מבצע ההר

חובה נעימה היא למסור לכם/ן, תריסר קוראי הנאמנים, שהופתעתי. רוצה לומר אנו הופתענו. אנו – כותב השורות הללו וזוגתו שתחיה. יען כי ראינו דבר שלא ידענו אודותיו דבר או חצי דבר. להודות על האמת, לא היינו אמורים, בהתרחש הגילוי, להיות מופתעים יתר על המידה. העובדה שלא ידענו היא הוכחה לכך שאנו יודעים שמה שאנו לא יודעים רב/עולה על מה שאנו יודעים. אמנם יצא תחת ידי משפט מסורבל, וניכר כי חסרה ידו/ה של העורך/כת, אך דומני שמטרתי הושגה. כך או אחרת – ההפתעה אתגרה אותנו.

ומעשה שהיה כך היה: ובבוקרו של אחד מימי יום שישי, הסתכלנו לימין והבטנו לשמאל, ובדקנו שוב. מצאנו כי בידנו זמן לשוטט שיטוט ברחבי ארץ ישראל. לא פרק זמן ממושך אך סביר. עד 5 שעות.

עיני נפלו על נקודה במפה. הר יעלה. הייתם בהר יעלה? שם טרם היינו. לפיכך נסענו לשם. שעה הלוך. שעתיים למעלה ולמטה. שעה חזור. בתוך קצובת הזמן.

מעובד מתוך אתר "עמוד ענן"

כבר מרחוק ניתן לזהות את היעד. יען כי על ראש הגבעה/ההר ניצב לו מגדל שמירה של קק"ל. פעם היו המגדלים מאוישים ע"י צופים. ליתן למערכת התרעה במקרה ובו אש אוחזת ביער. תשאלו את א.ב. יהושע:

משרת צופה ביערות. צופה מפני האש. כן, זה דבר חדש. עבודה קלה, ממש חלום. בדידות מוחלטת, עמוקה, שם יוכל ללקט את הווייתו שהתפוררה. […] הוא נדהם, צוחק צחוק גדול, כמעט היסטרי. מה פתאום? איזה מין רעיון? יערות… איזה יערות? יש בכלל בארץ יערות? [1]

משכנו למעלה בשביל "ירוק". מתוך כך הגענו אל מרגלות מגדל התצפית העומד בשיממונו ועטור קוצי תיל. שחו"ח איש לא יפלוש למרומיו, ייפול, וקרוביו יתבעו את קק"ל או את מי שזה לא יהיה. וממול, בטווח של קפיצה משולשת, בינות לשיחים ולבולדרים, נצצו/נצנצו השלטים. קראנו. מסתבר שהיו כאן יישוב ערבי, קרב ומשלט. לכפר קראו דיר אל-הווא ולמבצע "ההר". רשמנו בפנקס. השלמות אחר-כך. ירדנו אל השביל ה"כחול". חנות חוות העזים הייתה סגורה. המשכנו להשלים מעגל כנגד כיוון השעון עד לחנייה. ומשם ירדנו אל השפלה לסעוד דבר מה.

מקור: מלחמת הקוממיות (ע' 312)

מפת כפרים ערביים סביב הר יעלה. מעובד על בסיס מפה מאתר "זוכרות"

הבטחות נדרש לקיים. ובבית ערכנו השלמות:

תוך כדי מבצע "יואב" – לאחר שנתקעו הטריזים, אך בטרם נפתחה הדרך לנגב – החל גם בפעולות כנגד הכוחות המצריים המחזיקים בדרום פרוזדור ירושלים. מגמת המבצע הייתה: א) הרחבת הפרוזדור; ב) ריתוק המצרים לגזרה, מתוך הקפדה, שלא לסבך את הלגיון בקרבות.

עיקר הפעולה בוצע מדרום לקו הרכבת לוד-ירושלים, במסגרת מבצע "ההר", על-ידי חטיבת "הראל" שהחזיקה בפרוזדור. רק למשך לילה אחד שותפה במבצע גם חטיבת "עציוני".

הקרב הראשון בגזרה זו נערך בליל 19/18 באוקטובר (למחרת כיבוש כאוכבה, והשלמת כיבוש ה"צומת"), ב"משלט המשותף", שמערבית לד'רבאן, בו ישבו חיילנו וחיילי האויב במשך החדשים שחלפו במרחק 60 מטר בלבד אלה מאלה. משנפתחה ההתקפה הגדולה שלנו נגד המצרים בדרום, ידעו חיילו של פארוק גם בגזרה זו מה עלול לקרות להם. אך בשל ההפתעה המקומית, שהושגה באיגוף האויב, על-ידי אנשי הגדוד ה-4 שלנו [של חט' "הראל" – מ.ה], ובשל הפעלתו המרוכזת של הנשק המסייע – תותחים, מרגמות ודוידקות – נכבש המשלט בקלות יחסית.

באותו לילה המשיכו כוחות הגדוד ה-4 של "הראל" בהתקפתם דרומה ומזרחה. בדרום כבשו את בית-שמש ובית-ג'ימאל כמעט ללא התנגדו. הלוחמים הערביים הרבים שבמקום נסוגו מפניהם. במזרח נכבשה דיר אל-הווא – כפר היושב על כיפת הר, המרוחק כ-2 ק"מ בלבד מהכפר ד'רבאן, אולם גבוה ממנו ב-300 מטר. עצם העליה לכפר היתה כרוכה במאמץ רב; אילו ניחן האויב בכושר עמידה ובאמונה ביכולת ההגנה שלו אין ספק שיכול לגרום לנו שם קשיים מרובים. אולם גם כאן נסוגו הלוחמים מיד לאחר הרעשת המקום, שכן נפוג בלבם האמון ביכולת עמידת של המצרים, ופחד צבאנו נפל עליהם. הגדוד ה-6 של "הראל" כבש כאן את הכפרים בראש, סופלה, אל קבו, וואדי פוקין.

[…]

למחרת היום, ב-22.10, המשיך הגדוד ה-4 של "הראל בהתקדמותו, מזרחה ודרומה. לאחר התנגדות קלה בדרום, נכבש בית-נטיף, כפר רוצחי הל"ה, ומתוך כך נחסם כביש בית-לחם – עג'ור – בית-ג'וברין, עורק-תחבורה חשוב של מערך הכוחות המצריים בגזרה זו. בבית-נטיף נמצאו צרורותיהם הארוזים של התושבים, שהתכוננו, כנראה עוד קודם-לכן, לעזוב את הכפר, אך לא הספיקו לקחת אתם את המטלטלין שלהם.

במזרח הגיעו כוחות "הראל" עד ה"מזלג" (הסתעפות הדרך לדיר אל הווא מכביש בית-לחם – בית-נטיף) ועד לכפר חוסאן, כ-10 ק"מ מבית-לחם. מצפון-מזרח נראתה ירושלים, ובדרום נראו כתליהם החרוכים של בתי כפר-עציון. אותה שעה נע גדוד מחטיבת "גבעתי" והגיע עד לבית-ג'וברין.

ששה חדשים לאחר-מכן נקבע ברודוס קו שביתת-הנשק בגזרה זו – היה זה הקו אליו הגיעו כוחות צה"ל בימי אוקטובר אלה.

ב-22.10, בשעה 15.00, ניתנה הפקודה להפסקת האש. בכך הסתיים מבצע "יואב" (כולל מבצע "ההר"). [2]

נצרף הסבר קצר ל"המשלט המשותף" המצוין לעיל: "המשלט המשותף" נקרא כך יען כי את חלקה הצפוני של הגבעה החזיק כוח מחטיבת "הראל" והמצרים אחזו בחלקו הדרומי. ובין לבין – 60 מ' בלבד. לימים הוקמה על המשלט המשותף העיירה בית שמש שהפכה בשנים האחרונות לעיר הגורסת את סביבותיה. והעיר קברה את המשלט. וכך כתב חיים חפר: "עכשיו דבר אין להכיר – על המשלט יושבת עיר." ובפועל נותר רק שמו של הרחוב…

ומה יש לעיתון לומר על מבצע ההר? וכך כתב, סופרנו הצבאי, במאמר בעיתון "דבר", ב-22.10.1948, שכותרתו "באר שבע נכבשה. – המצרים בדרום ירושלים נותקו. צבא ישראל מתקדם בהרי-יהודה." וכותרת המשנה הייתה "נכבש בית-נטיף, כפר רוצחי הל"ה.":

עם כיבוש-הפתע של באר-שבע, העיר הדרומית ביותר בארץ, השער מחצי-האי סיני ומצרים, בו עברו מאז כובשים ופולשים לארץ, לא זו בלבד שנכבשה בידינו נקודת-צומת חשובה כשלעצמה בשרשרת מעוזי האויב, אלא נחרץ גורל הגיס המצרי החונה בסביבות בית-גוברין, חברון ודרום ירושלים. כן נכבש הרר [צ"ל הכפר – מ.ה.] הערבי בית נטיף, הידוע לאחרונה משהשתתפותו בהשמדת "פלוגת הל"ה האבודה" שיצאה בדרך זו לעזרת גוש עציון. כל הפעולות הנרחבות הללו כוונתן למנוע את הגיס המצרי מלהיערך שוב לקרב ולנסות לפרוץ דרומה, אל מחוץ למלכודת שטמנו לו גדודי ישראל.

עד כאן ציטוטים ממה שכתבה המדינה. ומכאן ציטוט דברים שכתב ההיסטוריון בני מוריס בעניין מבצע "ההר":

בעוד כוחותיו של אלון תוקפים את בית חאנון, חוליקאת ובאר שבע, אישר מטכ"ל צה"ל לחטיבות הראל ועציוני לבצע שתי התקפות על המצרים ועל לוחמים לא-סדירים באזורי בית שמש ובית לחם, במטרה לרתק כוחות מצריים לא-פעילים ולהרחיב את הפרוזדור לירושלים המערבית. שני מפקדי החטיבות, יוסף טבנקין ומשה דיין [בהתאמה. יוספלה טבנקין החליף את יצחק רבין ומשה דיין החליף את דוד שאלתיאל – מ.ה.], לחצו זה כמה שבועות על המטכ"ל להרשות להם לכבוש את ירושלים המזרחית, את גוש עציון החרב ואת חברון. המטכ"ל הזהירם כי על הפעולות להסתיים עד כניסת הפסקת האש לתוקפה (הוא שיער שזה יקרה בבוקר 21 באוקטובר).

אור ל-20 באוקטובר, ב"מבצע ההר", נעו שלושת גדודי הראל דרומה-מערבה ודרומה-מזרחה מהרטוב, כבשו את הכפרים בריג', דירבאן ודיר אל-הוא, וכן את מנזר בית ג'מאל, והבריחו את תושביהם. אחר כך פוצצו הכובשים כמה מן הכפרים. אחד מן ההרוגים הישראלים הספורים במבצע היה הלוחם הנודע אהרן שמידט ("ג'ימי"), קצין המבצעים של הראל, משורר וכנר ברוך כישרון.

המצרים, האחים המוסלמים והסודאנים, שהיו ערוכים באזור, ברחו לאחר שהפיקוד המצרי הודיע להם שאין ביכולתו לתספק אותם בתחמושת, "מאחר שדרך עזה – בית ג'ברין נותקה. במשך שתי היממות הבאות התקדמו הכוחות הישראליים דרומה ומזרחה וכבשו את בית נתיף, ג'רש, בית עטאב, עלאר, ראס אבוא עמאר, אל-קבו, חוסאן וואדי פוקין (שני הכפרים האחרונים נעזבו אחר מכך).

באותו זמן היה על חטיבת עציוני, שנעה לשמאלה של חטיבת הראל, לכבוש ב"מבצע יקב" את רכס בית ג'אלא שמעל בית לחם ואחר כך, אם הדבר יתאפשר, לכבוש את בית לחם עצמה. משה דיין, מפקד החטיבה, שפע ביטחון. בתדריך שניסח לקראת הקרב ציטט את אמרתו של אורד וינגייט: אם המצרים יותקפו מכיוון בלתי-צפוי, הם יברחו כציפורים לקול תיפוף על פח. אולם צוות מקלע מצרי נחוש ריתק את כוח החוד של גדוד 61 של עציוני בעת שטיפס במעלה המדרון לעבר בית ג'אלא, והצמידו למקומו. השתררה מבוכה והכוח נעצר כמשותק. מפקד מחלקת החוד נעלם בחשכת הלילה ולמפקדי הפלוגה, הגדוד והחטיבה לא היה מושג ברור על המתרחש. הם לא נקטו יוזמה כלשהי. [3]

הנה קיבלנו תמונה דומה אך שונה. ואשר לדיין – תמיהני. הדבר אינו מתאים לאופיו. יען כי תפקודו בכיבוש כרתייה ראוי לשבח.

בדקתי גם את הצד האחר. זה שהפסיד. המקומי ולא המצרי. לפי אתר "זוכרות" נבנה הכפר דיר אל-הווא על גבי אתר ארכיאולוגי. הכפריים עשו שימוש לבתיהם באבנים ובחומרים שנמצאו במקום. הכפר מוזכר לראשונה בכתובים לקראת סוף המאה ה-19. במפקד 1931 שערך השלטון המנדטורי נמנו בכפר 47 תושבים שהתגוררו ב-11 בתי אבן ובוץ. כמה מזה וכמה מזה – לסוקרים הפתרון או שמא במרתפים כאלה או אחרים בלונדון. ב-1945 היו כ-60 נפשות. ב-1948 כ-70.

הכפר דיר אל-הווא על רקע מפת סקר 1880. מעובד על בסיס מפה מאתר "עמוד ענן"

הכוח הצבאי שאחז במקום – המצרי במקרה דנן – נס על נפשו. אך אין מידע בדבר גורלם של התושבים/האזרחים/הכפריים/המקומיים. מצד אחד ידוע לנו שהיו מקרים בהם גרשו המצרים את תושבי הכפרים המקומיים שלא יסתובבו להם בין הרגליים. לדוגמה בבית-עפה. מצד שני כתוב באתר זוכרות, על-פי בני מוריס, כי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום ומבצע יואב, שמבצע ההר היה חלק ממנו, הנחה את המפקדים שלא יותירו אזרחים בשטחים שייכבשו. לך דע היכן מונחת האמת. לפחות צד אחד נמצא ברשותי. פניתי אפוא אל ספרו של בני מוריס לבחון באם לאמירה הנ"ל יש בסיס. ומצאתי את שכתב לעניין זה:

על "מבצע יואב" פיקד יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, אשר בכל מבצעיו הקודמים לא הותיר אוכלוסייה ערבית באזורים שכבש: כך ב"מבצע יפתח" באביב 1948, וכך גם ב"מבצע דני" ביולי. הוא לא פירסם שום פקודה רשמית בכתב, לא לקראת "מבצע יואב" ולא במהלכו, הקוראת לגרש את התושבים הערבים שחייליו ייתקלו בהם, אך אפשר מאוד שהביע את משאלותיו בשיחות פנים-אל-פנים שניהל עם קציניו ערב הקרבות. ייתכן גם שאפילו לא היה צורך ברמזים מסוג זה: יש לשער שקציניו של אלון ידעו היטב את רצון מפקדם. [4].

נו-טוב. זהו סגנון של היסטוריון. אפשר ש… ייתכן ש… אך אין בנמצא הוכחה חד-משמעית. יש השערת חוקר. ובאותם הימים נמנה מוריס על מי שכונו "ההיסטוריונים החדשים". ובימינו יאמרו – אין אקדח מעשן… י/תחליט הקורא/ת את שי/תחליט.

ובכל זאת מצא מוריס להאיר גם צד אנושי:

בגל השני של המתקפה, בין 19 ל-24 באוקטובר, כבשה חטיבת "הראל" את הכפרים דיר-רבן, בית-עיטאב, סופלה, בית-ג'מאל, בית-נטיף, זכריה, אל-ולג'ה ובוריג'. רוב תושביהם נמלטו צפונה-מזרחה, מזרחה ודרומה-מזרחה, לבית-לחם ולהרי חברון. תושבי בית-נטיף – "כפר רוצחי הל"ה [אנשי הפלמ"ח שנשלחו לעזרת גוש עציון בינואר 1948], תוקפי גוש עציון והורסי הר-טוב העברית", כפי שתוארו בדוח אחד של הפלמ"ח, "נסו על נפשם". לימים תיארה אחת החיילות של הפלמ"ח, אביבה ר' (רבינוביץ), סיור בהרי חברון, בקרבת אל-ג'בה, שנערך בעקבות המתקפה של חטיבת "הראל". התיאור שופך אור על גורלם ועל תנאי חייהם של הפליטים שנמלטו מכפרים אלה:

פזורים בבקעה, רובצים בכוכים ובמערות (…) נראו עשרות פליטים ערביים (…) באנו עליהם במפתיע. צווחת-פחד פלחה את האוויר (…) האנשים (…) החלו מדברים בשבחנו ומפזרים מחמאות על הצבא העברי, על מדינת ישראל. ובאיזו התרפסות!

[…]

ניסינו לדבר על לבם שיברחו חברונה. ירינו כמה יריות באוויר – והאנשים אדישים. "טוב מותנו כאן משובנו למות בידי המצרים". ירינו שוב. איש אינו זז. העייפות והרעב נטלו מהם כל רצון חיים וכל כבוד אנושי. אלה הם ערביי הר חברון, וייתכן שצעיר זה, או הגבר ההוא, ידיהם שפכו דמם של הל"ה או בזזו את גוש עציון, אך האם כאן אפשר לנקום? יכול אתה להילחם באנשים כערכך, אך באבק-אדם זה?

פנינו אחורה וחזרנו (…) אותו ערב בפעם הראשונה בכל תקופת המלחמה חשתי כי הנני עייפה. עיפה נפשי מכל המלחמה הזאת… [5]

הערה – תעתיק שמות הכפרים הערביים בעברית שונה מכותב לכותב. עם זאת ניתן, בקלות, לזהות מי הוא מה.

והרי אי-אפשר, שכן הראל היא חטיבה פלמ"חניקית, שלא לעלעל במה שמודפס בספר הפלמ"ח. ולפני כל אציין כי מבצע "ההר" נקרא ע"י חטיבת הראל בשם מבצע "הושענא-רבה". והמבין יבין. ראשית – נעיין בפקודת הקרב שכתב יוספלה טבנקין, המח"ט, שהחליף את יצחק רבין (רבין הופנה לשמש כקצין המבצעים של חזית הדרום תחת יגאל אלון), ב-14.10.1948 [6]

חברים, טוראים ומפקדים!

ההפוגה תמה [הכוונה להפוגה השנייה שהוכרזה ב-19.7.1948 ללא מועד סיום – מ"ה]. – פתחנו בקרב.

האויב זומם להכרית את מקורות העליה וההתיישבות. לבנות קן מזימות-מלחמה נגדנו ונגד כל שוחרי השלום בעולם.

לקצץ מישראל את הנגב; לפגוע בבירה, מרכז מאוויי דורות ישראל; לשעבד את ירושלים העברית; לפרק את החרושת העברית; לחסום את הים; לשלול את עצמאות חיפה ונמלה.

מזימות אלה ימוגרו בשדה הקרב!

למרות ההפוגה, גבר כוחנו: בעליה, בהתיישבות, בציוד, ברמת האימונים, וברוח הלוחמים.

המערכה נפתחה על הנגב. בתוך כוחות צבא ההגנה התוקפים, משתתפים בקרב חילות של הפלמ"ח, ובראשם מפקד הפלמ"ח [יגאל אלון – מ"ה].

חטיבת "הראל" עומדת הכן, דרוכה לאשר תיקרא.

יותר מאומנת משהיתה, יותר מצויידת, יותר חזקה. מאחורי גדודינו מסורת קרבות-נועזים על ירושלים והדרך.

לפנינו חוסר הברירה – והתקווה לנצחון.

להשמדת האויב, לנגב עברי, לירושלים עברית, לגליל עברי, לשלמות ארצנו, כולה, לנצחון בקרב!

עברית משובחת. המון רגש. מופנית אל הלב. בנוסח "מי לאלוהים – אלי". מרחק שנות דור מפקודת מבצע אותה ידעתי הניתנת בנוהל קרב: רקע, מטרה, יעדים, גיאוגרפיה, מודיעין, שטח, אויב, דרכי פעולה אפשריות, כוחותינו, כוחות ומשימות, לוחות זמנים…

ומה קרה בקרב או בקרבות? פונים לאשר כתב הקמב"ץ, "רעננה", ולימים שיבץ זאת בספר הפלמ"ח [7]. וזה כבר דומה יותר למה שאנו ידענו…:

מגמות:

1. תמיכה במבצע "יואב" באגפו המזרחי. 2. פתיחת הדרך לנגב, כביש בית-גוברין. 3. כיבוש בית-ג'לה ושחרור ירושלים מדרום. גאולת גוש עציון. שלטון על הר חברון. ניתוק קו האספקה העיקרי של האויב בדרך יריחו – ירושלים. שחרור האוניברסיטה וקביעתה כבסיס למהלומה מכריעה בלגיון ושחרור שלם של הארץ.

נתונים:

כוחו של האויב (בגיזרה הצפונית שלו) – מקומיים בפיקוד מצרי; 2 מחלקות מצריות ונשק-מסייע מצרי בקו ההגנה הראשון; פלוגה של הלגיון בצירוף משוריינים, במרחב שמדרום לירושלים. סה"כ, בכל המרחב מחברון ועד ואדי-צראר – כ-1500 לוחמים (בתוכם שתי פלוגות סדירות) המחולקים בשלוש רשויות ומפוזרים בכל בשטח.

מטרות:

1. כיבוש דיר-אל-האוה ובית ג'ימאל, נקודות המפתח להמשך הפעולה בשני הכיוונים – להתחברות עם כוחותינו בחזית הדרום, בסביבות בית-גוברין וניתוק הכביש חברון – ירושלים. 2. כיבוש ראס-ג'לה והשטחים בסביבות בית-לחם ושחרור ירושלים מדרום.

תכנית:

גדוד "הפורצים" יכבוש בשתי פלוגות את דיר-אל-האוה; גדוד "שער-הגיא" יכבוש את רכס דיר-אבן. פלוגה מגדוד "הפורצים" ויחידת משוריינים מגדוד "המשוריין" יכבשו את בית-ג'ימאל.

ביצוע:

14.10.48 תוך העפלה נועזת בשתי פלוגות להר, כבש גדוד "הפורצים" את דיר-אל-האוה, מבצר תלול ומוקף סלעים, מדרום לנחל שורק (ואדי-צארצאר), שדרכו עוברת דרך-מכונית מכביש הר-טוב לבית ג'לה. גדוד "שער-הגיא" פנה דרומה, עקף את "המשלט המשותף" ותקפו מעורף לאחר חיסול מספר משלטים בדרך. תוך היאבקות קשה מעמדה לעמדה, חיסלו הלוחמים (רובם מאנשי גח"ל) את התנגדותו של האויב ופתחו את הדרך לבית-ג'ימאל. פלוגה מגדוד "הפורצים" ומשורייני גדוד "המשוריין" כבשו את מנזר בית-ג'ימאל, משכן המפקדה המצרית באזור.

16.10.48 גדוד "שער-הגיא" כבש את בית-נטיף, כפר רוצחי הל"ה, תוקפי גוש עציון והורסי הר-טוב העברית. תושבי הכפר נסו על נפשם.

17.10.48 גדוד "שער הגיא" כבש את זכריה, כפר היושב על כביש הר-טוב – בית-גוברין.

19.10.48 הכפר אואר, השוכן צפונית מכביש בית-לחם – בית-גוברין, נכבש. הכפרים ראס-אבו-עמר, דיר-א-שיך, בית-עטאב וג'רש, מזרחה ודרומה מדיר-אל-האוה, החולשים על קו-הרכבת בנחל שורק, נכבשו על-ידי יחידה מ"הפורצים" וגדוד "המשוריין". כל כביש בית-גוברין – בית-ג'לה נמצא בשליטתנו.

22.10.48 יחידותינו חונות 5 ק"מ מבית-ג'לה בואכה בית-לחם. יחידה מגדוד "המשוריין" כבשה את חוסאן ונמצאת קילומטר מרכס אל-חאדר, קו-ההגנה של כביש חברון.

נתקבלה הוראה מהפיקוד להפסיק את מסע הכיבושים. ההוראה באה מתוך שיקולים מדיניים ולא כתוצאה ממצב המערכה.

23.10.48 ג'בע, כפר-רוצחים ותוקפי גוש עציון, נכבש.

מנגד, במרחק 4 ק"מ, נשקפות הנקודות ההרוסות של גוש עציון.

תוצאות:

הרחבת המסדרון והרחקת הגבול המדיני מהדרך לירושלים; שחרור קו מסילת-הברזל הר-טוב – ירושלים שהיה בידי האויב; תוספת שטחים נרחבים להתיישבות.

***

ואין כמו לקנח רשימה זאת בסיפור על זוג אוהבים:

ישבנו בניחותא לשפתו של הגיא מצולק הסלעים ועינינו נשואות לרכס הרי חברון שלפנינו, ממש "הושט היד – וגע בם". ממרומי הרכס השקיף אלינו העץ הגדול, הידוע של גוש עציון ובבואות שלדי הבתים שלידו, נסתמנו בקווים חמים בשמי האופק. לרגעים, בחלוף הרוח בין השיחים שמקרוב, דומה היה כי הנה ינוע לקראתנו גם צל העץ שעל ההר…

היום היה בהיר וזיווי. שלווה גדולה שטפה מן התכלת שבמרומים, מן הגיאיות המוריקים. מהשיחים שמסביב למשלט נשמע קול שוקק של דממת-הרים ריחנית ועזה. היינו כבנים החוזרים אל ביתם, שלווים מאוד ורגושים כאחד, והמראות שלפנינו חדשים וקרובים וממלאים את הנפש במין רוך נוגה וזוהר עד לאין-הכיל.

מבין השיחים הרחושים שמקרוב, עלו פתאום קריאות קטועות וצלולות של ירגזי ולעומתן ענו בנות-קול רכות וחמות של ירגזית: שה-שה-שה…

חברי ננער בבת-ראש מהרהוריו ומן הניחותא בה שקענו. הבטתי בו בתמהון: שרירי גופו נמתחו, פניו נשתלהבו, פיו נחשק בעקשנות מרירה והשפה התחתונה החלה מרעידה ברעד סמוי.

בחדווה מוזרה קפץ ממקומו ומיהר אחר קולות הירגזים. מיהרתי אף אני אחריו מבלי דעת מה קרה כאן. דומה, מכיר אני את רעי זה, איש-קרב ותיק ובן-משק מיושב בדעתו. אם גם ידעתיו כחובב צפרים בימים-של-שלום – אבל התרגשות פתאומית מוזרה זו לשמע דו-שיח אביבי של בני-כנף?!

"הזוג" פרח מבין השיחים וחמק אל נוף האלון שבירכתי הגיא. באויר השקוף הבהיקו צבעי הצהוב הלוהטים והשחור החד של הציפורים, כפסי נתיבה סוערה.

חברי חזר מ"סיורו" כשגופו הגדול כפוף כלשהו ועיניו מנצנצות בניצוצות של זהב: ראיתי אותם, אמר, ראיתי אותם שוב, בפעם הראשונה מאז הקרב! – הבטתי בו באותו מבט-תמהון שואל שלי, והוא המשיך: אל תתמה, לא יצאתי מדעתי. מעשים משונים מאלה יקרו במלחמה. אבל ירגזים אלה באמת הוציאוני מעט מדעתי! שנה תמימה עברה מאז, והנה… כאילו זה עכשיו, זה עכשיו…

השעין גופו אל סלע שמאחוריו, וכשעיניו כלפי העץ הגדול שעל הרכס פתח וסיפר:

היינו כידוע לך, מוקפים מכל עבר. הכביש נחסם והדרך חזרה אף היא נשתבשה במוקשים וסלעים וערימות אבנים – עד מחנק. משני צדי הכביש עלו ופשטו כנופיות האויב כארבה לרוב וכיסו אותנו במטר-אש בלתי פוסק. ואתה יודע מה היה אחר-כך, איך עלו המשוריינים שלנו באש, והמכוניות יצאו מכלל שימוש; איך קיבצנו את האנשים ונסוגונו מתחת לאש הפראית, אל התעלה שליד הכביש ומשם, בדהרה אחת, כשאנו מחפים תוך-כדי נסיגה על הפצועים – אל הבית הערבי שליד הדרך, ואיך התבצרנו בתוכו. אתה זוכר בוודאי גם את המשכו של סיפור-הקרב, כאשר האויב המונה אלפים של לוחמים, ותחמושתו משופעת ומרגמות עמו ומשוריינים, מנסה להתקרב לעמדותינו כדי לחסלנו עד גמר. ואנו – עשרות בודדות של מגינים, שתחמושתם מוגבלת עד-דכא – הודפים אותו לאחור כשהוא משאיר אחריו אבידות כבדות…

הלילה ההוא! כל אשר עבר עלי אחר-כך, בכל הקרבות שעמדתי אחר-כך – לא ידעתי כמותו! כאשר הבוקר בא והתחמושת שלנו אזלה והלכה, והתגבורת המיוחדת, המיוחלת, לא רק שבוששה לבוא, אלא הוברר לנו שלא תוכל בשום-פנים להגיע – הבוקר הנולד קבע את גורלנו. בעצם, היתה לנו דרך של התחמקות בכסות-החשיכה, אך לא העלינו אותה על הדעת, מאחר שלא יכולנו לשאת אתנו את הפצועים.

בהאיר היום הייתי רבוץ בסתר אחד השיחים, בעמדה קידמית. ראיתי ממקומי את האויב הקרב, וידעתי שכל כדור שאני מצליף בו אסור לו שיחטיא. עפעפי היו לוהטות. אבל אני לא שמתי אל לבי כי לא ישנתי הלילה, ורק ציפיתי לאורו-של-יום ועיני הבחינו עד חוט השערה…

כשעלה היום, והוא עלה בבת-אחת, לא כמו בבית, בשדה, בזמן הזריעה, כשהוא בא בשלווה ובצעד חרישי ומגוון. כאן בא היום לפתע, אף-כי חיכית לו כל הלילה, ובאלומת-אור אכזרית, החושפת אותך בבהקה מול עולם ומלואו. לא, על כל אלה לא הרהרתי אז. עכשיו כשאני מספר לך, אני מבחין בדבר. אז ידעתי רק אחת: כל כדור שלי הנשלח לשם – מקדם את החיים! אבל התחמושת אזלה והלכה… ביקשתי על-ידי מקשר תוספת ואמרו שאין. פשוט-– אין. ולא הוספתי לבקש. רק חשתי אי בגרוני מצטבר והולך איזה גוש אחד חותך ואוכל כאש… זכרתי שלא באו מים אל פי ולא אוכל זה יממה שלימה. אבל הדבר לא היה חשוב. גם לא נשתוקקתי להם. עיני הנתונה בכוונת וידי צרובות-המתכת עשו את שלהן בכוח עצמן. באותו רגע ממש, כשחשתי שכוחותי עוזבים אותי ולפני עיני ריקדה הכוונת ריקוד מערבב-חושים, הגיעו אלי מן השיח הקרוב קריאות קטועות וצלולות של ציפור נעלמה ולעומתן ענו בנות-קול רכות, נגיניות של בת-הזוג: שה-שה-שה… זמר אביבי זה כמו הוצק בבת-אחת, בעוצמה מופלאה, אל תוך דמי ועורר את כל חושי וחישל את ידי האוחזות בכלי ועיני שבה לראות את האויב העולה בכוונת ולהבחין במטרה עד חוט השערה—

אחר-כך, כעבור ימים רבים, כאשר הכל כבר היה מאחורי, בדקתי וקבעתי כי היה זה זוג ירגזים שהחליף דברי-אהבה וליבוב בשעת שזירת-קן. מצאתי כי ירגזי זה נקרא בספרים בשם: "ירגזי הארץ הקדושה", כי מיוחד הוא לארצנו וצבעיו – צהוב גפריתי, שחור, לבן וירוק-זיתי – עושים אותו לאחת הציפורים הנאות ביותר שלנו. אולם כל אלה ידעתי אחר-כך; ובאותה השעה העמוקה של הקרב רק חשתי את שיר-הציפורים הפורץ אל דמי ויוצק בי את טעם-החיים הפשוט, הראשוני, המתרונן בעוז נפלא כזה שאין כל כוח – לא צמא ולא רעב, ואפילו לא כדורו של אויב – יכולים להדפו אחור. [8]

חלפו ימים ועברתי בדרכי לבחון היכן הייתה המושבה הר-טוב שנהרסה בפרעות ע"י הישמעאלים, ומצאתי, בכניסה למושב נחם, בסמוך למשרדי המועצה האזורית מטה יהודה, שלט צנוע שטען כי מכאן החל מבצע ההר.

כיוון שאת השלט הציב הפלמ"ח, או מי מטעמו, אזי חטיבת "עציוני", שנטלה חלק במבצע אינה מוזכרת כלל ועיקר…

ופרט קטן נוסף – ליד שלט זה מונח ציון מקום למושבה הר-טוב שנהרסה בפרעות וכן ציון לנקודת היציאה של ה-ל"ה. מכאן שיש עוד על מה לספר…

צילומים: משה הרפז (הר יעלה, 13.4.2018). כל הזכויות שמורות.

מראי מקום:

[1] אברהם ב. יהושע (תשל"ה), "מול היערות", בתוך: עד חורף 1974, הקיבוץ המאוחד. ע' 93.

[2] ענף היסטוריה במטה הכללי (1959), תולדות מלחמת הקוממיות, מערכות. ע' 312-312.

[3] בני מוריס (2010), 1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, מאנגלית: יעקב שרת, עם-עובד. ע' 358.

[4] בני מוריס (1991), לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, מאנגלית: ארנון מגן, עם-עובד. ע' 292.

[5] שם, ע' 294-293.

[6] זרובבל גלעד ומתי מגד עורכים, 1957, ספר הפלמ"ח, כרך ב', הוצאת ארגון חברי הפלמ"ח, ע' 646.

[7] שם, ע' 647-646.

[8] זרובבל גלעד (תש"ל), "ירגזי הארץ הקדושה", בתוך: אוריאל אופק (עורך), מן המלחמות – ספורת ושירה, מערכות, ע' 90-89.