קריאה בספרו של נ. גוטמן – עיר קטנה ואנשים בה מעט

איור 1 – שער הספר

ניתוח שיח (Discourse analysis) הינו תופעה שהתמסדה לאחרונה כשיטת מחקר איכותנית. במדעי החברה והרוח "גילו" את ממדי השיח של הלשון, של השימוש בשפה ושל התקשורת ומאותה נקודת זמן הפך השיח למרכיב חשוב במספר רב של תחומי ידע: בלשנות, אנתרופולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי התקשורת וכיוצא בזה. במילים אחרות: תכולת השיח הורחבה אפוא לכל תחום ידע אפשרי וניתן לראות את השיח כמטרייה לכל סוג של תקשורת – כתובה או מדוברת.

לניתוח השיח אין טקסט מועדף והוא מכסה תחומים הטרוגניים ומגוונים ביותר כדוגמת פרסום, דיווחי משטרה, חדשות, מאמרי מערכת של עיתונים, תקשורת, סיפורי חיים, תכנון עירוני וכיוצא בזאת. הטקסט מהווה מאגר נתונים ראשוני עבור ניתוח השיח. מציאת קשר בין שני משפטים אינו פונקציה מכנית העולה באורח אוטומטי מתוך הלשון והשפה. במקום זאת, אנו כקוראים או כשומעים יוצרים את האינטרפרטציה הפעילה המאפשרת למצוא את הקשר בין שני חלקים של טקסט. כל חלקי הטקסט תורמים לשיח ואין חלק אקראי או מחוסר מטרה.

ההנחה שטקסט הוא קוהרנטי היא אחד הכוחות החשובים בייצור האינטרפרטציה. מניחים שאינטרפרטציה מסוימת נכונה לנקודת זמן אחת והיא אינה שאלה של תפישת היחיד. מנתח השיח בוחן ומשייך את הטקסט למצב, לסביבה או לקונטקסט שבו הוא שרוי תוך מתן תשובות לשאלות הבאות: מי יצר את הטקסט? למי הטקסט מיועד? מהו זמן ומהו מקום ייצורו של הטקסט? מתי התקבל הטקסט ולשם איזה מטרה הוא נוצר.

וכעת, כאשר יש בידנו יסודות תאורטיים – נוכל לגשת אל מלאכת התעשייה של ניתוח שיח. ברשותכם, נבחן את ספרו של נחום גוטמן (1959), עיר קטנה ואנשים בה מעט, הוצאת דביר. בספר זה מתאר גוטמן את ימיה הראשונים של תל אביב שצמחה מ"אחוזת בית" ולימים הפכה לכרך. גוטמן מציג בפנינו את העשור הראשון של העיר העברית הראשונה: מהקמת אחוזת בית ועד לגרוש שכפה השלטון העות'מני על הנתינים שלא אחזו בדרכון תורכי.

הקונטקסט בו אנו בוחרים הוא כמובן הגאוגרפיה. שכן זהו ליבו של האתר. גאוגרפיה תרבותית. גאוגרפיה המשפיעה על התרבות ולהיפך, תרבות הבונה גאוגרפיה. אחד המרכיבים המרכזיים/עיקריים בניתוח שיח, הינו הדימוי. המטאפורה. המרחב כטקסט. טקסט ויזואלי הכולל, מטבע הדברים, מעבר לשפה כולל מפות, תרשימים, ציורים וצילומים.

ולכן אנו נגשים לבחון את תפישת המרחב של תל-אביב דאז כפי שקיבלה ביטוי ע"י גוטמן, באמצעות המלל והאיורים. גוטמן מתייחס אל העיר הצעירה ועולת-הימים ואל אופייה המתגבש באופן ענייני למרות (ואולי דווקא בגלל) שסיפורו עטוף "אצטלה ילדותית". שכן גוטמן מוכר לנו בעיקר כצייר ומחבר ספרי ילדים.

איור 2: מקור – גוטמן עמ' 2

גוטמן בחר לפתוח את ספרו במשפטים הבאים (ההדגשה שלי):

הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל-אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש הועד דיזנגוף. כמה קווי-נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי ציפורים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגמנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה לי אז עצום בגדלו. [עמ' 9]

הציורים של גוטמן מייצגים אידיליה. היהודים בונים עיר באמצע הלא-כלום. מעשה ציוני. אך המציאות שונה. ראשית נתייחס אל הכיווניות. באיורים 1 ו-2 ניתן להבחין ברח' הרצל, הנמתח מזרח-מערב. אנו מתבססים, כמובן, על הים כעוגן המצביע על המערב. ואולם, במציאות, רח' הרצל מוליך דרום-צפון. אנו מבחינים שגבה של גימנסיה הרצליה מופנה באיורים הנ"ל אל הים. אך יודעים אנו כי במציאות חזיתה פנתה דרומה וגבה אל הצפון. וזאת לפני שהרסו אותה ובנקומה בנו מבנה גבה קומות. אגב, חזיתותיו הארוכות של "מגדל שלום" משמרות את הכיוונים המקוריים של החזיתות הארוכות של הגימנסיה המנוחה. גם מסילת הברזל העות'מנית, מיפו לירושלים, שבתוואי שלה יעבור אחד מקווי הרכבת הקלה העתידה לקרום עור וגידים מתישהו בעשור ה-3 של המאה ה-21, נמתחה מזרחה. אצל גוטמן, באיורים 2 (ראו לעיל), ו-7 (ראו בהמשך) היא שועטת צפון-דרום.

אין באיורים הנ"ל דבר מעבר לתל-אביב. אין כפרים או שכונות ערביות. אין פרדסים. רק חול וחול. ראו איורים 5-3. גוטמן קורא לעוטף את העיר "שממה". אך אנחנו יודעים שלא כך היו פני הדברים.

איור 3: מקור – גוטמן עמ' 46

איור 4: מקור – גוטמן עמ' 141

איור 5: מקור – גוטמן עמ' 188

איור 6 מציג מפה צבאית בריטית שראתה אור ב-1918 ובה רואים אנו את ההתיישבות היהודית – נווה שלום, נווה צדק ואחוזת בית היא תל-אביב (האובייקטים גימנסיה הרצליה, רחוב הרצל ושדרות רוטשילד ניתנים להבחנה ברורה על רקע שאר הפרטים) – ומסביב שכונות ערביות העוטפות ממערב ובדרום פרדסים והמושבות הגרמניות ואלהלה וזאת שהוקמה על חורבות המושבה האמריקנית שננטשה.

איור 6: מקור – מפה צבאית בריטית משנת 1918

ובכול זאת גוטמן יודע-גם-יודע כי הסביבה אינה ריקה. היא בעיקר – ערבית. באתר "זוכרות" מצאתי שבשטחה של ת"א-יפו דהיום היו, פרט ליפו, עוד 10 יישובים/כפרים/שכונות (בהתאם לכתיב הערבי): אלמנשיה, סלמה, סומיל (אלמסעודיה), אלג'מאסין אלע'רבי, ג'רישה, אלשיח' מוניס, אלח'יריה, אל סואלמה, שיח' סעיד אלקורעאני וכפר הדייגים שבשפך ירקון.

באיור 7 אנו רואים התייחסות כלשהי של גוטמן לסביבה הערבית. סילואט של יפו העתיקה מצד שמאל וכמה בתים על חוף הים מצד ימין. ייצוג של מנשיה… הנה כך כותב גוטמן (ההדגשה שלי):

זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה 'הרצליה'. …מצד ימין מזדקף מגדל המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזכרון למייסדי השכונה שבשרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל-אביב (הוא המוזיאון אשר בו הכריז דויד בן-גוריון וחבריו על הקמת מדינת ישראל). בתחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קוים הסרגל. אלה פסי הרכבת. …מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצויירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי. [עמ' 16]

איור 7: מקור – גוטמן עמ' 17

מן הטקסט עולה כי נכתב שנים אחר התקופה המתוארת/מוצגת בו. לפיכך הזיכרון והאידיאליזציה, לדעתי, נטלו חלק מהותי בציורים. והציורים משקפים אפוא תל-אביב אוטופית. קשה להפריד בין האונות…

אנו ממשיכים אפוא במיפוי הזיכרונות ממפגשים, שהיו או לא היו, עם האוכלוסייה הערבית. שכונת מנשיה חוצצת בין הישוב היהודי הרך לבין הים הגדול. לפתע ישנם ערבים. הנה קמה חזית, לכול האורך, בין הבתים הקטנים מימין לבין יפו העתיקה. והדרך אל הים, או בחזרה, אפשר ותהא חסומה (ההדגשה שלי):

התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סביבנו. בתוך אדמומיות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף, הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל אביב. [עמ' 45]

ז"א יש ערבים. ויותר מכך: הם בשכנות. גוטמן הצעיר מפחד/ירא. ובדין. את ת"א הקטנה בונים הערבים. את ת"א המתחדשת, כמו גם מקומות אחרים בארצנו, בונים ערבים. מה התחדש במאת השנה שחלפה? לא-כלום. והסיוט של גוטמן מתרחש עת נפגש הוא עם פועל בניין מן הישמעאלים:

מאחורי בור-הסיד ישב הנער מחמוד ומחה בשתי ידיו המאוגרפות, שהיו מגואלות בטיט יבש ובזיעה, את עיניו האדומות מבכי. ערפו החזק, שיצא מתוך כותנתו, לא כעורף של נער היה. הוא נשם בעד שיניו המהודקות, ושפתיו העבות היו תלויות ללא השתלטות עליהן ורועדות מהתרגשות. הוא קונן לנפשו בקול חנוק:

– אוי אבי ואוי מולידי!

עניתי לו מיד:

– כן, אדוני, – בקול רם, כמו המכריז על גלידה. כשמיהרתי דרכתי על קרש ובו מסמר. וַי לכאב! עד שניתקתי עצמי ורצתי עם מגש-הטיט, כבר הביט עלי כמו סכינים נוצצים. כשניגשתי אליו מסר לי את כף-הסיידים שבידו. לקחתי אותה, והוא ביד-ימינו החופשית הכה בכוח רב על ערפי. 'כף' אחת גדולה. כשהרכנתי ראשי שם שמאלו על פדחתי, הרכין אותי עד החול ואמר:

– אכול חול! – ובעט באחורי. [עמ' 63]

עכשיו מבינים אנו מדוע פחדו היהודים לחצות את שכונת הערבים, בדרך מן הים אל ת"א הקטנה, ועוד בחושך..

 

איור 8: מקור – גוטמן עמ' 63

 

סיכום: ברשימה זאת הוצג, בפניכם/ן הקוראים/ות הנאמנים/ות, ניתוח של טקסט שהתמקד בספרו של נחום גוטמן. זאת הפרשנות שלי ורק שלי והאחריות עליה תלון בחיקי. סביר שיהא מי שיחלוק עלי. זאת זכותו. ואולי זאת חובתו…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: