הזר/האחר/הנוכרי שהופיע, יום מן הימים, בג'פרסון יוקנָפָּטו͘פה

הזר/האחר שהופיע, יום מן הימים, בג'פרסון יוקנָפָּטו͘פה.

ישבנו שנינו, בכיסאות נדנדה, שהוצבו על קרשי המרפסת המוצלת, המוגבהת מן הקרקע, לאור השמש השוקע. אור חיוור אדמוני. ועדיין עלו אדים מן האדמה החומה והלוהטת. אנו לועסים טבק ומריקים רקיקות למרקקה. ובוחנים את העוברים והשבים. או שמא את השבות ועוברות. דברים כבר נשתכחו ממני. מי אנו? ביל ועבדכם הנאמן. והיכן אנו? בביתו שבאוכספורד, מיסיסיפי.

ביל קם ונכנס אל הבית. ושב בחזרה ובידיו צרור ניירות שהודפסו במכונת כתיבה וותיקה וטובה – רמינגטון. הזיח המקטרת מפיו, הושיט לי את תכריך הניירות, וביקש: נא חוות דעת. ותשתדל שתהא ברורה וחדה ולא חמקמקה ועקלקלה.

ואני קורא:

היה קיץ של ויסטֶריה. אור הדמדומים נמלא ממנה ומריח הסיגר של אביו כשישבו במרפסת-העמודים הקדמית לאחר ארוחת-הערב עד שתגיע שעתו של קְוֶנטין לצאת לדרך, ובמדשאה המדובללת העמוקה שלמטה מן המרפסת הבליחו הגחליליות ונעתרו לכאן ולכאן חרש ובאקראי, והורגש הריח, הריח השהוּי, שחמישה חדשים לאחר-כך עתיד מכתבו של מר קומפּסון לשׂאתו ממיסיסיפּי על פני שלג הברזל הממושך של ניו-אינגלנד אל טרקלינו של קונטין בהַרוַרד. ויום של האזנה היה, זו ההאזנה וזו השמיעה ששמע בשנת 1909 לדברים שאת רובם כבר ידע, שהרי נולד באויר הזה ועדיין נשם את האויר הזה שצילצלו בו פעמוני הכנסיה באותו בוקר יום ראשון של שנת 1833, ובכל יום ראשון היה שומע אחד משלושת הפעמונים המקוריים שבצריח שהיונים צאצאות היונים הראשונות מתהלכות להן שם ברגל גאוָה ומהגות וחגות במסילות קצרות, והן דומות למשיחות קלות של צבע נוזלי על שמי הקיץ החרישיים. אותו בוקר יום ראשון של יוני שצילצלו הפעמונים בשלוָה ובנחרצה ובשמץ של קָקופוניָה, ככיתות הנחלקות על מזיג הצלילים אך לא על הנעימה, והנשים והילדים וכושיֵי-הבית הנושאים את השמשיות ואת המניפות, ואפילו כמה גברים היו מהלכים ועוברים בו (והנשים עוברות בין החליפות הזעירות של הילדים והמכנסונים של הילדות, בשמלות-החישוקים של הימים ההם שהנשים לא מהלכות אלא מרחפות היו בהן), והגברים האחרים שישבו ורגליהם על מעקה המרפסת של פונדק הו͘לסטו͘ן נשאו את עיניהם והנה הוא הזָר. כבר היה באמצע הכיכר והנה ראו אותו על סוס בָּרו͘ד גדול, מיוזע מרכיבה מאומצת, והאדם והבהמה דומים כאילו נבראו וקורצו מאויר והוצבו בנוגה זיוָה של שבת קיצית בעיצומה של רַהֵטת-שועלים יגעה, פנים וסוס שלא ראה איש מהם עד כה, שֵם שלא שמע איש מהם מימיו, ומוצא ומטרה שקצתם לא ידעו אותם לעולמים. ובארבעת השבועות הבאים (כפר היתה גֶ'פֶרסון בימים ההם: פונדק הו͘לסטו͘ן, בית-המשפט, שש חנויות, מַפּחה ורפת-חלב, מסבאה שפוקדים אותה סוחרי-בהמות ורוכלים, שלוש כנסיות, וכשלושים מעונות מגורים) בארבעת השבועות הבאים נישא שמו של הזר לכאן ולכאן, בין בתי העסקים והבטלה ובין מענות המגורים, בסטְרו͘פה ואנטיסטְרו͘פה שאינה פוסקת: "סַתפֶּן, סַתפֶּן, סַתפֶּן, סַתפֶּן."

זה כל מה שעתידה העיירה לדעת עליו כחודש ימים. נראה שבא אל העיירה מן הדרום, גבר כבן עשרים וחמש, כך נודע בעיירה לימים, שכן בימים ההם לא היה אפשר לשער את גילו כי דמה לאדם שהיה חולה. ולא למי שחלה בשלוה על מיטתו והחלים והתהלך לו במין השתאות חיישנית וגששנית בעולם שכבר היה סבור שהוא עומד להיטרד ממנו, אלא כמי שעמד יחידי במין נסיון של כבשן האש ולא בקדחת-חום בלבד, כסייר-הארצות הזה שלא זו בלבד שהיה לו לעמוד בתלאות הרגילות של המשימה שבחר לו, אלא אף הדביקו͘ עוד מכשול לא צפוי של קדחת-חום והוא נאבק בה במחיר כבד ולא גופני דוקא אלא נפשי מעיקרו, לבדו ובלי כל עזרה, ולא בכוח הרצון היצרי העיוֵר לעמוד ולהישאר בחיים, אלא כדי להשיג ולקיים בידו לשם ההנאה שבדבר את הפרס החמרי שבשבילו קיבל עליו את מסע-הפתיחה מלכתחילה. אדם בעל-שלד ובעל-גוף אבל כחוש עתה כמעט עד שדפון, זקנו האדמדם הקצר דומה לתחפושת, עיניו הבהירות גם הוזות גם עירניות, גם קשות גם רוגעות בפנים שבשרן דומה למעשה קדרות, כאילו גוונו באותה קדחת-תנורים של הנפש או של הסביבה בגון עמוק משיזוף השמש לבדה, תחת ציפוי אטום של חרס מזוגג. אלה הדברים שראו, אבל עברו שנים עד שידעה העיירה שאלה היו כל נכסיו בעת ההיא, הסוס החזק התשוש והבגדים שעל גבו ואמתחת-האוכף הקטנה הצרה מלהכיל את הלבנים ואת כלי התגלחת, ושני האקדחים שסיפרה מיס קולדפילד לקונטין עליהם, שקתותיהם מהוהות עד חלק כידיות מעדרים והוא השתמש בהם בדייקנות מחטי הסריגה; לאחר זמן ראה אותו סבו של קונטין רוכב ברהיטה קלה וקולע שני קליעים ממרחק שבעה מטרים אל קלף-משחק מחובר אל אילן רך. היה לו חדר בפונדק הולסטון אבל את המפתח נשא בכיסו, ובוקר-בוקר היה מאכיל וחובש את הסוס ויוצא לדרכו קודם עלות השחר, וגם לאן רכב לו לא ידעה העיירה, ודאי מפני שהציג את כוחו בקליעה באקדח ביום השלישי לבואו. לכן הוצרכו לחקור ולדרוש בשביל לדעת מה שאפשר לדעת עליו, מה שלא יכלו לעשות אלא בערב על-יד השולחן שבחדר-האכילה של פונדק הולסטון, או בטרקלין שהיה לו לעבור שם בשביל להגיע אל חדרו ולשוב ולנעול את הדלת, כדרכו מיד לאחר שכילה לאכול. הבאר נפתח אף הוא אל הטרקלין, וזה היה או ראוי היה שיהיה המקום לפתוח בשיחה עמו או אפילו לחקור ולדרוש, אלא שהוא לא נכנס לבאר. אין הוא שותה כלל, כך סיפר להם. ולא אמר שהיה שותה לפנים וחדל, ולא אמר שלא בא משקה חריף אל פיו מימיו. לא אמר אלא שאין הוא רוצה לשתות כוסית. עברו שנים עד שנודע אפילו לסבו של קונטין (צעיר לימים היה אף הוא בימים ההם; יעברו שנים עד שיהיה הגנרל קומפּסון), עברו שנים עד שנודע אפילו לו שסתפן לא שתה מפני שלא היה לו כסף לשלם את חלקו או לכבד את מכבדו. הגנרל קומפסון הוא שראה ראשון שבעת ההיא לא כסף בלבד לא היה לו לסתפן להוציאו על משקה ועל שמחות, אלא גם פנאי ונטיית-לב לא היו לו; שבימים ההם היה עבד גמור לסודו ולקוצר-רוחו השוצף והקוצף, ואמונתו הוסיפה כוח מאותו נסיון אחרון, יהא מה שהיה, מאותה קדחת שבנפש או בגוף, עבד גמור היה צורך למהר, לזמן הבורח תחתיו, וזה הדבר העתיד להניעו ולנגוש בו בחמש השנים הבאות, כך חישב ומצא הגנרל קומפסון, עד כתשעה חדשים קודם שנולד בנו.

לכן היו לוכדים אותו, מבריכים אותו אל בין המצרים בטרקלין, בין שולחן-הערב ובין דלתו הנעולה, בשביל לתת בידו לספר להם מי הוא ומאין בא ומה הוא זומם, אלא שהוא היה עובר קמעה-קמעה ומדוד-מדוד עד שנסמך גבו אל קיר או אל עמוד, ועומד לו ואינו מספר להם כלום בנועם ובנימוס כפקיד-קבלה במלון. אינדיאני אחד משבט צ'יקסו הוא שעמו או על-ידיו עשה את עסקיו, ורק כשהעיר את רושם-הנכסים של המחוז אור ליום ראשון אחד, בשטר-מכר ובתעודת זכות על הקרקע ובמטבע-זהב ספרדי, רק אז נודע בעיירה איפוא שמעתה הריהו בעלים למאה מילין רבועים מן העידית שבקרקע הבתולה התחתית שבארץ, אבל אפילו הדעה הזאת איחרה לבוא, כי סתפן עצמו הלך לו ואיננו, ושוב לא ידעו לאן. אבל מעתה היה בעל-קרקע ביניהם, וקצתם אף התחיל לבם לוחש להם מה שידע הגנרל קומפסון כנראה, שהמטבע הספרדי ששילם בו בשביל לרשום את זכותו היה אחרון המטבעות למיניהם שהיו בידו. לכן היו מובטחים עתה שיצא להשיג לו עוד, ואף היו שהקדימו וסברו (ואף אמרו בקול רם, עכשיו שאינו שם) מה שעתידים עתידו של סתפן וגיסתו שעדיין לא נולדה אז להגיד לו לקוונטין כמעט שמונים שנה לאחר-כך, שהוא מצא לו משלו להסתיר שלל-ביזה, וחזר לו אל הסליק כדי לשוב ולמלא את כיסיו, ושמא אף רכב לו בשני אקדחיו לשוב אל הנהר ואל ספינות-הקיטור המלאות מהמרים וסוחרי עבדים וכותנה בשביל לחדש את המלאי בסליק עצמו. על כל פנים סיפרו קצתם זה לזה שכאשר חזר אחר חדשַיִם, ושוב בלי התראה, הביא עמו הפעם קרון מכוסה בד וכושי אחד נוהג בו, ועל המושב על-יד הכושי ישב לו איש קטן ער ודרוך ומשלים עם גורלו, בעל פרצוף לטיני מבועת ושסוי, במעיל עליון ובמקטרונית פרחונית ובכובע שלא היה מעיר כל התרגשות בבּוּלבָר של פריס, ואת כל אלה עתיד היה ללבוש דרך-קבע בשתי השנים הבאות, את הלבוש התיאטרלי הקודר הזה ואת הפנים האלה של נחישות-הדעת והפָטָליזם וההשתאות, בזמן שלקוחו הלבן וצות הכושים שעתיד היה ליעץ להם אך לא לנצח עליהם התהלכו להם עירומים לגמרי, רק מעטה של בוץ יבש לגופם. זה היה האדריכל הצרפתי. לאחר שנים נודע בעיירה שהוא בא כל הדרך הארוכה ממרטיניק על סמך הבטחתו של סתפן בלבד, ושנתים ימים חי על בשר-איילים צלוי על מדורה, באוהל לא מרוצף שיריעתיו היו האריג של חיפוי הקרון, שנתים ימים חי ככה עד שראה צבע וצורה של תשלום כלשהו. ועד שעבר בעיירה בדרכו לשוב אל ניו-אורלינס לאחר שנתים ימים לא ראה את ג'פרסון כלל. הוא לא היה בא לשם, ושמא סתפן הוא שלא אבה להביאו אל העיירה אפילו באותן פעמים מעטות שנראה סתפן עצמו שם, וגם לא יכול להעיף עין בג'פרסון באותו היום הראשון, כי הקרון לא נעצר. נראה שמקרה גיאוגרפי בלבד הוא שסתפן עבר בעיירה כל עיקר, ולא שהה בה אלא לתת שהות למישהו (ולא לגנרל קומפסון) להציץ תחת כיסוי העגלה אל המאורה החשוכה המלאה גלגלי-עינים שוקטים וריחה כריח מאורת הזאבים.

אבל לא מיד יצאה האגדה על הכושים הפראים של סתפן, כי הקרון המשיך את דרכו כאילו אפילו מלאכת העץ והברזל שלו והפרדים המושכים אותו נסתפגו מעצם הקשר אליו באותה קדחתנות נוגשׂנית סגופה ולא נלאית, באותה הכרה בצורך למהר ובזמן הבורח ביעף. לימים סיפר סתפן לסבו של קונטין שבאותה שעת מנחה שעבר הקרון בג'פרסון כבר לא בא מזון אל פיהם למן הלילה שעבר, והוא ביקש להגיע אל סַתְפֶּנְס-הַנְדְרֶד ואל עמק הנהר ולהרוג אייל קודם חשכה, שלא יוצרכו הוא והאדריכל והכושים לבלות עוד לילה בלי מזון. רק קמעה-קמעה באה איפוא האגדה על הכושים הפראים אל העיירה, הביאוה לשם הרוכבים שהיו יוצאים לראות את הנעשה, והם התחילו מספרים איך סתפן מתיצב לו בשני אקדחיו בצד משעול של בעלי-חיים ושולח את הכושים להחריד את הביצה מרבצה כלהקה של כלבים. והם סיפרו שבקיץ הראשון ובסתיו הראשון אפילו שמיכות לא היו להם לכושים להתכסות בשנתם (ושמא לא השתמשו בהן), ואחריהם סיפר צייד-הדביבונים אֵיקֶרְס איך נתקל באחד מהם שרבץ בבוץ המוחלט כתמסח הישן הזה וצעק בעוד מועד ממש. הכושים לא דיברו אנגלית ובודאי לא היה איקרס היחיד שלא ידע שההידברות ביניהם ובין סתפן היתה במין צרפתית ולא בשפה אפלה וקטלנית משלהם.

ואיקרס לא היה היחיד, הרבה אחרים היו, אבל הללו היו אזרחים ובעלי-קרקעות אחראים ולא הוצרכו איפוא לארוב מסביב למחנה בלילה. סיפרה מיס קולדפילד לקונטין שהיו נועדים בחבורות בפונדק הולסטון ורוכבים ויוצאים, ולעתים ארוחתם עמהם. סתפן כבר בנה משרפת-לבנים וכבר הציב את המסור ואת המקצועה שהביא עמו בקרון – כַנָן בעל קורה ארוכה של אילן דק שמופעל בהליכה, ופרדי הקרון והכושים, חליפות ובמשמרות, ואף הוא עצמו בשעת הצורך, כשהואטו המכונות, נרתמו אל הקורה כאילו באמת היו הכושים אנשים פראים. סיפר הגנרל קומפסון לבנו, לאביו של קונטין, שכשהיו הכושים עובדים לא היה סתפן נותן עליהם בקולו, אלא היה מנהיג אותם, היה מכון את הרגע הפסיכולוגי ותופס אותם בכוח המופת, מכוח כמין מרות של ראש בית-אב ולא על-ידי הטלת מורא דוקא. והללו לא היו יורדים מסוסיהם (בדרך-כלל לא בירך אותם סתפן אפילו בניע ראש ולא השגיח בהם כלל, כאילו לא היו אלא צללים בטלים), והיו יושבים להם אגודה שקטה ומשונה כמו לשם הגנה הדדית ורואים את בית-האחוזה שלו צומח וגדל, נישא לוח אחר לוח ולבנה אחר לבנה מן הביצה שהטיט והעצים מזומנים שם, יושבים ורואים את האיש הלבן המזוקן ואת עשרים השחורים, כולם עירומים לגמרי תחת הבוץ המסיג והפושה. מאחר שגברים היו לא השגיחו הצופים האלה שהבגדים שלבש סתפן כשרכב ובא אל ג'פרסון בפעם הראשונה היו הבגדים היחידים שראו אותו בהם, שאם לא כן היו קצתם מקדימים את מיס קולדפילד גם בדבר הזה, ומנחשים שהוא שומר לו את בגדיו, שהרי הדרת ההליכות, ושמא אף הידור ההופעה, יהיו לו הנשק האחד (ושמא ראוי לומר הסולם) שיצא בו להסתערות האחרונה על מה שהיה חזות מהוגנת בעיני מיס קולדפילד ואולי גם בעיני אחרים, זו החזות המהוגנת שלדברי הגנרל קומפסון היתה ברוחו הרזית של סתפן הרבה יותר מרכישת גברת-ארמון לביתו. לכן עבדו הוא ועשרים הכושים יחדיו, והם טוּחים בבוץ כנגד היתושים, וסיפרה מיס קולדפילד לקונטין שלא אפשר היה להכירם זה מזה אלא על פי זקנו בלבד, רק האדריכל דמה לקריקטורה אנושית בבגדים הצרפתיים שלבש תמיד במין פטליזם שאין לנצחו, עד שנסע לו למחרת היום שנשלם הבית כולו חוץ מן השמשות ואבזרי הברזל שלא יכלו ליצרם בידים. כך עבדו בשמש ובחורב הקיץ ובבוץ ובקרח החורף, בשצף-קצף שקט שאינו יודע רפיון.

שנתים ימים נדרשו לו, לו ולצות העובדים המיובאים שלו, שבעיני אחיו האזרחים שאימץ לו עדיין היו קטלניים הרבה מכל חיה רעה שיכול להחריד ולהרוג בארץ ההיא. מזריחת השמש ועד שקיעתה עבדו ככה, וחבורות של פרשים באו והציבו את סוסיהן בשקט וצפו בנעשה, והאדריכל, במעיל הטקס שלו ובכובעו הפריסאי ובפניו שכולן השתאות של בעתה ומרירות, היה כאורב על סביבי המעמד והמקום, ספק צופה מקרי מר-נפש ומחוסר ענין, ספק רוח-רפאים ישר-דרך שהורשע בדינו, ולא למראה האחרים ומעשיהם דוקא היה משתאה, כך אמר הגנרל קומפסון, אלא בעיקר על עצמו, על עצם נוכחותו שלו המופלאה שאין לה הסבר. אבל אדריכל טוב היה. קונטין התוַדע אל הבית העומד מהלך שנים-עשר מילין מג'פרסון, בחורשת הארזים והאלונים שלו, שבעים וחמש שנים לאחר שנשלמה בנייתו. ולא אדריכל בלבד היה, כדברי הגנרל קומפסון, אלא אף אמן היה, כי אמן בלבד היה יכול לעמוד בשתי שנים שכאלה ולבנות בית שודאי ביקש ואף גמור היה עמו שלא לראותו עוד. ולא מפני הקושי לבינה ומפני חילול הרגישות היה קשה לעמוד בשתי השנים האלה, אלא בגלל סתפן; אמן בלבד היה יכול לעמוד בנגישׂתו הקשוחה ובחפזונו של סתפן ולהצליח בכל זאת לרסן את חלום פאר הטירות הקודר שאליו ודאי נתכַוֵן סתפן, שהרי הבית כפי שתיכּנו סתפן היה יכול להיות גדול כמעט כג'פרסון עצמה בעת ההיא. והנכרי הקטן, המבועת והשסוי, השיב מלחמה לבדו וגבר על רהבו של סתפן או על תשוקתו העזה והמשולחת דמיון לפאר והדר או לזיכוי ולטיהור או לכל מה שהיה כאן (אפילו הגנרל קומפסון עדיין לא ידע), וכך ברא מעצם תבוסתו של סתפן את הניצחון שלא היה עולה בידו של סתפן עצמו אילו ניצח הוא.

נשלמה מלאכת הבית איפוא, עד אחרון הלוחות והלבנים ויתדות-העץ שיכלו ליצר בעצמם. ובכך עמד לו הבית, לא צבוע ולא מרוהט, בלי שמשת-זכוכית ובלי ידית של דלת ובלי ציר, בריחוק שנים-עשר מילין מן העיירה וכמעט כמרחק הזה מכל שָכן, כך עמד לו עוד שלוש שנים מוקף גנים טקסיים ומשעולי טיולים ומגורי עבדים ואורוות ומעשנות-בשר. הודיֵי-הבר היו מצויים בתוך מיל אחד מן הבית, והאיילים באו ברגל קלה ובצבע העָשָן שלהם והניחו טביעות-רגלים עדינות בערוגות הטקסיות שלא יהיו בהן פרחים עוד ארבע שנים. עתה החלו הפרק והשלב שבהם ראו אותו העיירה והמחוז בפליאה יתירה מן הראשונה, אולי מפני שהצעד הבא לקראת המטרה הסודית שאמר הגנרל קומפסון שהוא יודע אותה אבל העיירה והמחוז לא הבינו אותה אלא בעמימות ושמא לא הבינוּהָ כלל, הצעד הזה נדרשו לו עתה סבלנות או שהות סבילה, ולא אותו שצף-קצף נוגשֺני שהרגילם בו. מעתה הנשים הן שחשדו ראשונות מה רצונו, מה יהיה הצעד הבא. איש מן הגברים, ובודאי לא מאלה שהיו מקורבים אליו עד שקראו לו בשמו, איש מהם לא חשד שהוא רוצה לשאת לו אשה. ודאי היו מהם, גם בעלים וגם רוקים, שלא זו בלבד שהיו ממאנים להעלות על לבם רעיון שכזה, אלא אף היו מוחים ומבטלים אותו, כי בשלש השנים הבאות חי חיים שודאי נראו להם מושלמים. גר לו שם, מהלך שמונה מילין מכל שכן, שרוי לו בבדידות גברית במה שנראה מחצית האקר של חדר-רובים של פאר ברונים, גר לו בקונכית הספרטנית של המעון הגדול מכל במחוז, ובית-המשפט בכלל, זה המעון שאת מפתנו לא יכלה אשה אפילו לראות, בלי כל רוך נשי של שמשות או של דלת או של מזרן, שלא אשה בלבד לא היתה שם להתנגד אילו חשקה נפשו להניח לכלביו לישון על מצע-הקש עמו, אלא אפילו לכלבים לא היה צריך בשביל להרוג את צידו המניח עקבות במרחק ראיה מפתח המטבח, והוא צד אותו בעזרת בני-אדם השייכים לו בגוף ובנפש, ועליהם סברו (או אמרו) שהם מסוגלים להתקרב בחשאי אל אייל אובץ ולשחוט אותו קודם שהספיק להניע אבר.

בעת ההיא התחיל מזמין אל סתפנס-הנדרד את חבורות הגברים שסיפרה מיס קולדפילד לקונטין עליהם, לנטות את מחנם בשמיכות בחדריו הריקים של העושר הטכסי העוברי. יחד היו יוצאים לציד, ובלילה שיחקו בקלפים ושתו, ומפעם לפעם ודאי היה מעמיד את הכושים שלו בזירה זה כנגד זה, ואולי כבר השתתף הוא עצמו מפעם לפעם – זה המחזה שלדברי מיס קולדפילד לא היה בנו מסוגל לעמוד בו אבל בתו צפתה בו בלי התרגשות. סתפן עצמו כבר היה שותה בעת ההיא, אף-על-פי שסבו של קונטין ומן הסתם גם אחרים אמרו שהוא ממעט לשתות ואינו שותה אלא כשיש בידו לספק מקצת המשקה. אורחיו היו מביאים ויסקי, אבל משלהם שתה במין חסכנות מחושבת כאילו היה עושה לו בראשו, כך אמר הגנרל קומפסון, כמין מאזן של כושר-פרעון רוחני, ומחשב את מידת הויסקי שקיבל כנגד מידת הבשר הרץ שסיפק לרובים.

ככה חי לו שלוש שנים. היה לו מטע עתה. בתוך שנתים ימים גדר לו בית וגנים מתוך ביצה בתולה, וחרש את אדמתו וזרע אותה זרעי כותנה שהלוה לו הגנרל קומפסון. והנה נדמה היה שחדל. נדמה היה שהתישב לו פתאום באמצע מה שכמעט גמר וישב לו ככה שלוש שנים, וכל אותו הזמן לא ניכר בו כלל שהוא אומר לעשות או מבקש לו יותר מזה. ואולי אין פלא שהגברים שבמחוז התחילו סוברים עליו שהחיים שהוא חי עתה הם-הם החיים שביקש לו כל אותה העת. לגנרל קומפסון, שהכירו כנראה דיו והציע לו הלואה של זרעי כותנה לשם התחלה, וידע משהו מן האמת, לו בלבד סיפר סתפן משהו על עברו. הגנרל קומפסון הוא שידע ראשון שהמטבע הספרדי היה המטבע האחרון שהיה בידו, וקומפסון (כך נודע בעיירה לימים) הוא שהציע לסתפן הלואה של כסף בשביל לגמור ולרהט את ביתו, אבל הצעתו נדחתה. ברור איפוא שהגנרל קומפסון היה האיש הראשון במחוז שאמר בלבו שסתפן אינו צריך להלואה של כסף בשביל להשלים את ביתו ולספק מה שעדיין חסר בו, מפני שהוא אומר להתחתן בכסף. ולא האדם הראשון שידע זאת היה, אלא הגבר הראשון, שהרי סיפרה מיס קולדפילד לקונטין לאחר שבעים וחמש שנים, שנשי המחוז סיפרו זו לזו ולבעליהן שסתפן לא נתכון כלל לחדול במקום שחדל, שהרי כבר טרח יותר מדי, בהרבה מחסור ותלאות כבר עמד, והרי לא יתישב לו עכשיו לחיות את החיים שחי בזמן שנבנה הבית, הגם שעכשיו קורת-גג יש לו לישון תחתיה ולא אוהל לא מרוצף של כיסוי קרון. מן הסתם כבר פנו הנשים לכאן ולכאן בקרב משפחות הגברים שנחשבו מעתה לידידיו, וביקשו את הכלה המיועדת לו שתוכל הנדוניה שלה להשלים את הצורה ואת החומר של אותה הגינות שהיתה מיס קולדפילד סבורה שהיא מטרתו. וכשתם איפוא אותו שלב שני, שלוש שנים לאחר ששלמה מלאכת הבית ונסע האדריכל, ושוב בבוקר יום ראשון ושוב בלי התראה ראתה אותו העיירה עובר בכיכר, ברגל הפעם אבל בבגדים שרכב ובא בהם אל העיירה לפני חמש שנים ולא ראה אותם איש מאז (הוא או אחד הכושים גיהץ את המעיל הלבנים מחוממות, כך סיפר הגנרל קומפסון לאביו של קונטין), ונכנס לכנסיה המתודיסטית, באותה שעה מעטים היו הגברים שהתפלאו. הנשים לא אמרו אלא שמיצה את האפשרויות שהיו במשפחות הגברים שהיה צד ומהמר עמהם, ועתה בא אל העיירה למצוא לו אשה, ממש כשם שהיה הולך אל השוק של ממפיס לקנות לו בהמות או עבדים. אבל כשנוכחו לדעת בשביל מי בא כנראה אל העיירה ונכנס לכנסיה להעטות עליה את כבוד בחירתו, נהיתה ודאותן של הנשים לאחת עם פליאתם של הגברים, ואפילו ליותר מזה – לתדהמה.

שכן עתה כבר היו בני העיירה סבורים שהם מכירים אותו. שנתים ימים ראוהו בשצף-קצף קדורני זה שאינו יודע רפיון, שבנה אותה קונכית של בית ותיכן ופרש לו את שדותיו, ושלוש שנים ראוהו יושב נייח כולו כאילו הפעילו החשמל ובא מישהו וניתק את החוטים או את הדינמו. וכשנכנס איפוא לכנסיה המתודיסטית באותו בוקר יום ראשון במעילו המגוהץ, היו גברים ונשים שסברו שאין להם אלא לפנות כה וכה בקהל ולחוות את המקום שיוליכוהו רגליו לשם, עד שהשגיחו וראו שנתן את עינו באביה של מיס קולדפילד, באותו חשבון קר שלא ישוב מפני כל שמתוכו ודאי נתן את עינו באדריכל הצרפתי. בהשתאות ובתדהמה ראו אותו שם מצור מחושב על האיש האחד בעיירה שאין כל צד שוה בינו ובינו, ופחות מכל כסף, על אדם שהיה ברור שאין בכוחו לעשות למענו מאומה תחת השמש, חוץ מלמכור לו בהקפה בחנות קטנה על צומת דרכים, או להצביע בעדו אם יבקש לו יום אחד כהונה של כוהן-דת מתודיסטי – גבאי מתודיסטי היה, סוחר שלא זו שמעמדו ונכסיו צנועים היו, אלא אף אשה ומשפחה משלו יש לו, וגם אם ואחות, שאף הן פרנסתן עליו מהכנסות העסק הקטן שהביא אל ג'פרסון לפני עשר שנים בקרון אחד ויחיד, אדם שנודע ביושר גמור ואפילו בפוריטניות, ולא סר ימין ושמאל מדרך הישר, בארץ ובזמן של הזדמנויות לזכות שלא כחוק מן ההפקרות, ולא שתה ולא הימר ואפילו לציד לא יצא. בפליאתם שכחו שיש לו למר קולדפילד בת שהגיעה לפרקה. על הבת לא נתנו דעתם כלל. אהבה לא העלו על דעתם כשהדברים אמורים בסתפן. על הקשיות הלא רחומה נתנו דעתם ולא על הצדק דוקא, ועל הפחד נתנו דעתם ולא על הכבוד וההוקרה, ובודאי לא על הרחמים ועל האהבה. ומלבד זה משוקעים היו בחישובים של תהיה ופליאה איך סתפן אומר או מחבל להשתמש במר קולדפילד בשביל לקרב את המטרות הסודיות שעודן לנגדו. אלא שלעולם לא יֵדעו זאת. אפילו מיס קולדפילד לא ידעה. כי מכאן ואילך לא היו עוד מסיבות ציד בסתפנס-הנדרד, ומעתה לא ראו אותו אלא בעיירה בלבד. אבל לא עוד מתהלך לו בטל ויושב לו בבטלה. האנשים שישנו והשיקו כוסם לכוסו בצל קורתו (וקצתם אף קראו לו סתפן בלי "מר") ראו אותו עובר ברחוב לפני פונדק הולסטון ומרים את ידו אל כובעו בתנועה טקסית אחת ונכנס לחנותו של מר קולדפילד, ותו לא.

"ויום אחד יצא מג'פרסון בפעם השניה," סיפר מר קומפסון לקונטין. "העיירה כבר הורגלה לכך בינתים. ואף-על-פי-כן נשתנה מעמדו שינוי דק, כפי שתראה מתגובתה של העיירה לשיבתו השניה. שכן כשחזר בפעם הזאת היה, לכשתרצה, אויב הציבור. אולי בשל מה שהביא עמו הפעם, לעומת המטען הפשוט שהביא לפנים, מלוא קרון אחד של כושים פראים. אבל נראה לי שזה לא היה הדבר. כלומר, נראה לי שיותר מערך הנברשות ורהיטי-המהגוני והשטיחים היה כאן. נראה לי שהעלבון נולד משהשגיחה העיירה שהוא מערב אותה בעניניו; שאחת היא מה היה המעשה הפלילי שהניב את רהיטי-המהגוני ואת נברשות-הבדולח, הריהו כופה את העיירה להעלים עין ממנו. שהרי עד כה, עד יום הראשון ההוא שבא אל הכנסיה, לא הֵרַע ולא הזיק אלא לאיקֶמוֺטוּבֶּה האינדיאני הזקן, שמידיו רכש לו את אדמתו, וזה דבר המסור למצפונו ולדוד סם ולאלוהים. אבל מעתה נשתנה מעמדו, כי הפעם, כשלושה חודשים לאחר שיצא לדרכו, יצאו ארבעה קרונות מג'פרסון והלכו אל הנהר לפגוש אותו, והיה ידוע שמר קולדפילד הוא ששכר ושלח אותם. קרונות גדולים היו, רתומים לשוָרים, ובשובם הסתכלה בהם העיירה וידעה, ואחת היא מה הכילו, שאפילו משכן מר קולדפילד את כל אשר לו לא היה יכול למלא אותם. ואין ספק שהפעם מרובים מן הנשים היו הגברים שציירוהו להם בהיעדרו ומטפחת על פניו ושני קני-האקדחים מתנוצצים תחת הנברשת במסבאה של ספינת-קיטור, ושמא אף גרוע מזה, שמא נעשה מעשה מן המארב בחשכת מקום-נחיתה בוצי ובסכין מן הגב. ראו אותו עובר על הסוס הברוד על-יד ארבעת קרונותיו. ונראה שאפילו מי שאכלו ממזונו וצדו מצידו ואפילו קראו לו סתפן בלי מר, לא פנו אליו לפתוח בשיחה עמו הפעם, אלא המתינו כל אותו הזמן שבאו אל העיירה ידיעות ושמועות, איך התקינו הוא והכושים, שאולפו מעט בינתים, את החלונות ואת הדלתות, ואת השיפודים ואת הסירים במטבח, ואת נברשות-הבדולח בטרקלינים, ואת הרהיטים ואת הוילאות ואת השטיחים. אותו איקרס, שנתקל בכושי האורב בבוץ לפני חמש שנים, הוא שנכנס ערב אחד לפונדק הולסטון ועיניו פרועות לו מעט ופיו שמוט לו לא מעט, ואמר: 'חבריה, הפעם גנב את כל ספינת-הקיטור כולה!'

הנה כן, תומתם של האזרחים ויושר מידותיהם באו לידי רתיחה סוף-סוף. ויום אחד עמדה לה משלחת של שמונה או עשרה, ושריף המחוז עמהם, ויצאה לה אל סתפנס-הנדרד, לא כל הדרך לשם הלכו, כי כמהלך ששה מילין מן העיירה פגשו את סתפן עצמו, רכוב על סוסו הברוד, במעיל הארוך ובמגבעת המוכרים להם, ורגליו עטופות לו ביריעה של אברזין. מזודה היתה תלויה לו על התפוס וסל-נצרים קטן על זרועו. והוא עוצר את הסוס (אפריל היה, והדרך עדיין היתה אדמת-רפש) ויושב לו באברזין המרובב שלו ומסתכל בפניהם אחד-אחד. סיפר סבךָ שעיניו דמו לשברים של צלחת וזקנו היה קשה כקרצפת-סוסים. זו היתה לשונו: קשה כקרצפת-סוסים. אמר להם: 'בוקר טוב, רבותי. אותי אתם מחפשים?"'

חשכה ירדה והחלה לשרור סביב. והאור נסוג לאחור. הספקתי לקרוא ועם אור אחרון הנחתי את תכריך הניירות מידי. אכן לא קל או פשוט הסיפור לעיכול. וזאת רק ההתחלה… יען כי הטרגדיה נבנית, צעד אחר צעד, ולפעמים גם צעד או שנים לאחור, בצעדים בוני אמון. ויהי ערב. ויהי בוקר. יום חדש. נסעתי אל ניו-אורליאנס.

מקור: ויליאם פוקנר ([1938]1983), אבשלום אבשלום, מאנגלית: אמציה פורת, ע"ע, ע' 43-30.

כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד. אנחנו כאן רק בשביל לקרוא ותו לא. על תקן של נותני שירות של סקרנות. שמא יפנה קהל הקוראות והקוראים אל הספר הנ"ל ולא יסתפק במתאבן בלבד. וכמובן שלא יעלה על הדעת לסחור בזכויות ואף לא בסחורה. גם אם לא הוטבעו המילים: לא להעתיק, לא לצלם ועוד כמה לאווים…

ועוד הערה: הסיפור הוא זכר לאותם ימים בהם המילה "כושי" טרם הפכה למילת גנאי. ימים חלפו/עברו והיוצרות התחלפו. וזכרו כי משה נשא אישה כושית לאישה. ופירוש, עפ"י חז"ל, שמשה נשא לו לאישה אישה יפיפייה… והיום – גם המילה "שחור" אינה עומדת בתקן התקינות הפוליטית. היום מקובל להשתמש בצמד המילים "אפרו-אמריקאי". ומחר? מי יישורנו…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: