ובכביש הגישה אל היישוב נווה שלום (מדרך מס' 3) פגשנו, מחבר רשימה זאת וחברו צ"א, 2 אנדרטאות הנצחה. האחת לזכר חללי חטיבת אלכסנדרוני שנלחמו באזור במטרה לכבוש את משטרת לטרון והמרחב הסובב אותה והשנייה לזכר עצורי מחנות המעצר בלטרון (ראו מיקום קבר השיח' יחסית למחנה במפה בהמשך רשימה זאת). על הראשונה נספר בהזדמנות אחרת. מכאן עלה הרעיון לרשימה ורשימה זאת מוקדשת אפוא למחנות המעצר בלטרון. לטרון א' ו-ב'. כן, היה גם ג' – אך מדוע שנקדים את המאוחר?
בפועל, אין ולא נותר בשטח כל זכר למחנות המעצר בלטרון. למעט שריד מבנה אחד הבודד בשטח המתועד באתר המועצה לשימור אתרים והמשויך למחנה שממזרח לדרך הישנה לטרון-עזה – אין דבר וחצי דבר המעידים כי כאן היו/השתרעו מחנות המעצר (ויש אומרים מחנות ריכוז) של ממשלת המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י במרחב לטרון. ואם בודקים בציציות – אין האנדרטה ממוקמת בדיוק גיאוגרפי במקום שבו השתרע מחנה המעצר הגדול אלא כמה מטרים ממנה, על גבעה עליה קבר שיח', ובסמוך לאנדרטת גד' 32 של חט' אלכסנדרוני. לדידנו כאמור, דיינו שהוקמה…
נתחיל מן הטריגר לרשימה – האנדרטה. לאחר מכן נשתף אתכם בחומר מן הספרות שנאסף ממאמרים. לקינוח נציג את מבנה הכניסה שאותר בסיבוב השני שערכנו במרחב זה.
***
האנדרטה הוקמה ב-2016 (אדריכל – יהודה יהב. ביצוע – חן וינקלר):
***
הנה כך נכתב ע"י טל משגב [1]:
הֵלֶך שינסה לאתר את מחנות לטרון ברחבי עמק איילון יתקשה למוצאם. לא נותר מהם שריד לבד מעמדת שמירה יצוקה מבטון. במרחב המשתרע בין הרי יהודה לשפלת החוף פרוסה בקרקע חקלאית מעובדת ומיושבת. בשנים 1948-1942 היה מחנה המעצר בלטרון בשיא תפוסתו. אף שאין נתונים מדויקים באשר לכל האסירים ששהו במחנות בתקופות השונות, ידוע שבמהלך השנים שבהן התקיים המחנה, שהו בו מאות רבות של אסירים יהודים ועשרות אסירים אחרים כפי שיפורט בהמשך. המחנה, על חלקיו השונים, נודע בכינויו 'מחנה מספר אחת בפלסטינה ובמזרח התיכון'. [משגב, 158]
[…]
בשנים 1940-1938 הקימה הממשלה הבריטית מתקני מעצר לעצירים מנהליים ולעולים לא-חוקיים בתוך מחנות הצבא. אלא שימשו מחנות מעצר ארעיים, בצריפין (סרפנד), במזרע ובלטרון [נציין כי כבר היו מחנות מעצר בעתלית שנועדו לכליאת ערבים שנחשדו כפעילי טרור בימי 'המרד הערבי הגדול' (אותו אנו מכנים 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט') – מ.ה]. לאחר מכן נעשו כמה ממחנות הארעי למחנות קבע. הם שופצו, הורחבו והיו לבתי כלא גדולים ומאובטחים. בתחילת מלחמת העולם השנייה הקימו שלטונות המנדט מחנות צבא בעמק איילון, ובהם מחסני נשק גדולים.
בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים התמלאו בתי המעצר עד אפס מקום בשבויי מלחמת העולם השנייה [גרמנים ואיטלקים מצבאו של רומל שנשבו במדבר המערבי ובלוב ואליהם צורפה אוכלוסיית הטמפלרים וזרים אחרים שנחשדו כ'גיס חמישי' – מ.ה]. נוכח הגידול במספר העצורים [החל מ-1942 התחילו הבריטים לכלוא במחנות לטרון גם יהודים החשודים בהשתייכות לארגוני המחתרות. את המעפילים שנתפסו כלאו בעתלית – מ.ה], החליטו הבריטים לבנות מתקן כליאה גדול, מצויד היטב, שמור דיו וקרוב למחנה צבאי לשם מניעת בריחות [ולמרות זאת חפרו חברי הארגון המחתרתי לח"י מנהרה באורך 76 מ' וב-1.11.43 הצליחו 20 מן העצורים להימלט וקנו לעצמם דרור. מנהרה נוספת התגלתה ע"י הבריטים ב-1947. אדם בודד נמלט מן המחנה בריצה דרך הגדרות והמוקשים אך נתפס לאחר יומיים. ביום ההגליה לאפריקה הצליחו 2 נוספים להימלט – מ.ה]. בסוף דצמבר 1940 הוקם מחנה מעצר גדול בעמק איילון, מצפון לכביש הראשי ליד המבנה של משטרת טגארט (Tegart), ושמו מחנה מעצר לטרון. המחנה חולק לארבעה מחנות משנה, והיה דמוי מלבן צר וארוך [בהערת שולים כותב המחבר כי ממדי המחנה היו 1,000X500 מ' והוא השתרע מצפון-מערב לגבעה שכיום ניצבת עליה משטרת לטרון. ניתן לראות זאת במפה בהמשך רשימה זאת – מ.ה]. לכל אחד מארבעת מחנות המשנה היה ייעוד שונה.
בכל ארבעת מחנות המשנה [ביחד – מ.ה] היו כעשרים צריפים בעלי גגות פח, מסודרים בארבע שורות, שיצאו מכיכר במרכז המחנה. בצריפים לא היו אסלות, מקלחות ומים זורמים. על מנת להתרחץ, לשתות ולהדיח כלים, נאלצו האסירים ללכת אל צריף הרחצה ששכן בקצה הצפוני של המחנה. בצריפים לא היה חשמל, והאסירים השתמשו במנורות 'לוקס' שפעלו בגז.
נוכח התעוררות מצוקת כליאה, כאשר היה המחנה צר מלהכיל את כל האסירים, הוקם בתחילת 1942 מחנה חדש במרחק חמישה ק"מ בערך מהמחנה הראשון. המחנה החדש היה גדול מהמחנה הראשון, והוא נבנה במתכונת של קודמו על-בסיס ארבעה מחנות משנה. מפאת גודלו הפך במהרה למחנה העיקרי, וזכה לכינוי לטרון א'. המחנה המקורי, הקטן מבין השניים, כונה מתקופה זו ואילך לטרון ב'.
כשהוקם המחנה החדש, לטרון א', הועברו אליו האסירים מהמחנה הישן, לטרון ב', ומחנה זה הפך בעיקר למחנה מעבר לזיהוי ראשוני של האסירים שהועברו ונכלאו בלטרון א'. אולם, בצוֺק העתים, כאשר לא נותרו מיטות פנויות בלטרון א', היו כולאים אסירים אף בלטרון ב'. ברבות הימים הוכשר אגף מיוחד לנשים בלטרון ב', והוא כונה לטרון ג'. [משגב, 159-158]
[…]
מספר הערבים ששהו במחנה לטרון בשנים 1948-1941 השתנה לעתים תכופות. היו תקופות שהמחנה התרוקן לחלוטין, והיו תקופות שהתמלא שוב. כאמור, אף האסירים הערבים הועברו ללטרון א' לאחר הקמתו, והם היו האחרונים ששהו בו. שבויי המלחמה הגרמנים והאיטלקים והאזרחים הזרים שוחררו בהדרגה עם תום מלחמת העולם השנייה. בתחילת 1948 הועברו כל האסירים היהודים מלטרון למחנה המעצר בעתלית, ולפיכך נותרו בלטרון רק אסירים ערבים. אחרוני האסירים הערבים שרפו את המחנה בסוף חודש פברואר 1948 וברחו. [שם, 161]
לא בכדי אין שרידים בשטח וכנראה שגם לא אמצא…
מעובד לפי מפה בריטית בקנ"מ 1:20,000 מ-1947 [מקור: נדלה מאתר הספרייה הלאומית (אוסף המפות ע"ש ערן לאור)].
תרשים מחנה לטרון א' לפי תצ"א בריטי מ-1945 [מקור: ארכיונו הפרטי של יעקב אלעזר. מובא אצל משגב ע' 176]
מחנה לטרון א' [מקור: מפה בריטית בקנ"מ 1:20,000 (עדכון פרטים אחרון – 1947). נדלה מאתר הספרייה הלאומית (אוסף המפות ע"ש ערן לאור)]. ניתן להבחין במנזר לטרון ומשטרת לטרון מצד ימין (מזרח). קבר השיח' המסומן בצד שמאל (מערב) הוא מקום האנדרטה.
מפה מעובדת על בסיס מפה שנדלתה מאתר עמירם אורן (ראו קישור לעיל). [מקור: מפה בריטית מ-1947 מתוך אתר הספריה הלאומית]
שנים או שלושה משפטים אודות מחנה לטרון א' שנכתבו ע"י משגב:
שטח המחנה [לטרון א' – מ.ה] היה גדול כמעט פי שניים משטחו של לטרון ב', והשתרע על כמה מאות דונמים. המחנה הוקף בשלוש גדרות תיל, ובין שתי גדרות רגילות הוקמה גדר חשמלית שחוברה לאזעקה. מוקשים רבים הוטמנו בין הגדרות. ליד הגדרות נסלל שביל פטרול שרובו הוכשר לנסיעה ברכב. בין הגדרות לשביל הפטרול הוצבו עשרה מגדלי שמירה גבוהים מאוישים בשוטרים בריטים חמושים, ואלה חלשו על כל שטח המחנה. אל המחנה הוליך כביש גישה מהכביש הראשי לטרון-עזה. סמוך לכביש הגישה נקבע שער הכניסה הראשי של המחנה. לידו נבנו מפקדת המחנה, צריפי המשרדים, המזכירויות, מגורי השוטרים הבריטים, מזנון ומחסן מזון ראשי. [משגב, 162]
[…]
כאמור, המחנה החדש, לטרון א', הורכב מארבעה מחנות משנה. בכל אחד מהם נבנו עשרה צריפי עץ ויותר, בהתאם למספר האנשים בכל מחנה. קרקעית הצריפים רוצפה באבנים [מאוחר יותר, כלקח מבריחת 20 חברי לח"י, הוחלפה רצפת האבנים ברצפת בטון – מ.ה], וגגותיהם היו פח גלי. בכל צריף היו כמה חלונות ופתח כניסה אחד בחזית. הצריפים היו גדולים ומרווחים, 14-12 מטר אורכם, וחמישה מטרים רוחבם. בכל צריף היו כעשרים מיטות מסודרות בשורות. בכל צריף היו שירותים ומקלחות, מחסן ציוד ומטבח וחדר כינוסים. במחנה שבו נאסרו היהודים, הפך חדר הכינוסים לבית-כנסת. בשאר המחנות שימש האולם ללימודים או למועדון. במרכז המחנה הייתה המִכבסה, שבה כיבסו האסירים את בגדיהם, ולידה – המספרה, שבה חויבו להסתפר מחשש למחלות. סמוך למספרה היו משרדי המפקח הפנימי והמפקח החיצוני (נציגי האסירים במגעיהם עם השלטונות). כשנעצרו מנהיגי היישוב העברי ב'שבת השחורה' [29.6.46 – מ.ה] הם שוכנו בגוש בית-החולים בלטרון בתנאי מגורים משופרים. [משגב, 163-162]
תרשים צריף מגורים ל-20 עצורים [מקור – ארכיונו הפרטי של יעקב אלעזר. מובא אצל משגב]
תמונה קבוצתית של מנהיגי היישוב שנכלאו בלטרון ב"שבת השחורה" (מימין לשמאל): חיים אלפרין, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי, דב יוסף, יצחק גרינבוים, משה שרת, דוד רמז [מקור: ויקיפדיה]
אירוע חגיגי במחנה המעצר לטרון (1946) [מקור: אוסף אברהם ליכטהויז, אונ' חיפה]. בתמונה ניתן לראות כי אכן מדובר בצריפי עץ.
***
חיפשתי עדות של אסור/עצור/כלוא. ומצאתי: דר' זאב (וולפנג) פון-ויזל. הנ"ל, שהשתייך לצד ימין של הפוליטיקה, נעצר ב"שבת השחורה". שבת רעב ושוחרר לאחר 92 יום. וזאת עדותו [2]:
מוצאי שבת, ראש-חודש תמוז התש"ו, 29 יוני 1946
אבל הנה באו אורחים לבקרנו, ומפיהם נודעו לנו החדשות הגדולות: ראדיו ירושלים הודיע, כי שרתוק [משה שרת – מ.ה] והרב פישמן נאסרו. תגובתנו הראשונה היתה: גם זו לטובה. אולי אך טוב הוא, שהגיעו הדברים עד כדי כך. הסכנה המשותפת תהרוס אולי את החיץ המבדיל עדין בישוב בין ימין לשמאל. עכשיו תזכה האומה, סוף סוף, לאחדות של ממש. דן בני רץ אל אחד משכנינו לשמוע ראדיו. הוא חוזר בשעה שתים ומביא את החדשות האחרונות: גרינבוים וג'וזף, וכן "מנהיגים אחרים", אף הם בין האסורים.
[…]
מרגיש אני בדן בני שאין דעתו נוחה ממצב הדברים. לבסוף משיח הוא את לבו: "אבא, עכשיו, מאחר שאסרו גם את שרתוק, את הרב פרישמן, את ג'וזף ואפילו את גרינבוים – כלום אין בכך, בעצם, משום בושה, שאין 'הם' באים לקחת גם אותך?". הוא אומר זאת ספק בצחוק, ספק ברצינות, כהלצה בעלמא, אבל אשתי ואני מבינים, שבדבריו גלומה לא בדיחה בלבד. הנוער שלנו חושב לכבוד להשלח ללאטרון. [פון-ויזל, 12-11]
דר' פון-ויזל היה כאמור, רוויזיוניסט. גם רופא. בעיקר יקה. ולכן פנה לאחר ארוחת הצהרים לשנת אחר-הצהרים. לפתע דפיקה בדלת:
לאחר כשעה, העירוני: כמה מכוניות עמדו בשערי בית-ההבראה. הבינותי מיד, כי התמהמהתי יותר מדי: האנגלים כבר באו. מהרתי להתלבש – וכבר ראיתי, כיצד רצים ה"כלניות", ב"טומי-גאנים" דרוכים, לתוך הגן, כדי להקיף את הבית, ובה בשעה דופקים האחרים על הדלת ומצווים לפתחה. לא הספקנו אפילו למלא אחרי הפקודה, כי החיילים טיפסו בעד חלון הגזוזטרה, ולפני שהסתפקתי לגמור להתלבש, כבר היו בתוך הבית והלמו על דלת חדר-השינה: "לפתוח!".
פתחתי את הדלת וקבלתי את פני האורחים. לפני עמדו קצין – מג'ור, אם איני טועה – ומפקח משטרה מרחובות, שהכרתיו מן ההזדמנויות כשנקראתי להעיד כמומחה רפואי במשפט. יחד אתם נכנס לחדר גם פקיד של הבולשת, לבוש בגדים אזרחיים, וחייל, שהחזיק טומי-גאן בידו. חדר-השינה שלנו נתמלא עד כדי צפיפות. נראה, כי המפקח לא הרגיש את עצמו טוב ביותר – הרי תמיד מוזר קצת כשצריך אתה לאסור אדם, שעד אז היית נפגש אתו בידידות, ושמרתם על יחסים טובים. כמעט שהצטדק על ההוראות שנדרש למלא אחריהן: "צר לי מאד, אבל עלי לבקשך לבוא אתי לחקירה".
צחקתי בפניו: "לחקירה? הסבור אתה, כי יש צורך בחצי גדוד של צנחנים כדי לקחתני לחקירה?". אחר כך שאלתיו, אם מותר לי לקחת אתי ספרים ומכונת-כתיבה, כדי שיהיה לי במה לעסוק כל זמן שאחכה ל"חקירה". המפקח התנהג בתבונה וגם בהגינות, ובכך חסך לעצמו שקרים מיותרים. הוא הרשה לי לטול אתי כל דבר שארצה. [שם, 13]
[…]
מימיננו צצו והופיעו גדרות-התייל של לאטרון [ואכן אם נוסעים מגדרה ללטרון יהיה מחנה לטרון החדש הראשון מצד ימין (מזרח) – מ.ה]. השיירה נעצרה. נפתח שער התייל. חיילים הודים מזויינים מניעים את הדלתות כבדות-התנועה – ואנו נכנסים למחנה. שוב נסענו כמה מאות מטרים, לארכה של גדר-תייל שגבהה כ-3 מטרים ורחבה כ-2 מטרים – ונעצרנו לפני שער חדש. הלויטננט במכוניתי, המפקד על השיירה, פותח בלחש במשא ומתן עם קצין שבא לקראתו.
אנו מחכים. חמש דקות, עשר דקות. פקודה חדשה: שיירתנו פונה על עקבותיה, חוזרת ויוצאת מלאטרון, בכיוון צפונה. שואל אני את הלויטננט, אם כל המלונות במחנה כבר מלאים עד אפס מקוום, ואם בגלל זאת סרבו לקבלנו? הוא מעמיד פנים, כאילו אינו מבין את ההלצה, ורוטן בתשובה: "לא. יש סיבות אחרות". אנו חולפים על פני מנזר הטראפיסטים של אמאוס, חוזרים ועוצרים, מקבלים הוראות חדשות, חוזרים ומסתובבים, נוסעים בכביש המוביל לתל-אביב ומגיעים למחנה-הריכוז "לאטרון ב"' המוכר יפה לכל אדם הנוסע מתל-אביב לירושלים: המחנה שוכן קצת צפונית מן הכביש (כלומר: משמאל, כשנוסעים מתל-אביב לירושלים), בעמק רחב וחסר עצים – הוא עמק אילון.
שוב גדרות-תייל. שוב שער-תייל גבוה, אלא שהפעם שומרים עליו חיילים חבושים כובעי-לבד, בני-רודזיה, כנראה. [שם, 29]
[…]
אז "תפשנו" רכוש ממשלתי. כל אסיר קיבל שתי שמיכות ונוסף לכך: חתיכת סבון קרבולי רע ביותר, כנראה מתוצרת ערבית, מסרק-כיס שאין לתארו, מכונת-גילוח וסכין-גילוח בתוכה, 2 צלחות פח, משומנות עד כדי כך שמלכתחילה התיאשנו מכל תקוה לנקותן, כף ומזלג, מפח אף הם, וסכין – הכל משומן, כמתואר לעיל. בכך פטורים היינו, לדעת השלטונות, מכל דאגה לצרכינו לזמן בלתי מוגבל.
אחר זאת הובלנו – שוב תחת משמר – לפנים מגדר-התייל שהקיפה את מחנה-הריכוז ממש. עד עכשיו היינו רק בכניסה, בפרוזדור לטרקלין. עתה עמדו להתחיל חיי-המחנה באמת. בידינו שמיכות, מסרק, סבון, צלחת, סכין, כף ומזלג ומכונת-הכתיבה תחת בית-שחיי, כך חכינו עד שיפתח לנו השומר את השער למחנה-לאטרון. טפסנו מעבר למפתן הגבוה. את פנינו קבלו קריאות מכל העברים: "מנין באתם? מה חדש בחוץ? הנכון, כי גם שרתוק כאן?".
תקופת מאסרנו החלה.
מאחורי השער היתה מעין ככר גדולה, שממנה יצאו הדרכים לצריפים השונים. מג'ור אחד קרא לנו ובזריזות ובאדיבות ניכרת חילק את האסירים לצריפים השונים: "על האנשים להתאזר בסבלנות: בעוד חצי-שעה יביאו אוכל, והם יקבלו גם מיטות ומזרונים. אבל זה ימשך כמה זמן". הוא מסר את הצהרתו זו באנגלית, בתקוה, כי ימצא אדם שיתרגמה לעברית.
אני, יחד עם הבחורים מבארות ומגבעת-ברנר, זכינו בצריף הגדול והטוב ביותר בכל המחנה – ובו חדר-כניסה עם שולחן-אבנים גדול, וחדר-רחצה מיוחד עם שני ברזים. היו אלה נוחויות גדולות: בכל הצריפים האחרים לא היו מים זורמים, והאסירים נאלצו ללכת ל"צריף-רחצה" מיוחד, לרחוץ שם, לקבל מים לשתיה וגם להדיח את הכלים. שמנו את שמיכותינו ואת כל מטעננו על רצפת הביטון, והתחלנו לנקות את כלי-האוכל. סבון ומים לא הספיקו להוריד את השומן, חול לא היה בידינו. נזקקנו אפוא לאדמת החמרה האדומה, ולאט לאט הצלחנו באמת לנקות את הצלחות ואת הסכין… [שם, 31-30]
והקריאה במובאה לעיל החזירה אותי, משום מה, חמישים ושתיים ש' לאחור. אל יומי הראשון בבקו"ם… רק זכור לי המסטינג ולא צלחת. בעקרון – היינו הך. פח הוא פח.
יום ראשון, 30 ביוני
נתעוררתי בין הראשונים, עשיתי את מיטתי, כמנהג חיילים, ויצאתי לטייל במחנה. הרושם לא רע – בשביל מחנה-ריכוז. מסביב לצריפים ראיתי ערוגות קטנות, ובהן בעיקר צמחי קיקיון, שהגיעו עד לגובה קומת איש, וגם כמה שיחים פורחים – המראה נעים למדי. 20 הצריפים סודרו בארבע שורות. בצפונו של המחנה סודרו בתי-הכסא, צריפי-הרחצה וככר פנויה, בדרומו – השער ועוד ככר אחת, אבל מזרחית מן המחנה: מחנה-אסירים שני, מוקף גדר-תייל, ושטח ריק, כ-100 מטר רוחבו, חוצץ בינו לבינינו. היה זה מחנה לנשים עצורות, ובו כ-50 נערות, רובן מנען. [שם, 35]
לפי תיאור זה של מחנה קליטה ומיון ובצמוד אליו מחנה לכליאת נשים – אנו מקבלים אישוש שהמחנה הראשון אליו הובל פון-ויזל היה המחנה הישן. לטרון ב'.
פתאום נשמעו קריאות במחנה: "משלוח" חדש. כולנו אצים אל גדר-התייל. והנה קרבה שיירת-מכוניות: טאנקים, מכוניות-משורינות ושורה של מכוניות-משא. יהודים אסורים – אבל הם באים כבוא מנצחים. מרחוק אנו שומעים את שירתם. [שם, שם]
מחנה לטרון שמצפון לכביש ירושלים-ת"א שימש, בעיקר, כמתקן מיון (ראו לעיל אצל משגב). משם הועבר פון-ויזל אל מחנה המעצר העיקרי – לטרון – א'. זה הממוקם ממזרח לכביש לטרון-עזה (דרך מס' 3 כיום):
ארזתי את שמיכותי, את מזוודתי, את תיקי, את מכונת-הכתיבה, ועמוס לעייפה שרכתי את דרכי אל השער, שלפניו עמדו עוד האופטימיסטים שלנו, מאז לפני הצהרים, וחיכו לשחרור. עברתי על פניהם ונכנסתי לאוהל – "לחקירה". חקירה זו היו בה שני חלקים: שאלוני לשמי ולכתבתי; בדקו במטעני ובכיסי שמא יש עמדי "דברים אסורים"; נטלו ממני את כספי, תמורת קבלה על הסכום – ואחר קרא הקצין הממונה את ההצהרה הבאה:
"על סמך סעיף כך וכך, הנך עצור עד להודעה חדשה. מספרך 204. זכור את המספר הזה. מעכשיו ולהבא יכירוך רק במספר זה. הלאה!". [שם, 39]
כן, עדיין זוכר אני את ששת הספרות של מספרי האישי בצה"ל..
המשאית נעצרה. קפצנו מתוכה והובלנו ל"חדר הקבלה", המשמש גם לקבלת אורחים.
כל אחד מאתנו קיבל שם מפקיד המשטרה מברשת חדשה לגילוח ושפורפרת של משחת-שינים (שאי אפשר כלל להשתמש בה), בתוספת עצה טובה: "השגיחו יפה על רכושכם, אל תעניקוהו במתנה לאחרים, אל תתחלפו בו עם אחרים, הזהרו לבל יגנב, כי מרבים לגנוב במחנה". (ואמנם, שמעתי במחנה, שיש משום אמת בדברים אלה. אלא שהחיילים, ולא העצורים, הם השולחים מזמן לזמן את ידם בגנבה…).
משם הלכנו ברגל אל השער הראשי של "המחנה הפנימי". [שם, 40]
[…]
מחנה לאטרון מחולק בעיקרו לשני חלקים, על-ידי כביש 250 מטר אורכו ו-30 מטר רחבו. שני החלקים מובדלים זה מזה בגדר-תייל, אבל שערים רבים בגדר מקשרים ביניהם. כלומר: יכולים להבדיל בין שני המחנות, על-ידי שסוגרים כל חלק בפני עצמו וגם נועלים את השערים; אבל בשעות היום פתוחים השערים כרגיל.
משני צדי הכביש, מזרחית ומערבית ממנו, עומדים בשתי שורות "אהלי ניסן", צריפי-עץ מקורים בפחי-גלים. [שם, 41]
[…]
רבים מבין הצעירים לומדים אנגלית, כמה גם מתמטיקה. ובכל זאת, היום ארוך מדי ואין במה למלאו.
מטתי עומדת בקצה הדרומי של הצריף, סמוך לדלת. שלא כבלאטרון ב' אין המטה כאן אלא מדף-עץ, ועליו מזרון דק וצנום. [שם, 44]
הנה פון-ויזל מאשש כאן את שנכתב אצל משגב לעיל. מחנה המיון הוא ב' ומחנה המעצר העיקרי הוא א'.
רציתי לדעת, מה חושבים על כך מנהיגי הסוכנות, ולכן יצאתי לבקר ב"רובע המנהיגים".
כבר הזכרתי, שה"מנהיגים" שוכנו במחנה מיוחד, הנקרא בשמו הרשמי: "גוש בית-החולים". זהו מרובע מארך, כ-300 מטר ארכו וכ-100 מטר רחבו, בגבול המערבי של מחנה העצורים, והוא גובל במחנה החיילים ההודים, השומרים על לאטרון. יש בו שלושה צריפים, טובים הרבה יותר מצריפיהם של העצורים האחרים, צריף מיוחד משמש למטבח ולחדר-אוכל, וצריף אחר המשמש לבדיקות ולטיפול בחולים שאינם זקוקים למשכב, וגם ל"מעבדה".
בדרומו של מרובע זה נמצא "השדה לכדורגל", שגדלו 90 על 80 מטר. משם מוביל כביש פגום לשער, הנמצא בצפונו של המרובע, והוא מחבר את ה"גוש" עם החלק שהוקצה בשביל משמר המשטרה. חלק זה של המחנה מוקף גדר-תייל צפופה וחזקה במיוחד, ולכן אין איש יכול להגיע מן המחנה הכללי אל ה"גוש" – וכן אין אדם מן ה"גוש" יכול להגיע אל המחנה. הקשר היחידי בין שני המחנות הוא דרך פשפש קטן, ושוטר ערבי שומר על הפשפש יומם ולילה. אמנם, בשעות היום מותר כרגיל לעבור ממחנה אחד לשני, ואף שהשומר חייב לרשום את שמו של כל מבקר, אין הוא מקפיד על כך ביותר. אבל בלילה נועלים את הפשפש, והמחנות מבודדים זה מזה. [שם, 45]
[…]
את שעות הבוקר הקדשתי לבדיקה מדויקת של המחנה. הראו לי את המקום, שממנו נמלטו לפני שלוש שנים 28 הבחורים של קבוצת שטרן [במקום אחר צוין 20 חברי לח"י – מ.ה]. המקום נמצא בקרבת השער הראשי. תעלת-ניקוז, כ-80 ס"מ עמקה, יוצאת שם מן המחנה סמוך לכביש ומשתפכת לואדי קטן, שעמקו כמטר אחד והוא חוצה את השטח שבו חונה משמר המשטרה, ובמרחק כ-300 עד 400 מטרים צפונית יותר הוא מגיע לגדר-התייל העיקרית של המחנה. תחילה הצליחו הבחורים להבטיח לעצמם כניסה למחסן של כלי-עבודה, ואחר חפרו מחילה מתחת לקרקע, מצריפם ועד לואדי, וביום בהיר אחד זחלו במחילה זו – ויצאו לחופש. רק בחור אחד נשאר במחנה. איש לא ידע לומר לי, למה השאירו דוקא את הבחור הזה. אולי היה שמן מדי, ולכן לא יכול לעבור במחילה. על כל פנים, היתה הבריחה מעשה נועז, כי בדיוק ליד הואדי נמצא האוהל שבו עומד על המשמרת שוטר ערבי יומם וליל. [שם, 50]
[…]
ואלו התמורות שחלו במחנה בעקב בריחת אנשי-שטרן: כל ערוגות הפרחים הושמדו, כל העצים שנוטעו במחנה עד אז, נעקרו ממקומם. השלטונות הטילו איסור חמור על כל התעסקות הזקוקה לכלי-עבודה הפשוט ביותר – למען נטול מן העצורים כל אפשרות לחפור. נוסף לכך, הונהג להחליף מזמן לזמן את יושביהם של הצריפים השונים. לעתים באים חילופי-דירה כאלה גם כעונש: אם אין דעתם של השלטונות נוחה מדבר מה המתרחש בצריף מסוים, באה פקודה: על יושבי הצריף 5 לעבור לצריף 7, על אנשי צריף 7 לצריף 9, וכו'. דבר כזה אינו נעים וכרוך בצרות רבות לבחורים, אבל "עונש" זה אי-אפשר אפילו להתלונן עליו, שהרי באופן רשמי אין זה עונש כלל, זה יוכל להיות גם אמצעי-בטחון סתם, אמצעי למניעת יושביו של צריף מסוים לארגן את בריחתם מתוכו…
אמצעי-הבטחון בלאטרון חמורים, בדרך כלל, כל כך, שלכאורה אין כל יכולת להמלט מתוכו. המחנה מוקף גדר-תייל, 2.5 מטר גבהה וכמטר ויותר רחבה. מאחורי גדר-התייל עובר שביל צר בשביל המשמר ובשביל סגני-הקצינים, הבאים לבקר את השמירה. אחרי השביל באה גדר-תייל חדשה, שווה בגבהה וברחבה לראשונה. במרחקים של 150 עד 200 מטר קבועים בין שתי הגדרות מגדלי-שמירה מעץ, 8 מגדלים בסך הכל, ושוטרים ערבים שומרים בהם יומם ולילה. נוסף על כך, עומד שומר ערבי גם במחנה, ליד הפשפש שבין "גוש בית-החולים" למחנה הכללי, ושוטר אנגלי יחד עם שוטר ערבי עומדים על המשמר בלב המחנה. [שם, 51[
לפי פון-ויזל – 8 מגדלי שמירה. לפי משגב – 10 מגדלים.
ומסתבר שחלק מן הכלואים נכלא בשל הלשנות וגחמות אישיות. ומספר על כך פון-ויזל:
לא מצאתי מלים בפי להביע את התמרמרותי על עוות דין כזו, אבל החבר לא הבין כלל להתרגשותי. והרי אין בכך משום יוצא מן הכלל, אמר לי. חברים רבים יושבים בלאטרון רק משום שהם דיירי-משנה, ובעל-הדירה לא מצא דרך להפטר מהם. עד שכתב למשטרה מכתב קצר: "ראובן בן שמעון הוא טירוריסט מסוכן" – וזה הספיק. ב.א. הביא גם משלים לדבריו, והיפה ביניהם המשל הבא: בחור אחד היה "מטייל" עם שתי פועלות מבית-חרושת, ואחת החברות היתה בטוחה בכך, שבעצם מעונין הוא בה. אבל לבסוף התארס עם חברתה – וכשנודע לה הדבר, הלכה ישר מן הפגישה אל טלפון אבטומטי, התקשרה עם הבולשת והודיעה, שבחור זה וזה הוא טירוריסט מסוכן, וכי הוא יושב עכשיו בקפה מסוים. מיד נאסר – וישב בלאטרון ששה או שנים-עשר חודש (בפרט זה לא היה ב.א. בטוח). [שם, 170]
[…]
יום שלישי, 20 באבגוסט
הממשלה מרגיעה את הישוב בהודעתה, שמתוך 3463 היהודים שנאסרו יחד אתי ב-29 ביוני נשארו במאסר היום, לאחר 8 שבועות כמעט, 934 "בלבד". ואין השלטונות רואים כלל צורך לעצמם להצטדק ולהתנצל על כך, שלפי הודעת עצמם אסרו 2529 אזרחים שקטים בלי רשות לכך, בלי צל של חשד, כלאום במחנה-ריכוז ונתונים לשלטון הטירור של המשטרה. להפך, נראה שהממשלה סבורה, כי הישוב חייב לומר לה "תודה רבה" על שהואילה ברוב חסדה להחזיר 2500 אזרחים למשפחותיהם ולמעשיהם הרגילים.
ועוד חדשות: הרב עוזיאל [הרב הספרדי הראשי (הראשון לציון) – מ.ה] פנה אף הוא בבקשת "חנינה" ל-18 הנדונים למות. – נפתח המשפט נגד לויטננט בריטי, שהרג את היהודי רוזנברג ביריה בגבו, ברחוב שקט. בסעודת ה"מנהיגים" ניטש ויכוח על תוצאותיו של משפט זה. הכל בטוחים, שהלויטננט יפטר מכל עונש, אלא שהדעות חלוקות, אם יועלה בדרגא או שיעזוב את השרות. ג'וזף מגן כרגיל על המשפט הבריטי, על אף הערות הלעג של ה"מנהיגים" האחרים, אבל אף הוא אינו מאמין, שהלויטננט ימצא חייב בעונש מיתה. דעתי, שהמצב פשוט מאד: אם יצא פסק-דינו של הלויטננט ו. למיתה, סימן שמנוי וגמור עם הממשלה להוציא לפועל גם את פסק הדין נגד 18 הטירוריסטים. אבל אם יצא זכאי, סימן שגם ה-18 יזכו בחנינה. אמנם אין בכך צדק מושלם – אבל זהו הצדק הפוליטי של המאה העשרים. [שם, 171]
[…]
יום רביעי, 21 באבגוסט
הלויטננט וודוורת יצא זכאי. [שם, 172]
פון-ויזל התלבט ממושכות ולבסוף החליט לשבות רעב במחאה על מאסרו. הוא החליט לשבות החל מ-1.9:
יום חמישי, 22 באבגוסט
כתבתי היום טיוטא של מכתב למזכיר הראשי, בהודעה על החלטתי להכריז שביתת-רעב כמחאה על עוות-הדין שבמאסרי.
בארוחה הראתי את הטיוטה לחברים [כאן הם כבר לא "מנהיגים" – מ.ה] שרתוק החזירה לי הכמה דברי שבח על הסגנון האנגלי, אבל התנגד לתוכן הדברים. הוא אומר, שאין טעם להכריז שביתת-רעב "עד שתמולא תביעתי, או עד למות". אין האנגלים יכולים לקבל תביעות כאלה. ואמנם, עלי להודות כי הצדק אתו. גם לראש העיר קורק [האירי – מ.ה] הניחו האנגלים לצום עד שמת ברעב. גם ג'וזף ודוד הכהן מעירים הערות דומות. אבל שינקרבסקי העלה את הויכוח לרמה גבוהה יותר. הוא שאלני בצחוק, מאימתי הפכתי לאגואיסט כזה? לפי נוסח המכתב, ברצוני לצום למעני בלבד. כלום אין לי כל ענין בו, בשינקרבסקי? וכי למה לא אצום למענו?
הערה זו נגעה בנקודת התורפה שבתכניתי. איני פושע, הלוחם למען שחרורו, וכן אינני אדם שהטילו בו חשד חינם, וברצונו לעורר את תשומת לב העולם לסבלו. אני רק אחד מאלפים, השותפים לגורל אחד – אבל בה בשעה אני אחד מתוך עשרה או אחד-עשר איש שהאנגלים כבדום, בראותם בהם את "מנהיגי האומה" ובאסרם אותם בתוקף היותם "מנהיגים". ולכן, כל מעשה שאעשה חייב להיות ראוי להתקבל כאילו נעשה בשם ההמונים. אסור לי להכריז שביתת רעב למעני – עלי ללחום למען האחרים. [שם, 173]
מוצאי-שבת, 31 באבגוסט
אכלתי את ארוחתי האחרונה, התפללתי תפילת מעריב, הבדלתי בבית-הכנסת – והתחלתי בצומי. נדרתי לעצמי שאצום ארבעה שבועות, 28 יום. 28 יום, בגימטריה – כח! יהי רצון שיספיק לי הכח לעמוד בצום ולא למות בו.
לא נועצתי בחברי מחדש. מחר אשלח מכתב למזכיר הראשי, ובו אודיע, כי כבר פתחתי בצום. [שם, 203]
ב-6.9.46 הועבר שובת הרעב אל בית הסוהר של בית החולים הממשלתי ב"מגרש הרוסים".
ב-18.9 שוחרר והוחזר לביתו שבגדרה (וילה פון-ויזל).
יום רביעי, 18 בספטמבר, אחר-הצהרים
אשתי ובני אינם בבית. הם לא ידעו על שחרורי, ונמצאים עתה בתל-אביב, נפגשים עם מדינאים ועסקנים וממשיכים לארגן את הפעולה למען שחרורי. בתי הגדולה בבית-הספר ברחובות. רק את אליענה הקטנה שולחים מבית-ספרה הביתה, ובראותה אותי היא פורצת מיד בצעקה: "אבא, אמרתי לך שתגלח את השפם, ואתה לא התגלחת! פוי!".
***
כאן עצרתי. לא בדקתי את יומני משה שרת באם כתב על תקופת מעצרו בלטרון. קרוב לוודאי כי גם בהם הייתי מוצא התייחסות לתקופת המעצר. ואולי אף שונה. יען כי האנשים הכותבים יומנים אישיים – הלכו למעצר, כפי שראינו, עם מכונת הכתיבה שלהם. מה שבטוח – בטוח. שמא יישבר חודו של העיפרון…
בחרתי להביא בפניכם, חבר הקוראים הנאמן, מספר מובאות מספרו של פון-ויזל. שכן חיפשתי עדות מבפנים. ומצאתי. קראו בבקשה בין השורות, מעבר לחוש ההומור הדק והסרקסטי שבו השתמש מיודענו היקה, ותחושו את האווירה של אותם ימים שנראים לנו רחוקים אך, בחילופי יוצרות, די-קרובים לחיינו שלנו.
הקורא בהחלט מתבקש לחשבון הנפש שלו הפרטי. ימין-מרכז-שמאל. יחיד מול חברה. וכיוצא בזאת…
***
מצאנו אותו. את המוהיקני האחרון. כאמור, מבנה הכניסה, העשוי לבנים עם חיזוקי בטון, הוא השריד האחרון (והיחידי) למחנה. הגענו עליו בנסיעה מקיבוץ נחשון לכיוון לטרון על תוואי דרך 3 הישנה. מדרום לתוואי.
וזאת אשר ראינו:
חלון/צוהר/אשנב הפונה אל כביש הגישה שהפך לאחר-מכן לחרך ירי
אין זאת כניסה נוחה – צריך להשתופף – ובכל זאת זהו הפתח היחיד של המבנה
***
הערות:
קורה ולעתים יש הבדלים בין מקורות שונים – ראו להלן:
[1] גם בויקיפדיה וגם במקור המצוטט נרשם כי המבנה היחיד שנותר מן המחנה הגדול עשוי בטון. ולא כך הוא. עשוי מלבנים כפי שמעידים הצילומים לעיל.
[2] במחנה ב' היו 4 מחנות משנה לעצורים: (1) יהודים חברי המחתרות (2) שבויי מלחמה (3) אזרחים זרים (4) ערבים. גם הכתוב על האנדרטה מצביע על כך שהמחנה, המאוחר יותר, הצמוד לדרך לטרון-עזה, הוא מחנה א'.
[3] הבדל במספר מגדלי השמירה בלטרון ב': לפי משגב – 10. לפי פון-ויזל – 8.
[4] לפי המפה שהוצגה לעיל (מפת עמי אורן) נראה כי מחנה א', החדש, אינו גדול ממחנה ב', הישן.
***
מראה מקום:
[1] טל משגב (2009), "מחנות המעצר בלטרון בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל", בתוך: עלי-זית וחרב – מקורות ומחקרים בגנזי ההגנה, ע' 185-158. http://bookreader.nli.org.il/NliBookViewer/?is_rtl=true&ie_pid=IE38244177&_ga=2.212960151.2083127463.1541269956-1029711004.1475440104#page/n157/mode/1up ( דליה: 4.11.18).
[2] ד"ר זאב פון-ויזל (תש"ז), תשעים-ושנים ימי מעצר וצום: יומן אסיר ציון, הוצאת טברסקי, ת"א.
תצלומי האנדרטה למחנות המעצר: משה הרפז (28 אוקטובר 2018). כל הזכויות שמורות©.
תצלומי מבנה הכניסה למחנה א': משה הרפז (7 נובמבר 2018). כל הזכויות שמורות©.
תצלום אירוע חגיגי בלטרון: כל הזכויות שמורות לאוסף אברהם ליכטהויז (אוניברסיטת חיפה)©.
תצלום מנהיגי היישוב הכלואים: כל הזכויות שמורות לויקיפדיה©.
תרשימים: כל הזכויות שמורות ליעקב אלעזר [בתוך: משגב (2009)]©.
משה הרפז 
תגובות
אשמח ליצור קשר בענין כתבה זו.
תודה!
שלום, האם יש רישומים של שמות העצורים במחנות העצורים של לטרון? האם אפשר למצוא את בן דודי שמואל בקלצ'וק ז"ל? הוא נהרג בקרב האחרון בגוש עציון. אני מחפש מידע עליו ומקווה שתוכל לסייע לי בכך. נודע לי במקרה שהוא היה עצור שם.
שלום רב
חבל ששרטוט המחנה על גבי השלט באנדרטה אינו שלם: קודם כל כתוב שזה תצלום אוויר- זה אינו תצלום אוויר אלא סכימה משורטטת אולי על פי תצלום אוויר….לא מצויין הכביש הישן לירושלים ולא מסומנת הכניסה הראשית למחנה: אני הייתי מסמן על השרטוט את מיקום המבנה היחיד שנשאר בשטח החרוש….חבל שלא שרטטו את נתיב הבריחה על גבי השרטוט- מתאר לעצמי שמעבר תעלת המים נמצא גם היום מתחת לכביש הישן….