מבוצר כדי להגן על העניים מפני מעַוולים מוסלמים ומפני התקפה אפשרית שמתכננים המונגולים'. ביברס יכול היה להחזיר לצלבנים תשובה גאה עם מוסר השכל: 'אין מגינים על ארץ בחומות, ולא על אנשים בחפירים'. תשובה זו, ששם הביוגראף של ביברס בפי גיבורו מבליטה יותר מכל תיאור והסבר את ההבדל הגדול שבין המעצמה הממלוכית המתבססת ובין המדינה הצלבנית היורדת." [מקור: ממלכת הצלבנים, א, עמ' 433]

ההוספיטאלארים שיקמו את העיר ארסוף – נקרא לה ארסוף תחתית – שהיתה מדרום למצודה. לפי כרונולוגיות ממלוכיות בנו ההוספיטאלארים מגדל בתוך העיר התחתית. ואין אנו שוכחים שאת ההיסטוריה כתבו, כותבים ויכתבו, המנצחים…

אודות הצלבנים האחרונים, ההוספיטאלארים, שאיישו את המבצר ומצאתי את שכתב צליין נוצרי במחצית ה-2 של המאה ה-12:

"יש בארץ ירושלים שני בתי דת הטמפלארים וההוספיטלרים. הם שופעים עושר רב, יש להם הכנסות מאירופה כולה, ובארץ המובטחת יש להם נכסים והכנסות רבות. כאשר צלב האדון יוצא לקרב, הם נמצאים משני צדיו, הטמפלארים מימין וההוספיטלרים משמאל. הטמפלארים הם לוחמים מצוינים ביותר. הם לובשים גלימות לבנות עם צלב אדום. …ההוספיטלרים נושאים צלב לבן על גלימותיהם. הם אבירים טובים ולצד פעילותם הצבאית הם מטפלים בעניים ובחולים. יש להם נוהג ומשמעת משלהם." [מקור: מסעי הצלב, עמ' 189-188]

ביברס היה זקוק לשקט תעשייתי מול הצלבנים. האויב האמיתי (אויב "בעין"), בשלהי המאה ה-12 לספה"נ היו המונגולים שפלשו לא"י ולפיכך עיקר מאמציו הופנה לעברם. ואכן, רק לעצר את פלישתם, התפנה להשלים את כיבוש המבצרים הצלבנים שנותרו כאיים משובצים בים מוסלמי גועש (אויב "אפשרי").

כך או אחרת, ביברס כבש את קיסריה ובכך פרץ מסדרון אל הים התיכון, וחצה את ממלכת ירושלים הצלבנית המחודשת לשניים, ארסוף היא היעד הבא בתור:

"פחות משבוע ימים התעכב הצבא על חורבות קיסריה. המלחמה היתה קלה וההישגים מרובים. ביברס החליט לנצל את שלהי האביב ואת תחילת הקיץ [שנת 1265 – מ.ה] להרחבת המובלעת בחוף הצלבני. אם ההתקפה הראשונה מקיסריה כוונה צפונה, יצאה השנייה מאותו מרכז דרומה לארסוף של ההוספיטאלארים. לאחר מסע של יום הופיע הצבא המוסלמי (21 במארס) לפני חומות ארסוף, שביברס התרעם על ביצורה והנוצרים הצדיקוהו בפחד מפני התנפלות על עַנייהם. היער [צ"ל העיר – מ.ה] והמצודה צפונה ממנה שכנו על מרומי רכס הנשקף על פני הים. מן הים ומן המפרץ הקטן, הסגור במרובע של חומות, שרק בפינה הדרומית-מערבית נמצאה כניסה צרה לתוכו, נראה היישוב ומצודתו כקן ציפורים במרום סלע המזדקף ועולה מגלי-הים וראשו עטור חומות גבוהות ומגדלים חזקים. חפיר רחב, אם כי לא עמוק כנראה, הקיף את העיר עד לוואדי הטבעי שהפריד בין העיר והמצודה. מערכת-מדרגות מוסתרת הוליכה ממרומי הסלע אל הנמל שלרגליה.

ביברס העריך נכונה שאין כל תקווה לכבוש את העיר מצד הים, שבו עמדו צבאותיו מול חומה אטומה של סלע. עם זה היה הכרח לנתק את הקשר מן הים אל העיר, כדי למנוע הזרמת תגבורות למקום. עבודת המצור, שנמשכה כחודש וחצי, רוכזה בעיקרה מצד היבשה. היער המפורסם של ארסוף סיפק עצים לבניין מחסום וגגות לסוכך על החיילים, שהתחילו לבנות שתי דרכים תת-קרקעיות מחפיר העיר אל חפיר המצודה. אותה שעה, שבה הפכו פרשי הסולטאן לחפרים וניצחו עליהם מהנדסים מקצועיים שהובהלו למקום בהשגחתו של עז אדין איבך פח'רי, נמשכה פעולת הארטילריה המוסלמית, שניסתה למוטט את החומות, ונוסף עליה מטר חיצים של קשתים, שמנעו התגוננות יעילה מעל חומות העיר. אין בפי הכרוניסטים המוסלמים די מילים לספר בשבחו של ביברס שנמצא בכל מקום, כשהוא נותן פקודות ונוטה שכם לכל מלאכה, מחפירת מנהרות, להפגזת מכונות-הירי ועד לדיאלוג האכזרי של יורי-הקשתות. יש משהו בתיאור המחנה המוסלמי העמל בכיבושה של ארסוף המזכיר את רוממות-הרוח של משתתפי מסע-הצלב הראשון של הנוצרים. המחנה המוסלמי הפך למחנה אלוהים: 'לא ראו במחנה לא יין ולא כל עיסוק מביש אחר. נשים צדקניות נמצאו בתוך הקרב מגישות משקה לחיילים וסוחבות בעצמן מכונות'. המון רב של אנשי-דת, מתבודדים, פקיהים [צ"ל פקידים? – מ.ה] ויודעי-משפט עטו על המחנה ושיוו לו אופי דתי מובהק. לא חסרו, כרגיל במקרים דומים בכל מחנה, בעלי אכסטאזה שחזו את נפילת העיר בהקדם.

כנגד פעילות זאת בחוץ שקט גמור מבית. איש לא פיקפק בתכונותיהם הצבאיות של ההוספיטאלארים, ואמנם הם ידעו לעמוד על נפשם, על-אף האבדות הקשות, כארבעים יום. התגוננותם נמשכה גם לאחר שהעיר נפלה (26 באפריל) וכל כוח המחץ המוסלמי התרכז כלפי המצודה, שאליה נמלטו המגינים. והתגוננות זו נעשתה מתוך ידיעה ברורה, שאנשי עכו לא יצליחו להביא עזרה למקום, כי לא היה ספק בלבם שביברס ניתק את הדרך צפונה, הן בחיפה, הן בקיסריה, וצבא-חלוץ יהא אנוס לפרוץ לו דרך בכוח. ניסיון מסוים שנעשה להחיש עזרה מצד הים נכשל בתחילתו, מאחר שהמוסלמים יכלו למנוע בקלות נחיתה של צי במפרץ הקטן של ארסוף, שאף קשה היה להגיע ממנו למצודה. הצלבנים ניסו תחילה לפרוץ מן המצודה בדרכים התת-קרקעיות, ואולם הוכו ונסוגו. הפראנקים פתחו עתה בפעולת-חפירה נגדית. דרך תת-קרקעית נחפרה על ידם מן המצודה אל המנהרה המוסלמית. הם הצליחו לחדור לתוכה, למלאה חומרי תבערה (שמן ושומן-חזיר) ולהציתה. המבנה המוסלמי נתמלא אש והתמוטט. ואולם ביברס פקד לבנות מנהרה חדשה שהקיפה את חפיר המצודה. מן המנהרה הזאת נפתחו פתחים אל החפיר, ובכיסוי חומת החפיר התחילו המוסלמים לסתום את החפיר של המצודה ולמלאו עצים ואבנים, כדי לאפשר על גבו את תנועת מכונות-המצור הנעות ואת ההתקפה על החומות. עוד שלושה ימים התגוננו ההוספיטאלארים במצודה (29 באפריל). התמוטטות חלק מן החומה החיצונית עם אחד המגדלים איפשרה למוסלמים לפרוץ פנימה. עתה נאלצו המגינים לקבל לפנים המצודה את נציגו של ביברס, האמיר עלם אדין סנג'ר אלמצרורי, שהניף את דגל הסולטאן במרומי החומה. השבויים הנוצרים, ביניהם הוספיטאלארים רבים, הובאו לקאהיר, ושם הובלו במסע-הניצחון של הסולטאן." [מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 457-455]

כפי שאנו רואים ולמדים, לחימה בתת-קרקע אינה נחלת החמאס וחיזבאללה. כולם היו שם קודם – הצלבנים, הרומים, היהודים…

לצערי, את הסיפור של שריפת החדר ע"י הצלבנים והוצאתם להורג ע"י המוסלמים למרות ההבטחה שיישארו בחיים אם ייכנעו וישרפו – לא הצלחתי ליירט. יכול שזו אגדה אורבנית ותו לא. אך ישנם באתר שרידים של כתלים מפויחים… ראו תצלום, בהמשך, מן "החדר השרוף".

"והמקום, שאומרים שהתגונן יותר מאחרים בפני התקפות הסולטאן, היה ארסוף, שהחזיק מעמד נגד ההתקפות לפחות ארבעים יום, אם כי היה חלש יותר מן המקומות שהוזכרו." [מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 472]

והמקומות האחרים שהוזכרו היו: מבצר בופור שהחזיק מעמד 4 ימים, מצודת צפת שהחזיקה מעמד 16 יום, יפו שנכבשה תוך שעה, קיסריה שנפלה תוך יומיים ואנטיוכיה ששרדה 4 ימי התקפה בלבד.

כאמור, ארסוף נפלה:

"אי-שם בחופי הארץ, אולי בעכו, ישב אביר טמפלארי מפרובאנס, שרשם שיר זה לאחר נפילת חלק החוף הצלבני:

'כאב וכעס השתכנו בנשמתי ועוד מעט וימיתוני. / נופלים אנו תחת מעמסת הצלב, שנטלנו לכבודו של הלה שנצלב עליו. / לא צדק ולא צלב אינם עומדים בפני התורכים הארורים. / ההפך נכון! כל הרוצה רואה נכוחה, שאלוהים מחזקם לרעתנו. / את קיסריה כבשו תחילה ואת ארסוף המבצר בהתקפה. / הוי, אדון אלוהים, מה קרה לכל אותם אבירים, משרתים ובורגנים שבתוך ארסוף וחומותיה / אלוהים, שהשגיח עוד לפני זמן-מה, עתה הוא ישן, / ומוחמד מתנשא בכל כוחו ונותן לפעול לעמדו מלך ט'אהר (ביברס)." [מקור: ממלכת הצלבנים, ב, עמ' 458-457]

עכו נפלה לידי ביברס והממלוכים ב-18.5.1291 ואחרון המאחזים של הצלבנים בא"י, מבצר עתלית, ננטש ע"י הטמפלרים במחצית אוגוסט אותה השנה. ירד המסך על מלכויות ירושלים (ה-1 וה-2). כך הסתיימו בפועל כ-200 שנה של שלטון צלבני, על שטח כזה או אחר, של א"י.

ויש עמנו תיאור של משתתף נוצרי שנמלט בעור שיניו מן הקרב האחרון:

"המכתב אשר כתב הנזיר אטיין דה לה ריי, מהמנזר על שם אן הקדושה בפרובנס, לאדון המחוז, אשר ביקש ממנו לספר על סופה של ממלכת הצלבנים ועל הסיבות לנפילתה. אטיין דה לה ריי יצא עשר שנים לפני כן לארץ הקודש, חי בעכו והשתתף במערכות האחרונות של הצלבנים. לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים-הסרצנים, נמלט לשאטו דה לה פרלן שבעתלית, המבצר האחרון של הצלבנים בארץ. וכשנפל גם מבצר זה בידי המוסלמים, עלה באחת הספינות המעטות שהצליחו להימלט מידי הסרצנים וחזר לצרפת. [מקור: אוטוביוגרפיה, עמ' 165]

[…]

"מאתיים שנה משלנו על הארץ ועל ארצות רבות הסמוכות לה ודעתנו זחה. היינו כרבע מעם הארץ. יותר ממאה אלף נפש. האבירים קיבלו אחוזות, אנשי אירופה יישבו את הערים, אל נמל עכו הגיעו ציים מארצות רחוקות, סחרנו ונשאנו ונתנו ואחינו התעשרו. אך רוח המלחמה ורגש השליחות הקדושה שפיעמו בנו בתחילה, פגו. לעתים לא ידענו אם אנו נלחמים למען הצלב או כדי להגדיל את רכושנו ואחוזותינו. בנינו מבצרים רבים והסתגרנו בהם ורחקנו מעם הארץ. לחמנו נגד האויב מבחוץ, אבל הרבינו גם מלחמות ומריבות בינינו לבין עצמנו. בני אירופה לא הצטרפו אלינו ברבבותיהם, ונשארנו מיעוט, מבוצרים במצודותינו. רוב הנוצרים חיו בעכו, בצור ובירושלים. בני הארץ, האריסים והאכרים, עיבדו את אדמותינו, עשו את עבודותינו, ובלעדיהם היינו חסרי אונים. [מקור: אוטוביוגרפיה, עמ' 170]

[…]

והסוף התקרב. יום אחד, בחורף של שנת 1291 לאדוננו, התעללו נוצרים מבני עכו בכפריים ערביים שבאו כדרכם למכור בשוק של עכו את פרי שדותיהם. סולטן מצרים קלאון, שחיפש עילה להילחם בנוצרים, תבע להסגיר לידיו את הפורעים, אבל מושל העיר דחהו. קלאון החל בהכנות למלחמה, אבל בסוף הקיץ מת פתאום. בנו אלמליכ הזעיק את בני הדת המוחמדית מכל הארצות השכנות לגרש את הזרים מארץ אבותיהם. רבבות לוחמים נהרו לעכו ובאפריל 1291 הטיל אלמליכ מצור על העיר. מול אלפי החיילים המוסלמים עמדו כ-800 פרשים ו-14 אלף רגלים בני האמונה הנוצרית. ב-18 במאי ניתן האות. 192 שנים לאחר שדרכה כף רגלם של נושאי הצלב הראשונים בארץ הקודש, נפלה עכו, שבה ישבו כ-50 אלף נפש ועליה אמרו כי אין גדולה ממנה. [מקור: אוטוביוגרפיה, עמ' 171]

[…]

אבדה הממלכה הנוצרית, גלה הצלב ממקום הולדתו והארץ חזרה לשלטון הכופרים." [מקור: אוטוביוגרפיה, עמ' 172]

שמתם לב שהאחר, שאינו מחזיק באותה הדת שאתה אוחז, נקרא "כופר". ואין זה משנה איזו דת. כולם, בתורם, כופרים. השיעים, הסונים, הנוצרים, היהודים. בעיני האחרים הם כופרים. "בסוף יש סוף." כך כתב חנוך לוין. ונזכור זאת כל אימת שהעולם המוסלמי יוצא כנגדנו עם הקביעה – סופכם כצלבנים. מכאן עולה שאנו צריכים ללמוד גם מטעויות של אחרים…

***

ועתה/עכשיו, לאחר שהצטיידנו במידע רלוונטי, ניגש לתור את המקום במו רגלינו (המסלול שעשיתי – הוא המסלול הארוך המשורטט במפת האתר. שביל הים. מסומן בצבע כתום ולאחר מכן בצבע אפור. עם כיוון השעון. התחנות שצילומיהן מובאים בהמשך – בהתאם לכך).

תחילה נעים במסלול הלוקח אתכם לאורך החפיר, מצדו הדרומי, של העיר, ארסוף-תחתית, חוצים את החפיר ונכנסים אל תוך העיר, מושכים בתוכה צפונה לכיוון המצודה, פונים מערבה וחוצים את הוואדי הטבעי ואת החפיר השני. אתם במצודה. מגדל העוז מולכם. לכו ושחררו את הדמיון. שיעבוד וידמיין מה היה כאן לפני מאות שנים. ותמיד קיים המתח בין ישן לחדש. רוצה לומר שאין צורך, ואולי גם אין טעם, לשחזר את העבר עד לפרט האחרון.

יצאנו אל הדרך. גלגלו בכיף:

מקור: רט"ג

שרידי וילה רומית. כנ"ל גם התצלום הבא.

כבשן סיד

מקור: רט"ג

באתר נמצאו אבני בליסטראות בכמות אדירה – מעל ומעבר למה שנמצא באתרים אחרים שכבשו הממלוכים

קירות מפויחים. העמודים חונים כאן סתם…

שרידי הנמל… מפלס הים עלה באלף השנה האחרונות. כמו בקיסריה ובמקומות אחרים לחופי הים התיכון…

שרידי מגדל העוז

מכונות המצור. משמאל לימין: בליסטרה, קטפולקה 1, קטפולקה 2, אייל ניגוח. המכונות נבנו באהבה ובדיוק תקופתי ע"י אנשל עידן ורוזנטל רודריגו.

הגת הצפונית

 

***

שלא במפתיע שימש האזור ממזרח לארסוף, הגם שכבר לא היה בו יער, לשטח כינוס לקראת מלחמה, כ-700 ש' מאוחר יותר. אנו בספטמבר 1918. לקראת הישורת האחרונה שבה אמור הצבא הבריטי, או בשמו "חיל המשלוח המצרי", בפיקוד פילדמרשל אדמונד אלנבי, לטאטא את התורכים, ואת שותפיהם הגרמנים, צפונה ככל שניתן. הנה כאן, בקו שבין ארסוף לג'לגוליה, ריכז אלנבי את הכוחות למה שלימים ייקרא "מערכת מגידו". אמנם לפי האגדות במגידו אמורה להתחולל מלחמת גוג ומגוג, אבל עד אז…

אלנבי גיבש תכנית התקפה חדשה, אלגנטית, פשוטה ונועזת יותר מן התכנית שעל פיה התנהלה המערכה מבאר-שבע ועד ירושלים. במקום מערכת התקדמות וכתישה, המבוססת על העליונות המוחלטת בכוח-אדם ובאמצעי לחיה – הבקעה עמוקה בציר החוף, תוך ניסיון לאגוף ולכתר את שתי הארמיות שבתחום ארץ-ישראל המערבית, לאחר השתלטות על צומתי מסילת-הברזל בעמק בית-שאן; שכן כל המערך הלוגיסטי של הצבא התורכי נשען על מסילות-הברזל שחיברו את ארץ-ישראל המערבית עם עבר-הירדן וסוריה. התכנית התבססה על הפעלת חיל הפרשים, ככוח חוד פורץ ומאגף. [מקור: הגדודים העבריים, עמ' 117]

ולפניכם מפת הקרב האחרון שנערך בא"י במסגרת מלחמת העולם ה-1:

מקור: הגדודים העבריים, עמ' 112

***

זהו זה. ביקור באתר שערך כשעה, הפך, בסופו של יום, למסה בת 4,547 מילים. אני נהניתי. מקווה שגם אתן/ם.

***

מס' הערות והבהרות:

לעניין שם היישוב:

הפניקים קראו למקום ארשף על שם רשף אל המלחמה הפניקי שהוא גם אל הדבר הכנעני. על כך כתב רד"ק שדבר ורשף זה היינו הך. האל המקומי רשף מזוהה עם אפולו היווני. לפיכך נקרא היישוב, בתקופה ההלניסטית, בשם אפולוניה. הביזנטים קראו ליישוב בשם סוזוסה שמשמעותו – עירו של הפודה. בתקופה של השלטון המוסלמי נקרא היישוב – ארסוף שזאת בעצם חזרה, בערבית, למקור הכנעני/פיניקי. בערוב התקופה הצלבנית נקרא היישוב בשם ארסוּר – ע"ש השליט הפאודלי של המקום: ז'אן הראשון מארסור (צרפת).

לעניין רציפות היישוב:

באתר התגלו ממצאים מן התקופה הכלקוליתית ותקופת הברזל ב. אך החוקרים סבורים שהאתר לא אויש ברציפות/בקביעות לפני שלהי המאה ה-6 לפסה"נ. הדעת מניחה כי היו אלה הפניקים שהתיישבו כאן בקביעות. כאמור, היישוב התקיים ברציפות מן הפניקים ועד הרמת הידיים של הצלבנים…

לעניין רבאט:

רִבַּאט הוא מקום מבוצר מוסלמי, הגובל בעולם הנוצרי (הביזנטי), ובו ניתן לנהל מו"מ עם הנוצרים על שחרור שבויים. כותב אלמקדסי:

"לבירת המחוז רמלה יש רבאטאת [בסיסי ספר] ששוהה בהן חיל מצב. ספינותיהם של הביזנטים ואניותיהם מגיעות אליהם כשעמן שבויים מוסלמים המיועדים למכירה, כל שלושה שבויים נפדים במאה דינאר. בכל בסיס ספר יש אנשים היודעים את שפתם של הביזנטים והולכים אליהם בשליחויות כשהם נושאים מבחר מאכלים. כאשר נראות ספינותיהם מזעיקים את חיל המצב. אם זה היה בלילה הדליקו משואות על צריח העיר ואם זה היה ביום העלו עשן. ובין כל בסיס ספר לעיר הבירה יש כמה צריחים נישאים ובהם הוצבו אנשים. היו מדליקים את משואות הצריח של בסיס הספר ולאחר מכן את אלה שבצריח הבא אחריו ואחר כך את הבא אחריו. ולא עוברת שעה עד אשר מוזעקת עיר הבירה ומכים בתופים על הצריח ונזעקים אל בסיס הספר הזה. האנשים יוצאים עם נשק וכוח צבאי, וצעירי האזורים הכפריים מתאספים, ואחר כך מתבצע הפדיון. יש ואיש אחד יכול לקנות איש אחד, ואחר [שאין ביכולתו לקנות שבוי] מנדב דרהם או טבעת עד אשר יאספו די כדי לקנות את שאר השבויים הנמצאים עמם. בסיסי הספר של המחוז הזה אשר בהם נערך פדיון השבויים הן: עזה, מימאס, אשקלון, מאחוז אזדוד, מאחוז יבנא, יפו, ארסוף." [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 56]

לעניין מנבר:

"במת הדרשן במסגד הממוקמת בקדמת המסגד, לצדה של גומחת כיוון התפילה. הנוהג לבנות במת דרשן נוצר עקב גידולם של מבני המסגדים והצורך שקהל גדול בתוך המסגדים יוכל לשמוע את נושא הדרשה וגם לראותו. הפאר של מבנה במת הדרשן שימש להצגת תפארתו של השליט שהורה על בנייתה או לעושרה של הקהילה. ציון הימצאותה של בימת דרשן במסגד במקורות הערביים של ימי הביניים בא להצביע על גודלו ועל חשיבותו של היישוב שהמסגד נמצא בו." [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 403]

לעניין כנדפרא:

גודפריד=כנדפרא:

"גוטפריד מבויון, דוכס לותרינגיה התחתית ורוזן בויון, אחד ממצביאי הצלבנים החשובים ביותר במסע לכיבוש ארץ הקודש. פקד על הכוח שכבש את ירושלים, נבחר לעמוד בראש ממלכת ירושלים הצלבנית ונשא את התואר הנוסף 'מגן הקבר הקדוש' (כנסיית הקבר)." [מקור: א"י במקורות ערבים, עמ' 139]

***

מקורות:

מוזיאון ארץ ישראל (2011), סעודה אחרונה באפולוניה – ימיו האחרונים של המבצר הצלבני בהרצליה, תל-אביב.

אורי טל (2014), ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634), יד יצחק בן-צבי, המכללה האקדמית אשקלון, עמ' 55.

יהושע פראוור (1971), תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, 2 כרכים, מוסד ביאליק.

שלמה שבא (2001), ארץ ישראל אוטוביוגרפיה, דביר.

איריס שגריר (2014), מסעי הצלב – היסטוריה והיסטוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה.

יגאל עילם (1996), הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, משרד הביטחון.

צילומים: משה הרפז (דצמבר 2018). כל הזכויות שמורות©.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: