לגוס

ראשיתה של הרשימה מתחילה בציטוט בנושא צילום וכתיבה [1]:

"טקסט כתוב הוא למעשה דימוי שמורכב מסימנים מופשטים. הצילון מפעיל פרקטיקה יצירתית דומה. בניגוד לתפיסה הרווחת, צילום אינו שעתוק מהימן של המציאות [לדוגמה אחד משלנו, וולטר בנימין – מ.ה.] אלא בנייה-מחדש שלה, שכתוב וקידוד באמצעות סימנים חזותיים."

אנו בדרך אל לגוס. בירת ניגריה הפדרלית. גם בירת מחוז לגוס – אחד מארבעת המחוזות האדמיניסטרטיביים המרכיבים את ניגריה המודרנית. ירושה מהשלטון הקולוניאלי. גילוי נאות – טרם הייתי שם. כאמור, אנו בדרך. ומכיוון שאתר זה עוסק בגיאוגרפיה תרבותית בחרתי להציג בפניכם, תריסר הקוראות והקוראים, שתי נקודות מבט שונות זו מזו. טקסט וצילום ושניהם בלגוס עסקינן.

אחת – של עיתונאי פולני בשם רישארד קפושצ'ינסקי [2] ששהה בלגוס באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. שנים מעטות לאחר קבלת העצמאות (1960) וההפיכה הצבאית (1965). המבט השני הוא של ארדיכל הולנדי ושמו רם קולהאס [3].

כאשר קפושצ'ינסקי שהה בלגוס, מנתה אוכלוסייתה פחות מ-2 מיליון. ב-2006, לפי ויקיפדיה, נמנו במפקד 7.9 מיליון תושבים. לפי בריטניקה, באותה שנה, היו 9.1 מיליון. לפי הערכת מחברי בריטניקה, היו כ-13.35 מיליון תושבים ב-2015. קולהאס חוזה שבשנת 2025 תגיע אוכלוסיית לגוס לסף של 30 מיליון.

טקסט תחילה. הלוא הוא רשמיו של קפושצ'ינסקי מ-1967. אדם לבן בשכונה של שחורים. ספוילר: הסוף טוב. בין לבין נשבץ צילומים. צילום. והמראות שנראה בהמשך הם כ-30 ש' לאחר שקפושצ'ינסקי סיפר לנו את שסיפר, בא רם קולהאס ומציג עבודות שנעשו במסגרת HARVARD – project on the city. פרויקט עליו הוא היה מופקד, והפקיד עליו את מי שהפקיד עליו מטעמו. התוצאה – עירוב, שילוב, הכלאה, או כפי שנהוג כיום לקרוא לכך – הלחם (מלשון הלחמה…אך ללא מלחם וללא בדיל) – בין טקסט לבין צילום. שלא נקבל תוצר חד-גוני מלווה בתוצר חד-גוני אחר…

"בכל פעם שאני עוזב את דירתי השכורה בלגוס, פורצים אליה. זה קורה לא רק כשאני נעדר ממנה ימים רבים ונוסע לצ'אד, לגבון או לגינאה, אלא גם כשאני יוצא לביקורים קצרים בערים הסמוכות אבאוקוטה או אוסוגבו. אני יודע שבשובי לדירה יהיו החלונות עקורים ממקומם, הרהיטים הפוכים והמגירות מרוקנות.

הדירה נמצאת במרכז העיר באי לגוס. האי היה פעם אחד ממרכזי הסחר בעבדים. הפרק המביש והאפל הזה בתולדותיו הטביע כנראה את חותמו על המקום, ואותותיו ניכרים באווירה האלימה והקודרת השוררת בו היום. כשאני נוסע במונית למשל ומשוחח עם הנהג, הוא קוטע פתאום את השיחה, שותק ובוחן את הרחוב בעצבנות. 'מה קרה?' אני שואל בסקרנות. 'זה מקום רע מאוד', הוא משיב ומנמיך את קולו. אחרי שהנהג נרגע קצת הוא חוזר ומדבר בנחת. כעבור זמן-מה, כשאנחנו חולפים על פני חבורה של אנשים ההולכים בשולי הכביש (אין מדרכות בעיר), הוא משתתק שוב, מסתכל סביבו ומאיץ. 'מה קורה עכשיו?' אני שואל. 'אנשים רעים מאוד', הוא עונה. אנחנו נוסעים עוד קילומטר עד שהוא נרגע, והשיחה מתחדשת.

בראשו של הנהג טבועה בוודאי מפה של העיר, הדומה לאלה התלויות בתחנות המשטרה. נורות אזהרה קטנות וצבעוניות מהבהבות עליהן ומציינות מוקדי סכנה ופשע בעיר. נורות אזהרה רבות במיוחד מהבהבות על מפת מרכז העיר, שבו נמצאת דירתי. יכולתי לגור באיקואי – שכונה בטוחה ומהודרת שבה מתגוררים ניגרים עשירים ודיפלומטים אירופים. אבל זו שכונה מלאכותית, אקסקלוסיבית, סגורה ושנורה מדי. אני רוצה לגור בבניין אפריקני, ברחוב אפריקני, שהרי אין לי דרך אחרת להכיר את העיר ואת היבשת.

לא קל להיות דייר לבן בשכונה אפריקנית. האירופים הם הראשונים שמוחים בכעס. מישהו עם כוונות כשלי חייב להיות בלתי שפוי, לדעתם. הם מנסים לשכנע אותי שלא לגור שם ומזהירים: זה יהיה סופך. או שיהרגו אותך או שתמות בשל תנאי המחיה המחרידים שם.

אבל גם האפריקנים אינם נלהבים מכוונתי לגור בשכנותם. קודם כול יש קשים טכניים. היכן בדיוק אגור? זו הרי שכונת עוני צפופה שתנאי המגורים בה עלובים; בתים קטנים ובקתות חמר שאין בהם אוויר לנשימה, ולעתים קרובות גם אין בהם חשמל. הכול מאובק, מצחין, מלא חרקים. היכן אמצא פינה משלי? את המים צריך להביא מן הקצה האחר של הרחוב, שבו נמצאת המשאבה. ילדים עושים את זה ולפעמים גם נשים. אבל גברים? לעולם לא. והנה אדון לבן עומד ליד ילדים שחורים בתור למים. לא ייתכן! ונניח שיש לך חדר משלך, ואתה רוצה להסתגר בו כדי לעבוד. להסתגר? אין להעלות על הדעת. אנחנו חיים יחד במשפחות, בחבורות גדולות, עם ילדים קטנים וגדולים. לעולם איננו נפרדים זה מזה, אפילו במותנו. רוחות המתים ממשיכות לחיות בינינו. להסתגר בחדר משלך כך שאיש לא יוכל להיכנס? בלתי אפשרי, וחוץ מזה, מסביר בעדינות אחד המקומיים, השכונה שלנו מסוכנת. מסתובבים בה הרבה אנשים רעים. המסוכנים מכולם הם כנופיות נערי 'בומה' – בריונים מושחתים, התוקפים מכים ושודדים אנשים, פושטים כמו ארבה והורסים כל דבר. מהר מאוד ייוודע להם שאירופי מתגורר בשכונה לבדו. לדידם כל אירופי הוא עשיר גדול. מי יגן עליך?

למרות הכול אני נחוש בדעתי לגור בשכונה אפריקנית ומתעלם מן האזהרות. התעקשותי נובעת בחלקה גם מן הרוגז שעוררו בי תכופות אנשים המגיעים לכאן, גרים ב'אירופה הקטנה' או ב'אמריקה הקטנה' שלהם – כלומר במלונות פאר – ועוזבים. אחר-כך הם מספרים שהיו באפריקה אף שלמעשה לא ראו אותה מעולם.

ההזדמנות לשכור דירה בשכונה אפריקנית נקרית כשאני פוגש את אמיליו מאדרה האיטלקי, שברשותו מחסן לציוד חקלאי שנסגר כי כמו לבנים רבים גם הוא מחסל את עסקיו כאן. המחסן נמצא במורד רחוב מאסי, ומעליו – דירה של שני חדרים העומדת ריקה מכיוון שאיש אינו רוצה לגור בה. הוא שמח להשכיר לי אותה. באחד הערבים הוא מסיע אותי לשם במכוניתו ועוזר לי לשאת את מיטלטליי במעלה מדרגות המתכת, המחוברות לחלק החיצוני של הבניין. הדירה מצוידת במזגן ובמקרר תקין, ושורה בה קרירות נעימה כי אמיליו הפעיל בבוקר את המזגן. הוא מאחל לי לילה טוב וממהר לדרכו. מחר בבוקר יטוס לרומא, וכל רצונו הוא לעזוב את המדינה בבטחה ולהוציא ממנה את ממונו. אחרי ההפיכה הצבאית האחרונה הוא חושש מפני עוד תסיסה.

אני מתחיל לפרוק את המזוודות. כעבור שעה האור כבה. אין ברשותי פנס. גרוע מזה: גם המזגן אינו פועל. אם לא די בחשכה, משתרר בדירה גם חום מחניק. אני פותח חלון. החדר מתמלא צחנה – תערובת של פרות רקובים, שמן שרוף, סבון ושתן. למרות הקרבה לים, אף לא משב רוח אחד לא מגיע לסמטה הדחוסה הזאת. חודש מארס עכשיו, והחום בלתי נסבל. נדמה שהוא גובר ונעשה מחניק יותר בשעות הלילה. אני מביט מן החלון. לאורך הרחוב שוכבים אנשים עירומים למחצה על הכביש או על מחצלת, הנשים והילדים ישנים. כמה גברים הנשענים על קירות בקתות החמר מתבוננים בי. האם הם רוצים לפגוש אותי? לעזור לי? להרוג אותי?

אני לא מחזיק מעמד בחום המתפשט בחדרים ומחליט לרדת לרחוב. שני גברים קמים. האחרים מתבוננים בי ואינם זזים. כולנו שטופים זיעה ועייפים עד מוות. באקלים הזה הקיום לבדו הוא מאמץ כביר. אני שואל אותם אם הפסקות החשמל תכופות כאן. הם לא יודעים. אני שואל אם אפשר לתקן. הם מחליפים דברים בשפה שאינני מבין. אחד מהם קם והולך לאיזה מקום. הוא מתמהמה, אך חוזר לבסוף בחברת שני גברים צעירים. הם אומרים שיוכלו לתקן את החשמל בעבור עשרה פאונד. אני מסכים. כעבור זמן קצר הדירה מוארת והמזגן פועל. כעבור כמה ימים שוב נפסק החשמל. שוב עשרה פאונד. אחר כך חמישה עשר, עשרים.

***

והגנבים? בהתחלה היה מציף אותי זעם בכול פעם שחזרתי לדירתי השדודה. כשאדם נשדד קודם כול הוא מרגיש מושפל, מרומה. אך כלום אפשר להתייחס כאן, בנסיבות האלה, לגנבה כאל השפלה וכאל תרמית? בשל עוניים ומצוקתם של דיירי השכונה התייחסות כזאת היא בלי ספק סוג של פינוק. בשכונה הזאת גנבה, אפילו גנבה זעירה, כמוה כגזר דין מוות. באחת הקרנות בסמטה שלי ישבה אישה בודדה שכל רכושה היה סיר בישול. היא נהגה לקנות שעועית בהקפה, לבשל ולתבל אותה ברוטב ולמכור אותה לעוברים ושבים. זו פרנסתה. לרבים קערת השעועית היא הארוחה היחידה ביום. לילה אחד מעירה אותנו צעקה עזה. כל דיירי הסמטה מתעוררים. האישה רצה במעגלים כמוכת טירוף: מישהו גנב את סיר הבישול שלה, את מקור מחייתה היחיד.

לרבים משכניי בסמטה יש חפץ אחד שהוא כל רכושם. לאחד יש חולצה, לשני – סכין פאנגה, ולשלישי – מקוש. בעל החולצה יעבוד כשומר לילה (איש לא יעסיק שומר חצי עירום), בעל הפאנגה יועסק בניכוש עשבים, ובעל המקוש יחפור תעלה. אחרים יכולים למכור רק את שריריהם – לשמש סבלים או שליחים. הסיכוי למצוא עבודה בכל אחד מן התחומים הללו קלוש. ההיצע גדול והתחרות עצומה, וכשכבר מוצאים עבודה, היא תמיד מזדמנת בלבד – ליום, לכמה שעות.

שכניי בסמטה ובשכונה כולה הם מובטלים המחפשים בכל בוקר מים לשטוף את פניהם. אלה שיש להם מעט כסף קונים לעצמם ארוחת בוקר: ספל תה ולחמנייה יבשה. אבל רבים אינם אוכלים דבר. עוד לפני הצהרים החום בלתי נסבל וצריך למצוא מקום בצל. וכך הם נודדים וזוחלים בעקבות הצל במשך כל היום כולו. לרבים זהו העיסוק היחידי במשך היום. רעב. ואין מה לאכול. הרעב מציק להם במיוחד כשריח בשר נצלה עולה מן הברים. מדוע צעירים חזקים אלה אינם מתנפלים על הברים?

***

ובכול זאת מישהו לא עמד בפיתוי. פתאום נשמעת צעקה. הזועקת היא בעלת דוכן בננות, כשנער חוטף אשכול שלם מן הדוכן שלה. היא ושכניה יוצאים בעקבות הגנב ותופסים אותו לבסוף. שוטרים מופיעים מאי-שם, אוחזים אלות עץ כבדות ומכים את הגנב בכל כוחם. הנער שוכב ברחוב, מתפתל ומתכרבל, מנסה להתגונן מפני האלות. כהרף עין מתאסף קהל רב. גדודי המובטלים, דיירי השכונה, נדחקים בקרבת המוכה. באין להם דבר אחר לעשותו, זהו סוג הבידור או הריגוש היחידי שלהם, והוא מסיח לרגע את דעתם מתלאותיהם. בצעקות ובצרחות הם מעודדים ומסיתים את השוטרים. כשנתפס כאן גנב אנשים רוצים לקרוע אותו לגזרים, לעשות בו לינץ'. הנער גונח מכאב ומשחרר את הבננות מידיו. אלה העומדים בקרבתו מתנפלים, חוטפים את הבננות ומחלקים אותן ביניהם.

אחר כך הם חוזרים לשגרה. הרוכלת עוד מתלוננת ומקללת, השוטרים עוזבים, והנער המעונה גורר את עצמו, פצוע ורעב, למסתור כלשהו. הצופים מתפזרים וחוזרים למקומותיהם – בצל הקירות או הגגות. הם יישארו שם עד הערב. החום והרעב מתישים אותם ומקהים את חושיהם. עם זאת מידה מסוימת של קהות וערפול חיונית לקיומו של האדם: בלעדיה עלול המרכיב הביולוגי החייתי שבטבעו לקטול את מעט האנושיות שעוד נותרה בו.

***

בערב מתעוררת הסמטה לחיים. יש שבילו כאן כל היום, מתענים בהתקפי מלריה. אחרים חוזרים מן העיר. יש בהם בני מזל שהצליחו למצוא עבודה במשך היום או פגשו מי מקרוביהם, והוא נתן להם כמה מטבעות. בני המזל יוכלו לאכול ארוחת ערב: קערת קסאווה ברוטב פלפלים חריפים, לעתים בתוספת ביצה או נתח בשר כבש. חלק מן המזון יוקצה לילדים, המתבוננים ברעבתנות במבוגרים בשעה שהם בולעים כל נגיסה. כל פירור מזון נעלם במהירות. הכול נאכל, אין שאריות. אי אפשר לאגור מזון, אין מקום לשמור בו שאריות. חיים את הרגע במלואו. כל יום הוא מכשול קשה, לכן איש אינו חושב על העתיד, לא מתכנן תכניות לקראתו ואפילו לא חולם עליו.

מי שיש לו שילינג הולך אל הבר. ברים יש בכל מקום – בסמטאות, בצמתים ובכיכרות. לעתים אלה מקומות צנועים שקירותיהם עשויים מפח גלי ודלתותיהם הן וילונות כותנה. למרות זאת המטרה היא לתת לנו הרגשה כאילו אנחנו נמצאים בלונה פארק או באיזו חגיגה. מוזיקה בוקעת מן הרדיו הישן, ונורה אדומה משתלשלת מן התקרה. תמונות מבריקות של כוכבות קולנוע מקשתות את הקירות. מאחורי הדלפק עומדת בדרך כלל אישה מוצקה ועבת בשר – בעלת המקום. המשקה היחידי הנמכר כאן הוא בירה מתוצרת בית. יש בירה מבננות, מתירס, מאננס, מדקלים. כל בעלת בר מתמחה בדרך כלל בהכנת בירה מסוג מסוים. לכוס בירה כזאת יש שלושה יתרונות: (א) היא מכילה אלכוהול; (ב) היא נוזלית ועל כן מרווה את הצמא; תמצית המשקה הסמיכה השוקעת בתחתית הכוס עשויה להיות תחליף למזון. מי שהרוויח במשך היום רק שילינג אחד, קרוב לוודאי שיבזבז אותו בבר.

בדרך כלל דיירי הסמטה אינם נשארים בה זמן רב. הם נוודי העיר הקבועים, הנודדים בין הרחובות המאובקים והכאוטיים, המתפתלים כמו מבוכים, מסתלקים במהירות ואינם משאירים עקבות כי אין להם דבר להותיר אחריהם. הם עוזבים בשל עבודה המזדמנת להם, מחמת פחד מפני מגפה הפורצת פתאום בסמטה או משום שאין ידם משגת לשלם לבעלי הבקתות והגזוזטראות תמורת ההסתופפות בשטח שבצל נכסיהם. קיומם הוא ארעי, נזיל ושרירי. הם קיימים ואינם קיימים. אי-ודאות נצחית גורמת לשכניי בסמטה לחיות בדריכות מתמדת, בפחד שאינו נחלש. הם ברחו מפני העוני באזורי הכפר בתקווה לחיים טובים יותר בעיר. אלה מהם שמצאו בעיר איזה בן דוד יכולים לסמוך על עזרתו, עזרה שתאפשר להם התחלה כלשהי. אך רוב הכפריים לשעבר אינם מוצאים קרוב משפחה או בן שבט שיעזור להם. לעתים הם אף לא מבינים את השפה המדוברת ברחוב ואינם יכולים לשאול. ועם זאת הם נסחפים בקצבה של העיר ואינם יכולים להינתק ממנה.

הם מקימים לעצמם איזו קורת גג, פינה משלהם, בהיעדר אמצעים כספיים (בכפריהם לא השתמשו בכסף) הם נאלצים לחפש להם מקום רק בשכונות העוני. המתבונן במבניהן של שכונות אלה יבחין בחריגותן. רשויות העיר מקצות בדרך כלל את הקרקעות הגרועות ביותר למטרה זו – אזורי ביצות או אדמות שוממות ועקרות. מישהו בונה שם בקתה או צריף. לידו מוקם עוד צריף וכך הלאה. כך, בספונטניות, נבנה רחוב. לידו מתחילים לבנות עוד רחוב. שני הרחובות חוצים זה את זה ויוצרים צומת. ואז מסתעפים מן השניים רחובות וסמטאות ונוצרת שכונה. אבל בהתחלה אנשים אוספים חומרי בניין. מניין? איש אינו יודע. דבר אחד אינו מוטל בספק: הדיירים החדשים חסרי הפרוטה אינם קונים דבר בכסף. הם נושאים על הראש ועל הגב ומתחת לזרועותיהם גושי ברזל, פלסטיק, לבידים, קרטונים, ארגזים וחלקי חילוף של מכוניות. כל אלה נאספים, נחתכים ומודבקים למבנה שצורתו עמומה – משהו בין צריף לביתן, שקירותיו נראים כמו קולאז' מאולתר וססגוני. על הרצפה – אדמה בוצית או אבן מחוספסת – מניחים עשב, עלי בננות, רפיה או קש אורז. מבני עיסת נייר מפלצתיים אלה – ולא במנהטן בניו יורק או לה דפנס בפריז – הם ההישג הנשגב של כושר ההמצאה והדמיון האנושי. עיר שלמה מוקמת בלא לבנה אחת, מוט זכוכית או מטר מרובע של זכוכית.

כמו יצירות 'הפנינג' רבות אחרות, גם שכונות העוני האלה אינן מאריכות ימים. די בכך שתתפשטנה למרחקים או די בהחלטת העירייה להקים משהו במקומן. פעם הייתי עד לחיסול שכונה כזאת בקרבת הסמטה שלי. הבקתות הגיעו עד חוף האי. הממשל הצבאי סבר שאין להתיר זאת. בבוקר הגיעו משאיות עם שוטרים. מיד התאסף המון לצפות באירוע. כוחות המשטרה נכנסו לתוך הבתים בשכונה והחלו מגרשים את דייריהם. קמה צעקה גדולה ומהומה. בתגובה נכנסו לשכונה דחפורים וזחליות גדולות בצבע צהוב מבהיק והרסו רחוב אחר רחוב, מעלים תמרות אבק ומותירים אחריהם אדמה שוממה. בסופו של אותו יום נראו בסמטה פליטים רבים ונעשה עוד יותר צפוף, רועש ומחניק.

***

סולימאן, גבר בגיל העמידה, נולד בצפון ניגריה. הכרתי אותו כשהיה שומר לילה בשירותו של בעל הבית האיטלקי שלי. יום אחד בא סולימאן לבקרני לבוש בגלבייה לבנה. הוא הכיר היטב את הסמטה ואת סביבתה. השיחה בינינו התנהלה בעמידה כי סולימאן התבייש לשבת בנוכחותי. מכיוון שאיבד לא מכבר את משרתו, הוא שואל אם אני זקוק לשומר לילה. לא, איני זקוק. אך הוא עשה עלי רושם טוב ונתתי לו חמישה פאונד. אחרי כמה ימים בא שוב. הפעם הסכים לשבת. הכנתי לו תה וסיפרתי לו על הפריצות הרבות לדירתי. בעיני סולימאן שוד הוא דבר רגיל בהחלט. שוד הוא שיטה – גם אם לא נעימה, כפי שהוא מודה – לצמצום אי-השוויון. טוב ששודדים אותי, הוא טוען. זו מחווה ידידותית מצד השודדים – דרכם להביא לידיעתי שאני נחוץ להם, ולכן הם מקבלים אותי. ביסודו של דבר אני יכול להרגיש בטוח בסביבה שבה אני מקובל. האם מישהו איים עליי כאן? לא, הודיתי. בדיוק, אישר סולימאן, כל זמן שאניח לפורצים לשדוד אותי אהיה בטוח כאן. אך ברגע שאפנה למשטרה, וזו תתחיל לחפש את הגנבים, יהיה עליי לעזוב את השכונה.

כעבור שבוע בא סולימאן שוב. אני מוזג לו תה. הוא שותה ומציע בקול מסתורי לקחת אותי לשוק ג'אנקארה. רופאי אליל, מומחים לעשבי מרפא, מגידי עתידות ומגרשי שדים מוכרים בו את מרכולתם: כל סוגי הקמעות, השיקויים ותרופות הפלא. סולימאן הולך מדוכן לדוכן, מתבונן, שואל. לבסוף הוא מורה לי לקנות מאישה אחת צרור נוצות של תרנגול לבן. אינני מתנגד למרות המחיר הגבוה. אנחנו חוזרים לסמטה. סולימאן מסדר את הנוצות, מהדק אותן בחוט ותולה אותן מעל מסגרת הדלת.

מאותו יום לא נעלם דבר מדירתי."

וכמו שציינתי בתחילה – הדברים, בסופו של יום, מסתדרים. השד או הדיבוק עוזבים ובאה מנוחה ליגע. ואיך היה כותב את שכתב לו היה שוהה קפושצ'נסקי במלון מפואר שהוא סוג של בועה המנותקת מן המציאות?

ואשר לסוגיה של גידול מואץ באוכלוסיית ערי הענק עד כי דומה שמחצית המדינה מתגוררת בעיר הראשה שלה, ראו כאן. הרשימה משקפת חוויות שלנו משלבי הקמת שכונת עוני בלימה, בירת פרו. שכן זאת ראינו במו עינינו (ושאלנו וקיבלנו תשובות).

מראי מקום:

[1] מבול, צילום ישראלי עכשווי, מוזיאון לאמנות אשדוד, 31.8.18.

[2] רישארד קפושצ'ינסקי ([1998] תשע"ח), "הסמטה שלי, 1967", בתוך: בצל השמש, מפולנית: מירי פז, עם עובד, ע' 89-83.

[3] Rem Koolhaas (2000), Mutations, Actor

כל הזכויות שמורות למחברי הספרים ולהוצאות לאור. סרקתי והקלדתי מספרייתי. כמו עגנון שליקט בזמנו עבורנו סיפורים וכתב כי הוא טובל קולמוסו בדיו ומעתיק עבורנו – אנו כאן רק בשביל שתוכלו לקרוא, להינות, ותו לא… לא צריך מעבר לכך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: