שדרות ההשכלה, בצרון, ת"א

שדרות ההשכלה, בצרון, ת"א. אנו מכירים, מי יותר ומי פחות, את שמותיהם של משה מנדלסון, אברהם מאפו, יל"ג, פרץ סמולנסקין, יחיאל מיכל פינס, אד"ם הכהן ועוד (מאליו מובן שזאת רשימה מייצגת בלבד). אלו נמנו על דור הראשונים של תנועת ההשכלה היהודית/העברית. החלוצים. אחר-כך באו הממשיכים. אך הללו נעלמו מן התודעה.

בעורפו המזרחי – קדמה – של רח' יגאל אלון, ההוא שאמר משהו על זיכרון העבר של העם. על המצב העכשווי ועל העתיד שלא נראה לעיין, פגשתי/מצאתי אותם. את אלה שנשמטו מהזיכרון. אלה שהיוו, בזמנו, את עמוד התווך של ההשכלה. וכעת נשתכחו. ולא בכוונת מכוון.

ערכתי סיבוב קצר בשדרות ההשכלה. פרויקט של הנצחה. סביב המקלט הציבורי שבשדרה. צילמתי. רשמתי במחברתי את אותם משכילים. והעתקתי לפנקסי את שכתבו פרנסי העיר אודותיהם. שם, על קיר החיצוני של המקלט, בין משחקי ילדים, כושר גופני והתקני פנאי. והוספתי לכתוב המובא בהמשך פה ושם גם ממקורות נוספים. ובנוסף, הלכתי בעקבות שאותן הותירו הדמויות הנ"ל, ככל שניתן ומאפשרת המסגרת הנוכחית. ואם מי מן הקוראים ימשיך בעקבותיהם, וידלה אותם, או לכל הפחות את חלקם, או רק מספר סיפורים או שירים מתהום השכחה – אשרי וטוב לי. אני את שלי עשיתי…

ואלה שמות: אברהם בֶר גוֺטלוֺבֶּר, שלמה מַנדֶלקֶרן, שלמה רובין, חיים זליג סלונימסקי, ישראל חיים טַביוֺב, יהודה ליבּ בן-זאב, קלמן שולמן, יצחק ארטר, מרדכי אהרון גינצבורג, אליעזר צבי הכהן צויפל.

המשותף לכול – מלבד היותם בין אבות ההשכלה – שהיו אנשי אשכולות, בשיא אונם ומיטבם במחצית השנייה של המאה ה-19, שלטו בשפות רבות ופעלו בתחומים רבים ומגוונים שהם פעלו, בעיקר במזרח אירופה (שם נרדף כולל לרוסיה דאז שכללה את בלארוס דהיום ושטחים מאוקראינה ולפולין המחולקת בין הקיסרות האוסטרו-הונגרית [גליציה], קיסרות פרוסיה ורוסיה הצארית).

הרשימה שלפנינו ארוכה. אך מה לעשות וארון הספרים שלנו רחב ועמוק וספרים וכרכים בו לרוב? לעשות הפרדה/קיטוע בין הסופרים לשתי רשימות או יותר, נראה לי לא לעניין. בהיותי חסיד של הגישה המרחיבה – זה מה שיצא. גלגלו…

***

אברהם בֶר גוֺטלוֺבֶּר (20.12.1810 סטרוקונסטנטינוב – 12.4.1899 ביאליסטוק)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר, משורר ומחזאי, בעברית וביידיש, עיתונאי, מתרגם, מורה והיסטוריון. פרסם קובצי שירים כמו גם שירה ופרוזה מתורגמים מרוסית וגרמנית, מחקרים היסטוריים כמו " ביקורת לתולדות הקראים" (1865) וערך את הירחון "הבוקר אור" (1886-1876). אחז בשם עט "אב"ג" ו"מהללאל" (תרגום לעברית של שם משפחתו). בעיקר נודעו זכרונותיו מימי נדודיו הרבים בערי תחום המושב הרוסי וגליציה. בזכרונות אלה תיאר את הווי חיי היהודים במזרח אירופה ואת חסידת ההשכלה בפרט. היה מורה לתלמוד בבית-המדרש למורים בז'יטומיר ונמנה, בשנותיו האחרונות, עם "חובבי ציון"."

ומכיוון שחובב מסעות אנכי, הנה מובאת בזאת, פתיחה של ספר מסעותיו:

מסע ברוסיה החדשה [1864]

הנער זיו, נער טוב-רואי ויפה-עיניים, ניעור משנתו אשר נרדם שנה תמימה בירכתי השמים קדימה, ויפתח את עיניו היושבות על מלאת כשני אבני חפץ משובצות זהב, ויהי אור בהיר על פני כל הארץ. [בלשון מליצית כזאת (עם מובאות משיריו) מתאר המחבר את ההתעוררות לחיים חדשים עם בוא האביב. ואם כי שמי היהודים לובשים קדרות בימים שבין חג המצות לחג השבועות, הרי לאור הליבראליות של המלך והשרים מתעוררת גם בליבו של היהודי] רוח אהבה וחיבה לכל באי עולם, רוח סליחה ומחילה לכל נוגשיו ומעניו בימים עברו. – רוח כזאת עברה גם עלי ותטהרני מעצבוני ויגוני, ותלבישני ששון בקומי בבוקר השכם ללכת למסעי מעיר מולדתי ומושבי, קונסטאנטין-ישנה, ארצה רוסיה החדשה ברשיון שר החכמה אשר עבודת משרתו אנכי עובד, לשאוב רוח צח ולרחוץ בשרי במי הים, למען אחליף כוח וארפא מחוליי (צימוק האצטומכא), וחופשה ניתנה לי על שלושה חדשים.

[והימים ימי מרד הפולנים. הדרכים היו בחזקת סכנה, אפס בפלך פודוליה עוד לא הניפו יד, כי חיכו להוראות מווארשה, והמחבר בא בשלום לבית בתו רוזאליה רוזנפלד שבקאמניץ.]

קאמניץ פודולסקי

[העיר קאמניץ מצודת סלעים משגבה, ולב אנשיה חזק כאדמת החלמיש, אשר עליה תדרוך כף רגלם. כי סביבתו, עיסוקו ומוצאו של האדם מעצבים את אופיו ומשפיעים על התנהגותו.] ואתה הקורא, כי תשאל איש יהודי מאנשי קאמניץ לאמור: מה מלאכתך? ישמור לפיו מחסום ולא יענה דבר, כי ירשת פליטה היא לעמנו מימי החושך, אשר על צוואריהם נרדפו, לבלתי עשות כל מלאכת עבודה. – – והיה להם המסחר למלאכה. – – והנה זאת תורת מסחרו: את עמיתו יונה, לאחיו ישיך, כל אח עקב יעקוב ובידו מאזני מרמה. – – זה חלק רוב יושבי העיר הזאת וזה גורלם. וכי תשאל אותו: מאין תבוא? הנה האנשים האלה שונים בבואם. יש אשר יבוא מגאליציה ויש ממוֹלדאביה, כי לגבול שתי הארצות האלה תשכון העיר ושיח-ושיג לה עם שתיהן. הבאים מגאליציה יביאו בידם זמורת זר מזמרת הארץ ההיא. – – הלא בלכתם למבּרגה לא שמו ליבם אל חכמת חכמיה, כי אם על בגדי תפארתם וגאון צבי עדיים, וישימו גם הם את עדיים עליהם וישובו קאמניצה. והבאים ושורש מולדאביה יציץ ויפרח כרוש הבל ורעות-רוח על תלמיד ליבם להאמין בכל מחזה-שוא ובמקסם-כזב, וקנאת אש דת אשר לא ציווה ה' תבער בקרבם כאשר יבער הגלל. – – כולם נאלחו, אין אוהב מדע, אין דורש דעת, אין גם אחד!

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/gottlober/masaot.html. נדלה: 27.9.2018.

תיאור "לא נחמד" בהמעטה. כמעט כתיאור בני מדינה כזאת או אחרת, הסוגדים לממון או לכבוד, במעשייה מס' 12 בספר המעשיות שחיבר ר' נחמן (הנין של הבעש"ט) – "מעשה בבעל תפילה".

***

דר' שלמה מַנדֶלקֶרן (12.4.1846 מלינוב – 24.3.1902 וינה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "משכיל נמרץ שעסק בפעילות ציבורית, כתיבה ספרותית, חקר המקרא ופילולוגיה. פעל ברוסיה, פולין ופרוסיה. מפעלו הגדול היה קונקורדנציה לתנ"ך בשם "היכל הקודש" (1896) שזכתה לפופולריות עצומה. 20 ש' עבד/שקד על כך. הוא תרגם יצירות מופת מגרמנית ורוסית לעברית והיה סופר ומשורר בזכות עצמו. אוניברסיטת ינה (גרמניה) זיכתה אותו בתואר דוקטור לפילוסופיה על חיבורו – דיני ירושה במקרא. כיהן בעיר אודסה כרב מטעם הממשלה ושיתף פעולה עם "חברת מפיצי ההשכלה". כמו כן, נמנה עם "חובבי ציון" והיה ציר בקונגרס הציוני הראשון."

נדגיש כי היה, בצעירותו, תלמידו של ר' מנחם-מנדל מקוצק. ואין זה דבר של מה בכך. להיות תלמיד של ר' מ-מ מקוצק זה אומר כמעט הכול. ולידיעתכם, התלמיד המפורסם ביותר הוא האדמו"ר הראשון מגור. ויש אומרים שחסידות גור שולטת במדינתנו…

נו-טוב. קשה עד כדי אי-אפשר לצטט מתוך הקונקורדנציה ולכן, לצערנו, ממשיכים אנו הלאה.

***

דר' שלמה רובין (3.4.1823 דולינה [גליציה] – 1.1.1910 קרקוב)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "חוקר רב פעלים ומהפוריים שבסופרי ההשכלה. פעל בערי גליציה. מחקריו הקיפו תחומים רבים ב"חכמת ישראל" כגון חקר ההיסטוריה, ספרות עברית, בלשנות, פילוסופיה יהודית, דתות המזרח העתיק, פולקלור ועוד. היה בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת גטינגן (1868). כמשכיל בעל נטיה לחופש המחשבה והאמונה עסק רבות בברוך שפינוזה. תרגם לעברית ספרים ומחזות וגם ספרי "מדע פופולרי". הבולט בהם הוא מחזהו של קורצוב הגרמני – "אוריאל ד'אקוסטה" (1857). התפרנס, בין השאר, מראיית חשבון והוראה והיה מנהלו הראשון של ביה"כ היהודי בקוליחוב." אמנון ז'קונט כתב עליו את עבודת הדוקטור (ת"א 2006).

קרוב לוודאי שמכירים אתם את השיר "כי האדם עץ השדה". ומחברו, כידוע לכם, נתן זך. אך דעו לכם שרובין הקדים את זך וכתב מאמר "האדם הוא עץ השדה" הדן על שינוי מראה פני האדמה ע"י מעשה אנוש ותחבולותיו. לעניין זה אעיר כי המקור לשם הוא ספר הספרים שלנו (דברים, כ', 19) ושישים שנה לפני פרסום המאמר כבר יצא חוצץ אלכסנדר פון הובלוט כנגד הפרת האיזון וגרימת נזק בלתי הפיך לטבע בשל פעילויות האדם.

להלן פתיחת המאמר הנ"ל:

האדם עץ השדה

לפנים

שא נא עיניך והתבונן בארץ בימי קדמונים בטרם חלו בה ידי האדם: הנך בככר עדן השמים, אדמתך פוריה דשנה ורעננה כגן אלהים, כלה משקה כיאור מצרים, ומתוארה בשרשרות הרים ועמקים, גבלות גבעות ובקעות, אזורי חרשי מצל יער וערבה; – בכל זאת מראה פניה שחרחר לא תואר ולא הדר לה, צמחים אין-מספר יעבטו ראשיהם בלי כל סדרים, נצני חמד ופרחי הוד כלואים ומסוגרים בכבלי קוץ ודרדר, בתלאה מרבה להכין תסול הרגל לה נתיבה בסבךְ שמיר ושית בין קמשונים וזמורת זר, וכפעם בפעם תתעה בעיפתה כמו אופל, ותתאבך באישון יערים סבוכים ובלולים. פה תנוף רגלך בפלח צור נעתק ממקומו, שם זועף לקראתך נהר גועש בהמון גליו. פה יטבעו קרסוליך ביון בוץ שואה ומשואה, ושמה אדים מחוספסים יכסו בעד עיניך זהר קרני השמש, ונפשך תבחל במחנות שרצי-כנף רוחשים ומעופפים ומתהוללים בסיבותיך. וכי תנוס אל אחת המערות והמחלות להסתר שמה, והנה אריות ונמרים משחרי לטרף שואגים לקראתך. בכל מרחבי מבטיך חתחתים מאליפים ואימים מרובבים. ערבות רחבות-ידים מלאות ערערים חררים חליפות וצבא עם צחיחי סלעים ערומים. פה ישתרעו ככרי קרח מעולפים צחר שמיכת השלג, ושם זלעפת בוערה בגאות, עמודי אבק יתאבכו כאודים מוצלים מיקוד אש. פה לשוא תבקש מעינו-מים להשיב נפשך השוקקה בצחה צמא, ושם תרךְ האץ תחת כפות עקבותיך, ואתה תסחף הלאה מגדות הנהר או משברי ים גורש טיט ורפש.

היום

ועתה הארצות האלה ביפין תחזינה עיניך, איך ידי אדם שנו אותן לטוב: חורש צאלים חשכים היה לגן רוה, המשים קטורת נצניו באפך. על צמחי באושים וסבך יערי ברקנים הניף האדם המזמרה והמערצה, ושפעת מזרח דגן ותירוש כסתה פני שדמות אוכל, עטרת ההרים מגר ארצה ויעטר פסגתם מנטעי נעמנים, על צחיח סלע חלק, תלל מעבה אדמה, ויש מדבר תלאובות לאגם מים, ובצה מרעלה טהר במחרשתו ואתו. ביליל ישימון בנה כמו רמים מקדשי תלפיות, ועקבות פראים עורקי ציה ושוכני חדרים במדבר לא נודעו. יהמה יחמר הנהר בשאון גליו מול גדותיו, חוק גבולו לא יעבור, דכיי ים נפוח בסיר במצולה ינגחו לאפס נגד חיל וחומה, ומבטנם יקיאו את כל טרפם אשר בלעו. לאדם נתנה הארץ כל נאות מחשכיה יתור ויחפש, ובמסלה ישרה תלך נכחך בכל מדרך כף רגלך, אשדות הפסגה ומשך גבים לא יסגרו בעדך מצעדיך, ורעש נהר סוחף לא יכסך פלצות, כי אם ימלא נפשך בתמהון עונג וזלעפה עדינה. האדם הזה שם דרך על מצולות נוראות הפוערות מערוּמי תהומותיהם כשאו ואבדון, ויתן נתיבה בין צורי מכשול ואבני נגף, מימות גועשות שם בסד ארובה, נהרים נוזלים כנחלי שמן, חבר בשרירי צנורים כאהלים נטיו, חדר במעמקי ארצות רחוקות ומדינות נכריות, וימי קצוי ערב ובקר כאחים תאומים ישקון. העשיר ארץ אחת בצמחי ארץ אחרת, נטעים וחיתו מדבר יוביל מאיים רחוקים אל ארץ מולדתו, יפה פרי תואר ינחה מקצות הארץ ויטעהו שורק באדמת נכר ויעשה קציר כמו נטע, ידבר צפור שמים תחתיו ודגי הים תחת רגליו, וגם רוח הרקיע וטבעי האיקלימים סרים למשמעתו. רקועי פחי הקרח נמסו, אדים קרים נסו ואינם, ותקופות השנה סובבו מעדנות.

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/rubin_s/haadam_ets_hasade.html. נדלה: 30.9.2018

עוד אנו כותבים זאת והנה אנו מתבשרים (מוסף ספרים של הארץ, 5.10.18) כי עקב שביט ויהודה ריינהרץ הביאו לדפוס (והוסיפו מבוא והערות) את ספרו של רובין הנושא שם המחייב: תהילת הכסילים או: צוואת בעור בן חמור (הוצאת מאגנס). הנה פדו הנ"ל את רובין מתהומות השכחה.

***

חַיִּים זֶלִיג סְלוֹנִימְסְקִי (31.3.1810 ביאליסטוק – 15.5.1902 וורשה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "מייסד ועורך "הצפירה" – העיתון הראשון, העברי, בפולין. פעל בעיקר בוורשה. חיבר טקסטים מדעיים בעברית שעסקו במתמטיקה, אסטרונומיה, אופטיקה, הנדסה ועוד. הוא הקדיש לנושאים אלה מקום נרחב בעיתונו, ובכך הביא את חידושי המדע לקהל קוראי העברית. כמו כן, שקד על המצאות שונות שהידועה בהן היא מכונת חישוב (1844). על המצאה זאת זכה בהכרה ובפרסים. תקופת מה כיהן כראש בית המדרש למורים ולרבנים בז'יטומיר וכצנזור לספרים בעברית וביידיש מטעם השלטון הרוסי."

וכך כתב אודותיו נחום סוקולוב שירש אותו כעורך "הצפירה":

הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים. יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע.

גוף – לא נכאה, לא מסוס-נוסס שמנוני-גביריי, ולא צנום-רוחניי בטלני, כי אם משוער-היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; משטר עצבים, כרשת חוטי ברזל עשת, לא חזקים מחמת מנוחתם, כי אם מתנועעים בתנועה נוציית תמידית, מתמחים ומתכווצים, בלי גרם על ידי זה תשישה וליאות לעצמם, אך להפך – מחזיקים בתוך ההתעוררות את הקלות והרוך, את הדשנות והרעננות; חושים – שלוחים כחצים שנונים תמיד, ניתזים כניצוצות, רועשים, פועלים בלי הפסק. – על כתפי גו מלא כח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית-זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות, היה כחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי-שמיי – אקומו-לאטור מן המובחר לכל הכחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד! על הפנים, עם "צלם האלהים" של יהודי, היה הטפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב-שוקע עמוק עמוק, הלוֹך וחרש את תלמי מצח הלמדן בית המדרשיי, מדוֹד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתוֹן לסילוֹני הסקירות הרובות מתוכן, ליריות עזות-הברק, גם את ערפל-החלום, הענוּת, הגלוּת, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו – מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכובש, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל-דק, מרובב ומכותם בגונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל – כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב"שינוי", ככל מוח מקוריי; לא מוח מוריד לטמיון את הבא אל תוכו, קובץ של אמרכל מתפנק בפריה ורביה של קניניו השכליים, עד שהוא משמש בכהונתו לחלק את הפירות, אך מוח – כחנות מיוזנת, שיש בה תנועה ופדיון, הכנסה והוצאה, פתוח לקבל ולתת, ואמנם לא פתוח להרבה רעיונות ולהרבה מקצועות, ולשינויים שבהם, ולכל גלי ההתפתחות החדשה הרועדת באויר, אך פתוח לכמה תחומים גדולים ועצומים של עולם המחשבות והלמודים, בזריזות לוהטת, שהיתה רחוקה מן ההתמדה הדוממת, ודבר לא היה לה עם השקדנות האטית, – בזריזות אשר יותר שהיה בה כח למודי נשואי, היתה בה אישיות מתפרצת של אבטודידקט לוחם, של Self-made man רוחני, שהנקודה המרכזית של שאיפותיו, בהכרח, הנהו הוא בעצמו, דבריו שלמד, מחשבותיו שחשב, אופן באורו אשר באר את אשר למד, ובעיקר: חדושיו שחידש; לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ"י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ"י שהמוח הזה חשב כ"כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע, ובו פעם בפעם מבריקים חזיזים, זרמי שלהבת, זיקי חשמל, "המצאות", ניצוצי חדוש. אפנים פופולאריים לחטוף איזה ענין בשביל הסברה, כצבתות חדשות של דוגמה, תפישות הרבה רעיונות… ב"בלוריתם", מן הצד היותר בולט, היותר קרוב אל המושכל הראשון, היותר סמוך אל אופן ההשקפה של היהודי בית-המדרשיי, בלי הקף אותם מכל צד, כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש-יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אידילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירוּ, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש.

כן היה חיים זליג סלוֹנימסקי…

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/sokolov/haim_slonimski.html. נדלה: 30.9.2018.

***

ישראל חיים טַביוֺב (7.12.1857 דרויה – 2.12.1920 ריגה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "איש חינוך, מחזאי, סופר ומתרגם, חוקר לשון ופולקלור. פעל בעיקר בריגה שברוסיה הצארית. במסגרת פעילותו החינוכית ניהל בריגה "חדר מתוקן" שבו למדו בשפה העברית, חיבר ספרי לימוד בעברית והוציא לאור עיתון יומי מנוקד לילדים בשם "החבר" (1910-1908). בין מחקריו – "אוצר המשלים והפתגמים" שהתפרסם ב-1909 ובו לוקטו כ-3,000 פתגמים ומשלים, בעברית ובארמית, ולכל משל/פתגם הוצמד הסבר/ביאור."

הנה כי-כן תחילת הסיפור המתורגם מפרי עטו של אוסקר ויילד – "תמונתו של דוריאן גריי" אותו תרגם טביוב לעברית:

חדר מלאכתו של הצַיר היה ספוג ריח שושנים, ובנשֹׁב רוח-הקיץ הצח בין עצי הגן, היה שופע לתוכו בעד הפתח הפתוח בָשׂמוֹ הכבד של עץ-הלילך או ריחו הענֹג יותר של שׂיח-הוַרדינה.

מירכתי הרפידה, הרבודה במרבדי-פרס, שעליה שכב הלורד הֶנרי ווֹטוֹן, בקטרו כדרכו סיגַריטות לאין מספר, היו עיניו מכֻונות בדיוק כלפי עץ-העדשה ונהנות מזיוו של אילן נאה זה, אשר נצָניו מתוקים כדבש ומראיהם כדבש ואשר ענפיו הרועדים נראו כאלו כבד עליהם משׂאו של יֹפי לוהט כשלהם. מאחרי יריעות-המשי הארֻכּות, המתוחות ממול החלון הגדול מאד, היו מרחפים מזמן לזמן צללים פנטַסטיים של צפרים עפות שעשׂו לפי-רגע רֹשם מעין זה של צַירוּת יַפּונית, ועוררו את הלורד הֶנרי להרהר באותם הצַירים מטוֹקיה מכֻרכּמי-הפנים, אשר בעזרת אמנות, שאינה נעה בהחלט, הם משתּדלים לעורר הרגשה של מהירות ותנועה. הזמזום הזועף של הדבורים, המפלסות להן נתיב בתוך החציר הגבוה שלא נקצר או סובבות בעקשנות מוֹנוֹטוֹנית מסביב לשׂערות-הזהב המאֻבּקות של שושנת-הלילה המרטטת, נראה כאלו בא להגדיל עוד את המועקה שבדומיה. קול המונה העמום של לונדון נשמע פה כהֶמית הבַּס של עוּגב רחוק.

במרכּזו של החדר, נשען על כֵּן זקוף, מֻצב ציור תמונתו של עלם יפה-תֹאר עד מאד במלֹא כל קומתו; וממולו, משם והלאה, ישב הצַיר בעצמו, בֶּזִיל הַלוּאַרד, זה האיש אשר נעלם פתאם שנים אחדות לפני כן ועורר בשַׁעתו על-ידי זה התרגשות עצומה מאד בקרב הקהל ונתן מקום להשעָרות משנות ורבות.

כשהביט הצַיר אל הצורה היפה ורבת-החן, שמסר במכחולו באמנות גדולה כל-כך, חלף על פניו צחוק של נחת-רוח, ונראה כאלו חשב הצחוק להתעכב שם עוד. ואולם פתאֹם קם ממקומו, ובעָצמו את עיניו שָׂם את אצבעותיו על עפעפיו, כאלו התאמץ לקלֹט במוחו חלום נפלא, מיראתו פן יֵעור ממנו.

– זוהי מלאכה יפה, בֶּזִיל, מבחר יצירותיך עד כה – אמר הלורד הֶנרי בעצלות – עליך לשלֹח אותה בשנה הבאה אל התערוכה אשר באולם גרוֹסוֵינוֹר דוקא. התערוכה שבאקדֵמיה גדולה יותר מדי והיא המונית-כללית יותר מדי. בכל פעם שבקרתי באקדֵמיה, היתה מרֻבה באֻכלוֹסין כל-כך, שלא יכֹלתי לראות את התמונות, וזה רע מאד, או היתה מרֻבה בתמונות כל-כך, שלא יכלתי לראות את האֻכלוֹסין, וזה רע עוד יותר. גרוֹסוֵינוֹר זה באמת המקום האחד הראוי לכך.

– אינני חושב, כי אשלח אותה לאיזה מקום – ענה הצַיר בהשפילו את ראשו לאחור באותה התנועה המשֻׁנה, שהיתה מביאה את חבריו באוֹכּספוֹרד לידי צחוק – לא, אני לא אשלחנה לשום מקום.

הלורד הֶנרי הרים את ריסי-עיניו וישקף אליו בתמהון מבעד לטבעות-העשן הדקות והכחֻלות, שהתאַבּכו בסלסולים פנטַסטיים כל-כך מן הסיגַריטה הכבדה שלו רוַת-האוֹפיוֹן. – "לא תשלחֶנה לשום מקום?" מפני מה, נערי הטוב? ומה טעמך ונמוקך? בני-אדם משֻנים אתם, הצַירים! הנכם משתדלים בכל מאמצי-כֹחכם לקנות לכם שֵׁם; ורק קניתם אותו, נראה כאלו מתאמצים אתם להפָּטר ממנו. ובזה תסכילו לעשׂות; כי יש רק דבר אחד בעולם, הרע עוד מהיות לשׂיחה בפי כל, והוא – לבלתי היות לשׂיחה כלל. הלא תמונה שכזו תרומם ותנשׂא אותך מעל כל האמנים הצעירים שבאנגליה, ותעורר קנאה בלב הזקנים, אם בכלל מסֻגלים הזקנים להרגשות עמֻקות.

– אני יודע, כי תצחק לי – ענה הצַיר – אבל באמת אינני יכול להציגה בתערוכה. אני השקעתי בה מִשֶׁלִי יותר מדי.

הלורד הֶנרי השׂתּרע על גבי הרפידה ויצחק.

– כן, ידעתי, כי תצחק; אבל אמת הדבר בכל-זאת.

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/tavyov/dorian_gray.html. נדלה: 1.10.2018.

***

יהודה ליבּ בן-זאב (18.8.1764 לבוב – 17.2.1811 וינה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר ועורך עברי, בלשן ומחנך, מבקר מקרא. היה מראשוני המשכילים ומקורב לתלמידי משה מנדלסון. פעל בעיקר בברלין, ברסלאו (וורצלאב) ווינה. פרסם ספרי דקדוק ותחביר עברי חלוציים, ספרי לימוד ומילונים, שזכו לתפוצה רבה כגון "תלמוד לשון עברי" (1796) ו"אוצר השורשים (1808-1807). בזכות מבואותיו לתנ"ך נחשב כאחד מראשוני מבקרי המקרא בספרות העברית המודרנית."

ובמרשתת יגעתי ומצאתי את "שיר העגבים". לפניכם 3 בתים ראשונים:

בערב הלוך הלכתי פעם, / בנשף חשקי לטעום טעם. / באתי אל עמק השווה / והנה הוא כגן רווה; / עלמות ובתולות הנה והנה / בכל עבר ובכל פנה.

תוכן ספון היכל העונג, / רך משמן חלק מדונג; / חורש מצל סביב הקובה, / והוא בסתר טמון בחובה, / לא התמהמהתי ולא בוששתי, / את כל כליה מיששתי.

אחזתיו ולא ארפנו מנת כוסי, / עד שהביאותיו אל חדר הורתי. / כבּיכּוּרה בעודה בכפה תבלענה / אל מקום שם דרך תנחנה; / ותתקעהו יתד במקום נאמן, / בחמוקי ירכה מעשי-ידי אמן.

מקור: נתן גבאי, למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18.

http://blog.nli.org.il/%D7%9C%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%93-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%A7%D7%A1-%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%94/. נדלה: 2.10.2018.

***

קלמן שולמן (1819[?] ביחוב – 2.1.1899 ווילנה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר ומתרגם פורה. פעל בווילנה. תרגם ספרות מודרנית לעברית כמו גם היסטוריה וגיאוגרפיה שראו אור במהדורות רבות והיו בעלי תפוצה רבה. בין השאר תרגם את הרומן הצרפתי "מסתרי פאריז" לאז'ן סי, שנחשב לרומן המודרני הראשון שתורגם לעברית, את ספרי יוסף בן מתתיהו (מגרמנית) ועוד. הורה ספרות עברית בבית-המדרש למורים ולרבנים בווילנה ושיתף פעולה עם "חברת מפיצי ההשכלה"."

וכתב שולמן סיפור קצר, שראשיתו מובאת כאן, אודות אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה. כן ההוא, אחד מן הארבעה, שנכנסו אל הפרדס. רבי עקיבא יצא ללא פגע. אלישע הפך לאחר:

איש היה בירושלים, אָשֵר שמו, והיה האיש ההוא נקי כפים ובר לבב, נכבד בעיני נכבדי עם, ומהֻלל בפי כל אנשי תהִלה. בית והון הנחילו אבותיו, וה' הוכיח לו אשה משכלת, בת נדיב, רִבְקָה שמה. לתקופת הימים, לפי מְלֹאת ימי הֵרוֹנָה, הִמליטה זָכר, ותקרא את שמו כשם אביה ראובן. כפֶרח שוֹשן פָּרַח הילד בבית אבותיו, ויהי כחבצלת הוֹדוֹ, ומַראהו כְנִצָנֵי האביב. בכל יום לִפְנוֹת ערב, בשוב אָשֵׁר מכרמי חמדתו ומעשתרות צאנו הביתה, קִדמה רבקה את פניו בשמָחות וגיל, וראובן רץ לקראתו בתרועה וקול זִמרה, ויקרא לפניו את דברי התורה אשר הורהו מוֹרוֹ בבית הספר. אמנם אף כי זָרחה לו השמש בכל קרני אורה, בכל זאת לא עצרה כֹחַ לְהָניס מחדרי לבבו את צִללי הליל אשר יִנָטוּ פעמים רבות בתוכם: כי רבות פעמים סָרה מעליו רוח ה' הטובה וּבִעֲתַתּוּ רוח רעה מאת האלהים, ואז זָרה רוחוֹ גם לאשת נעוריו ידידת נפשו, וגם לבנו יחידו מחמד בת עינו. לפעמים – בהִתהולל רוח הרעה בחֻבו – חִבק את ראובן בזרֹעותיו, ובכל מאמצי כחַ הֶחזיק בו וישימהו אל לבו, כאשר כונן איש משחית לגזול את הילד מחיקו ולנַפצו על הסלע לעיניו – וככה יחזיק בו עד כי יִבָּקְעוּ עֵינוֹת עֵינָיו וְיֵבְךְּ מנהמת לבו. לשוא עִנה בצום נפשו ימים רבים גם הִרבה תפִלה לאֵל חי כי ישיב מעליו אפו! לשוא זָרע לצדקה ויעש חסד לאלפים להרגיע את הַנֹחַם הַמִסְתַּתֵּר בקרבו! – לשוא כל אלה! לבו כים נִגרש השקט לא יוכל! וגם על משכבו בלילות עוֹרְקָיו לא ישכבו, והנֹחם כמסֹס נֹסס יתנוסס בו. רבקה התעצבה מאד על בעל נעוריה כי כבדה עליו תִגרת יד ה' והוא הַסְתֵר יסתיר ממנה את הנסִבה אשר הֵסַבָה לו כל זאת. אך את אשר הֶעלים ממנה בהקיץ, נגלה לה בַחלום חֶזְיוֹן לֵילוֹתָיו, כי אז יֶאנק אֶנקת חלל, ובבכי וּנְהִי תמרורים יְשַׁוֵעַ: "אהה בני! בני! – התולדה! הבור! –." הדברים האלה יָעידו כי חטאה גדולה מתלוננת בסתר לבבו, ובעֹצֶם ידה קדַר יתהלך. אבל מי יפתור לה את חלומו? מי יודיענה את פֵשֶר דבריו? ומי יגלה את אזנה מה היא חטאת נפשו אשר יירא ממנה פן תקח בכורו ממנו? – . כי על כן חגרה רבקה בָעֹז מתניה לעשות תחבולות ולמצוא את המָקור אשר ממנו תוצאות רעָתו ומחלת נפשו, למען תשכיל ותדע במה תְרַפֵּא את שבר רוחו ותחַבש לעצבָתו –.

וּלְאָשֵׁר מודע, רֵעַ כאח ואוהב טהר לב, ושמו מאיר, עלם יקר רוח וטוב שכל, חֲכַם לבב ורב תבונות, אחד מבחירי תלמידי החכמים אשר בירושלים. שני רֵעִים האלה הִמתיקו יחדו סוד בימי נעוריהם, וישקדו על דלתות בית המִדרש יום יום, גם אחרי אשר בא אשר במסורת האהבה את רבקה, והליכות ביתו עצרוהו מבוא תמיד לבית המדרש, בכל זאת יעד מועדים ידועים ועתים מזֻמנים להגות בתורה עם מאיר ידידו. אך זה כמשלש חדשים נִפרד מאיר מאָשר והוקיר רגליו מביתו, וזאת היא הנסִבה רבי אלישע בן אבויה מורו ומלמדו להועיל, פָשַע בימים ההם באלהי ישראל וַיְכַחֵש בתורתו, הִשפיק ביַלדי נכרים וְזָנָה אחרי מחשבות המִתהוללִים באלילים, אשר על כן לא נקרא עוד בשֵם אלישע – יען כי אֶל אֶל לא שָעָה עוד – רק בשם אַחֵר יכֻנה – כי נֶהפך לאיש אַחֵר וַיִשַע אל הבלי עובדי אלהים אחרים – . ומני אז היה חֶרפה בישראל, כל מכַבדיו הזילוהו, וכל מוקיריו "צא טמא!" קראו לו, גם כל חכמי לב ותופשי התורה החרימוהו וַיְנַדוהו. בהיותו משֻלח ונדח, נִבזה ונִמאס;

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/schulmann/safa08.html. נדלה: 2.10.2018.

***

יצחק אֶרְטֶר (1791 קוניושק גליציה – 20.4.1851)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר ומורה, מחשובי משכילי דורו ומהדמויות המרכזיות בספרות העברית של המאה ה-19 ומאבות הסאטירה העברית. פעל בעיקר בברודי שבמזרח גליציה. בכתביו ביקר, בין השאר, את אורחות חיי החסידים, תוך שהוא מתאר את חיי היהודים בגליציה בדרך עוקצנית ומשעשעת. חלק מיצירותיו כונסו, לאחר מותו, לחיבור "הצופה לבית ישראל" (1858). התפרנס מרפואה והוראה."

באתר ויקיפדיה אני מוצא שחוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב כדלקמן:

"[ארטר] היה האירופי ביותר בהשקפותיו בין סופרי הדור העבריים. אם נשווה אליו את פרל, שמשון בלוך, לטריס ועוד, נראה מיד שהוא גדול מהם לא רק בכשרונו אלא גם בהקף הנושאים של יצירתו. ארטר הקיף במאמריו המועטים כל כך את רוב הבעיות של חיי ישראל בזמנו. […] כל ליגלוג שלו, כל חידוד חריף וכל מלה שנונה קלעו למטרה חברתית-לאומית מסוימת. […] יצחק ארטר הוא מאלה הסופרים, שקנו את עולמם בספר אחד – ובספר מעט-כמות. ואולם הספר מעט-הכמות הוא רב-האיכות. בו חשף סאטיריקן בעל לב רגש וכואב את כל נגעי עמו לכל שכבותיו. מוכיח גדול ואמיץ היה בספרו זה לעמו. וחוץ מזה, הראה בו מחברו, שלשון המקרא עדיין לא מתה: שיש בלשון העברית העתיקה, המזרחית והבלתי מדוברת רוח חיים ממש – כוח וכשרון להסתגל לצרכיהם של החיים החדשים".

מקור: ןיקיפדיה – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%90%D7%A8%D7%98%D7%A8. נדלה: 3.10.2018.

***

מרדכי אהרון גינצבורג [רמא"ג] (3.12.1795 סלנט – 5.11.46 ווילנה)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר עברי, מתרגם ומחנך. מהדמויות הבולטות בהשכלה היהודית בליטא במחצית הראשונה של המאה ה-19. חתר להרחבת אופקיו של הציבור היהודי ובין השאר תרגם לעברית ויידיש ספרים רבים, בעיקר מגרמנית וערך ספרי היסטוריה בהם "גלות הארץ החדשה" (1823) על גילוי אמריקה, "תולדות בני-האדם" (1835) ועוד. כמו כן, חיבר ספרים על ההיסטוריה הרוסית ומלחמות נפוליאון. לאחר מותו פורסם חובורו האוטוביוגרפי "אביעזר" (1869)."

וכך כתב אחיו של רמא"ג, משה, בהקדמה לספר "אביעזר":

אחי מחמדי! הנני ואשלם את נדרי אשר נדרתי להוציא לאור את יתר ספריך, ולהפיץ מעינותיך חוצה, למען לא יקרך כמקרה הכסיל אשר במות גויתו תם גם שמו וזכרו מן העולם, לא כן האיש המעולה אשר התאמץ כל ימי חייו להגדיל את תפארת השפה העבריה ולהאדירה, אשר מהראוי לבל ישכחו עם ישראל את מעשי האיש הרם הזה אשר הפליא לעשות בספריו וחיבוריו היקרים והנחמדים אשר חבר לטובת שפתנו הקדושה.

הה אחי! עדנה זכור אזכור בדמעה את דבריך הנעימים אשר אצלת לי שנה אחת טרם עזבת ארץ ובחרת בשמים למעונך ושחקים למשכן לך, לאמר דע אחי יקירי כי הספרים אשר העתקתי ואשר חברתי עד כה, כאין וכאפס נחשבו לעומת הספרים אשר נכון אנכי לחברם אם ירצה ה' את פועל ידי, כי את כל עתי וזמני לא אקמץ לטובת השפה העבריה, ולהצלחת נערי בני ישראל יושבי ארץ הצפון – אך אהה למחשבות אדם כי הבל המה, יושב בשמים ישחק על עשתונות בני האדמה ילדי עפר ואפר, "הה בן אנוש יקרא": ימיך ורגעיך שנותיך וכל עתותיך הלא בידי המה, יום נולדת לא ידעת, ויום המות נעלם ממך, ואיככה תגדיל פיך לדעת ולהגיד מראש ומקדם את אשר תעשה? שוא בימינך בן- אדם! אל תתהלל ביום מחר, יד הזמן הויה בכל מעשיך, הוא מגיד לך עד פה תבוא ולא תוסיף, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח – אהה; ה' אלהים דבר, ומי יפירנה? הוא אמר – ויהי; צוה, ויעמוד;

מקור: אתר מאגרים – http://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain.aspx?misyzira=1041003. נדלה: 3.10.2018.

***

אליעזר צבי הכהן צויפל (15.4.1815 מוהילב על הדניפר – 21.2.1888 גלוחוב)

ובשלט נכתב עליו לאמור: "סופר, הוגה, היסטוריון ומורה. נדד בין ערי תחום המושב ברוסיה ובפולין. חיבורו המפורסם "שלום על ישראל", הוא כתב הגנה על החסידות וקריאה לשלום בית בין הפלגים השונים של החברה היהודית. בשל גישתו הסובלנית לחסידות, אויבתה המרה של ההשכלה, הסתכסך עם מחנה המשכילים, שאך מעטים מהם היו שותפים לגישתו הפייסנית הנדירה. התפרנס כמורה לתלמוד בבית המדרש למורים ורבנים בז'יטומיר."

שנים לאחר מותו, כותב נחום סוקולוב, כעדותו, בשנת תרצ"ה, בדרך בין טריאסט לחיפה, על סיפון האניה פילזנא, אודותיו מאמר קצר. במסגרת זאת הוא מצטט מספרו של צויפל – שלום על ישראל – ומקנח במילות פרידה אישיות:

שָׁלוֹם שֵׁם סִפְרִי, לְפִי שֶׁשָּׁלוֹם כָּל מְגַמָּתוֹ, בְּשָׁלוֹם פְּתַחְתִּיו בִּתְהִלָּה, וּבְשָׁלוֹם הָיְתָה הַשְׁלָמָתוֹ; שָׁלוֹם לַתַּלְמוּד, שָׁלוֹם לְקַבָּלָה, שָׁלוֹם גַּם לַבֶּעשְׁטָנוּת. לְשָׁלוֹם זֶה בְּבֵית גְּנָזָיו, בִּשְׁבִיל מַתָּנָה הֲגוּנָה תְּשׁוּבָה לְכָל בִּקֹּרֶת חֲצוּפָה, וּלְלֵיצָנוּת מְגוּנָה מַתָּנָה חִצּוֹנִיּוּתָהּ שְׁתִיקָה וּפְנִימִיּוּתָהּ סַבְלָנוּת.

[…]

הדבר אשר חזה צויפל. זהו הדבר אשר דור ההשכלה רצה לראות, ורצונו זה בא לידי גילוי וביטוי בעבודת חייו של איש הסגולה הזה. לפיכך כמעט כבר שכחנוהו. אהבתי את האיש הזה; כבדתיו כ"רבי" סבא; למדתי מפיו ומפי כתביו יותר מאשר למדתי מפי הרבה חכמים וסופרים של הדור העבר. שמחתי מדי באו אלי אותיותיו הקטנות, ששלח אלי במכתבים פרטיים, ובמאמרים שכתב בעד "האסיף" הראשון, ואחרי עבור יובל שנים, עודנו נצב לנגד עיני בקומתו ובצביונו, בהדר שיבתו, בהוּמוֹר של תלמיד חכם, ועדיין אני אחד מן המועטים, שמסתכלים לפעמים בתעופת עין ב"חשבונו של עולם" וב"שלומו על ישראל", ושעדיין הם טועמים בהם טעם של רעננות לאומית עברית. – כלשד השמן וכטל היורד על הרי ארץ ישראל – טל של תחיה. אולי זאת היא אהבת נעורים אשר לא תמחה. בכלל, יש סכנה בדבר לשוב ולקרוא ספריו של סופר שהיה חביב על אדם בנעוריו; אבל צויפל איננו מאכזבני. ככח הקסם שהיה לו אז – ביחס אלי, כן כחו עתה. ביחס אלי – הוא לא מת, אלא חוזר ונעוֹר.

מקור: אתר "פרויקט בן יהודה" – http://benyehuda.org/sokolov/040.html. נדלה: 3.10.2018.

***

הערות:

[1] ניסיתי לצרף, עבור כל אחד ואחד, משהו: מובאה, ציטוט או אנקדוטה, ככל שניתן לדלות מן המרשתת.

[2] כאשר אני מצטט, אני משתדל, ככול שניתן, ליתן את המקור ממנו לקוח הציטוט. על גבי הצילומים והשורות שנכתבו לגבי כל אחד ואחד (מבין הדמויות המופיעים בשדרות ההשכלה, הן התמונה והן המלל [בשינויי עריכה קלים ומספר תוספות שמצאתי לנכון להוסיף], ולכן מצוטטים ברשימה זאת) לא נרשם מיהו בעל הקרדיט. חבל.

[3] ברוח הימים – לא צוינה אישה בפרויקט שדרות ההשכלה. אין זה אומר שלא היו נשים משכילות ופורצות דרך. טובה כהן ושמואל פיינר כתבו אודותיהן בספרם שכותרתו – "קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה". גם בערך "תנועת ההשכלה היהודית" אין מוזכרת אישה. ובכל זאת מצאתי כמה: ינטה וולרנר, נחמה פיינשטיין, ברתה קריידמן, רחל מורפורגו, מרים מרקל-מוסנזון. והיו עוד…

[4] לצלם את הפרויקט בשדרות ההשכלה (כולל לקרוא את הכתוב ולהעתיקו למחברת – לקח כחצי שעה). להביא הנ"ל לידי רשימה באתר – הרבה שעות… ולמדתי רבות מכך.

[5] צילומים של הצילומים (לוחות ההנצחה): משה הרפז (3.9.2018).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: