ויום אחד, בדרך אל תל עדולם, ביום חורף שמשי – עד כדי שלא נכח בשמים עב או ענן – עצרנו ליד מושב נווה מיכאל (רוגלית) הממוקם על הכביש העולה מעמק האלה אל אפרתה והסובב אותה. מדובר באנדרטה לזכר הרוגי השואה בצרפת. שמונים אלף יהודים נרצחו.
ודעו כי כל 80,000 הנרצחים רשומים. לכל אדם יש שם. זכר ונקבה. לכל אחד ואחת מצורף תאריך ומס' המשלוח ששלח אותו/ה אל המוות.
ובין האנדרטה לבין היער הנטוע – כחלק ממכלול ההנצחה – מונחים מס' לוחות המנציחים רק חלק מזערי מבין הנרצחים. בצרפתית, אנגלית ועברית. מעט מאוד אבנים. פחות מ-30. מדוע דווקא אלה ולא אחרים – אין בידינו תשובה.
הקרדיט על הרעיון/קונספט, הטקסט והניהול הולך ל:
***
אתמול, יום 27.1.2019, חל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. ואני קורא בעיתון: "לפי סקר של CNN, שליש לא שמעו על השואה." (מעריב). מה עוד אנו צריכים לעשות, ולא עשינו, כדי שהזיכרון לא יתפוגג?
זכור, כפי שאנו יודעים, היא מצווה. מצווה קפ"ט אם מישהו יפתח את ספר המצוות של הרמב"ם.
לא מצאתי דבר מתוצרת יהדות צרפת, קינה/שיר/פואמה, יכול להיות בשל אי-הידיעה, ולכן הסתפקתי בקינתו של אחד פלוני בשם הרב משה (בן פורת) פרטמן. רב זה, איש ישיבת פונוביז', כותב שירה תפילה וקינות. בעצמו ניצול שואה. ואני מצטט את שורותיו מתוך ספרו של אדם ברוך (2001), בתום לב, הוצאת כתר, עמ' 44:
גיא ההריגה ליטא / בכל עיר ועיירה / כל זד יהיר ואיש שררה / ניצח על השחיטה…
לדיראון עולם יהיה זה העם / שאיבד כל דמות וכל צלם אנוש / שרמס ודרס וחילל כל קדוש / ושחט ושדד וחגג על הדם…
אין לי בעולם אלא זיכרונם / נועם פניהם וענות חידלונם / השמים מעלי פרגוד תפילתם / הארץ לרגלי נאד דמעתם / – למה אצפה כאן עלי אדמות / את פניהם עוד לראות האוכל לרמות / – לזאת אצפה, אוחילה דומם / לראות יום נקם לתשפוכת דמם.
***
צילומים: משה הרפז (10.1.2019). כל הזכויות שמורות.
משה הרפז 