מבצע מכבי

מבצע "מכבי". על שום מה נקרא כך המבצע? על שמו של מכבי מוצרי, לוחם הפלמ"ח, ממפקדי השיירות שנפל בקרבות לפריצת הדרך אל ירושלים. נדייק: מוצרי היה קצין המנהלה של חטיבת "הראל" (פלמ"ח) שנפצע קשה בשיירת הדמים (מבצע "יבוסי") ונפטר מפצעיו בבית החולים (ראו בהמשך רשימה זאת).

חג הפסח הוא אחד משלושת הרגלים בהם עלה עם ישראל אל עיר הבירה, אז והיום, הלוא היא ירושלים, אל בית המקדש והקריב את קרבנותיו. ואנו התרגלנו, או הפכנו להרגל, לעלות אל ירושלים, בחול המועד, אך לא רק. והפעם משכנו את עצמנו, כותב שורות אלו וזוגתו שתחייה, אל מעלה ההר. התחלנו באנדרטת המח"ל שבה ביקרנו בעבר, המשכנו לעלות מזרחה בשביל ישראל אל משלט 21, ומשם אל משלט 16, ומשם אל משלט 15 ואל בית מחסיר לשעבר שהפך, משום מה, לבית מאיר. שם המשמר את צליל קודמו. ומשם שבנו, בדרך הג'יפים, אל החניה. הלוך ושוב – 10 ק"מ ב-4 ש'. ובין לבין כבר דעך/התפוגג הפקק במעלה כביש 1.

מפת מסלול ההליכה

"נחשון", "הראל", "מכבי". שלושה מבצעים בזה אחר זה (ובאמצע הספיק להבליח מבצע "יבוסי" שמטרתו הייתה להרחיב את שליטתנו בעיר הבירה ותקצר היריעה ברשימה זאת להציג ולדון בו). בתוך כחודש ומחצה. מטרת שלושת המבצעים הנ"ל – לפרוץ את המצור על ירושלים. אותו מצור שבו דודתי, דודי ובני הדודים התקיימו על מעדני ח'וביזה. אפשר היה ל"פרק" רשימה זאת למספר רשימות. אבל הקשרים בין לבין כה הדוקים – כך שחובתי להציג בפניכם תמונה כוללת, מערכתית.

ומי היה נחשון? אותו הראשון שקפץ אל ים סוף הזכור לטוב.

"בסופו של דבר, שתי החלטות של בן-גוריון חרצו את גורל המדינה: במרץ 1948 השיגו הערבים את מטרתם – ניצחו אותנו ב"מלחמת הדרכים", יצרו כמעט מצור על ירושלים והניעו את ארצות הברית לחזור בה מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית. ב-17 בחודש זה הגיש נציגה באו"ם, וורן אוסטין, הצעת החלטה למועצת הביטחון: להקפיא את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האומות המאוחדות במקום המנדט הבריטי. בן-גוריון הכריז שלא יקום ולא יהיה, אבל עמדתו הייתה חסרת ערך ללא הכרעה בשדה הקרב. בסוף אותו חודש השמידו הערבים את שיירות יחיעם, נבי דניאל וחולדה. מנהיגות בן-גוריון התערערה, והסיכוי להקים מדינה פחת.

הזקן החליט אז לשנות גישה: מהכלה להכרעה צבאית. הוא כפה על המטה הכללי של ההגנה, בניגוד לדעת רוב חבריו, להרכיב כוח חטיבתי שלא רק יפרוץ את הדרך לירושלים אלא גם ישמיד את כל הכפרים הערביים שבין חולדה לעיר – משום ששימשו כבסיס לפגיעה בתחבורה העברית. כך נולד מבצע נחשון, שהחל את המערכה על הדרך לירושלים, ואחר כך המבצעים הראל, מכבי א' ומכבי ב' – בסך הכל חודש וחצי לביצוע המשימה.

קצין המבצעים והרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, חשב שבן-גוריון מגזים ביחס למצבה של ירושלים וכי החלטתו עלולה לחשוף חזיתות אחרות ולגרום נזק רב. אבל הוא לא הבחין בתמונה האסטרטגית שראה הטר"ש במלחמת העולם הראשונה שנהיה למצביא. לימים, בראיון שערכתי עמו, הודה ידין כי טעה.

תפקוד כוחות ההגנה עם חוד החנית של הפלמ"ח במערכה זאת היה כושל. הדרך לירושלים לא נפרצה, עד שנסעה השיירה הראשונה לירושלים בדרך בורמה העוקפת ב-10 ביוני, אחרי תשעה שבועות גורליים. אבל המערכה הזאת, שבמרכזה פרשת דיר יאסין והשמדת הכפרים קולוניה, סריס, בית מחסיר ואחרים, שברה את רוחם של הערבים והם ברחו מחיפה, מיפו, מטבריה ומצפת כמעט ללא קרב. זה היה מהלך הכרעה יזום של בן-גוריון. אלמלא הוא, ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה." [1]

מבצע "נחשון". ב-1.4.1948, בביתו של יו"ר הסוכנות דאז, תפקידו הרשמי של דוד בן-גוריון, הוחלט לרכז כוח של כאלף וחמש-מאות לוחמים לפרוץ את המצור. דהיינו כוח של שלושה גדודים: גד' 1 הורכב מפלוגת פלמ"ח, פלוגה מ"אלכסנדרוני" וטירונים מ"קרייתי" ו"עציוני". הגדוד השני – גד' פלמ"ח והגד' ה-3 – היווה עתודה שקוששה מן הגורן ומן היקב. נשק הגיע גם מחו"ל – ראו מבצע "חסידה". המבצע קרם עור וגידים בין 3.4. ל-15.4. הכביש מחולדה לירושלים נפתח ונסגר לסירוגין אך שתי שיירות הצליחו בכל זאת להגיע אל ירושלים ולחזור ממנה.

מבצע "נחשון" – חזית מערבית (מקור: תולדות מלחמת הקוממיות, ע' 114)

מבצע "נחשון" – חזית מזרחית (מקור: תולדות מלחמת הקוממיות, ע' 115)

הדרך לירושלים חסומה/פתוחה לפרקים:

שער הגיא (מקור: ספר חטיבת "הראל")

פינוי מחסומים בנתיב שער הגיא (מקור: ספר חטיבת "הראל")

ועולות השיירות:

אפרים תלמי / שיירה לירושלים (ע' 79)

עוברים אפוא אל מבצע "הראל":

"במשך חמשת ימי המבצע (21-15 באפריל), הועברו לירושלים 3 שיירות. כל אחת בת 300-250 מכוניות אספקה. שיירות אלו מן הגדולות ביותר שעברו ביום מן הימים לירושלים. ארכן הגיע עד 15 ק"מ. שיפורים מיוחדים חלו בארגון השיירות ובהפעלתן. אותם ימים נתפסו המשלטים משני עברי הכביש." [2]

ב-20.4 עלתה אל בירתנו, לאחר סדרה של קרבות פריצה מקומיים, בעיקר בקטע בין דיר איוב לבין שער הגיא, השיירה האחרונה – השיירה הגדולה ביותר שמנתה כ-350 כ"ר. באחת המכוניות היה גם הזקן – יו"ר הסוכנות היהודית… באותה שיירה עלו גם יצחק רבין, מח"ט הראל, והזקן השני – יצחק שדה. הראשון לראות כיצד חטיבת הראל משתלטת על מחנות הצבא הבריטי שהשמועה הייתה כי אמורים להיות מפונים לקראת סוף חודש אפריל 48 (ולא כך היה) והשני – לפקד על מבצע "יבוסי" שמטרתו להשתלט על כפרים ערביים מצפון לכביש המוביל אל הבירה תוך ניצול ההצלחה של מה שלימים נקרא "טבח דיר יאסין". המבצע הסתיים במפלתנו בקרב נבי סמואל. 44 הרוגים.

השיירה האחרונה, של 20.4, כונתה "שיירת הדמים". 50 משאיות סבו לאחור. 50 משאיות נבזזו ע"י הערבים. רק/אך 250 משאיות הגיעו ליעד. ירושלים.

הנה כך הסתיים מבצע "הראל". אמנם חטיבת הפלמ"ח הראל עלתה לירושלים ונפרשה מבית הכרם (מטה) ועד נווה אילן (הגד' ה-3), אך שוב ושוב נחסם הכביש ולא ניתן, לכאורה, להחזיר את כלי הרכב אל מקורות האספקה. וטרם ביררתי כיצד הזקן הראשון שב לת"א להכריז על הקמת מדינת ישראל. אפשר גם שטס בחזרה… יען כי קראתי כי יוספלה טבנקין (מג"ד הגד' ה-5 של חטיבת פלמ"ח הראל) טס לת"א, להיפגש עם יגאל אלון, ולהתלונן בפניו שיצחק רבין (מח"ט הראל) אינו מתפקד:

יששכר שדמי, סגן מפקד הגדוד החמישי, הודה: "טבנקין חתר תחת רבין וירד במטוס (לתל אביב) לומר לאלון שרבין לא מתפקד". [3]

מדוע לא שבו 250 המשאיות מיד (למחרת – ב-21.4), על פי דרישתו המפורשת של יגאל ידין מיצחק רבין, אל השפלה? מדוע לא הגיעה אספקה אל ירושלים במשך כ-7 שבועות)? שאלות שהעסיקו מומחים וחוקרים רבים:

המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוא האירוע המרכזי של המלחמה, גם בזמן אמיתי וגם בזיכרון של אותה מלחמה. זיכרון לאומי זה נצרב בסיפוריהם של האנשים שחוו את מלחמת העצמאות בירושלים, בספרי היסטוריה, בספרי לימוד, בכתבות ובמאמרים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. אבל בזיכרון הלאומי אין הבחנה בין אספקה שלא נשלחה לירושלים, וגרמה למחסור כבד, לבין היותה של העיר נצורה בהגדרה. ההנחה היא שאם לא הגיעה אספקה לירושלים במשך 47 ימים – מ-20 באפריל ועד השבוע השני של יוני – הרי שהעיר הייתה נצורה. ואיזה עוד סיבה יכולה להיות פרט למצור?

המחקר מלמד שאספקה אכן לא הגיעה לירושלים בתקופה הנידונה, אך לא מפני שהעיר הייתה נצורה, אלא משום שבמחצית מתקופה זו היו המשאיות, האמורות להוביל אספקה מהשפלה, תקועות בירושלים, ולא חזרו לתל אביב. הן נתקעו לא בגלל מצור על העיר, אלא משום שהיו עמוסות ביזה שנלקחה מהשכונה הערבית העשירה קטמון. אנשי הפלמ"ח חששו שאם המשאיות יחזרו לתל אביב, השלל ילך לאיבוד.

[…]

בטרם הסתיימו ההכנות למבצע, התחולל קרב בקטמון [במסגרת מבצע "יבוסי" ב' – מ.ה.], והיהודים כבשו את השכונה הערבית העשירה. גבריאל (גברוש) רפופורט סיפר: "יוספ'לה טבנקין מינה אותי לקצין רכש גדודי. אמרו לי שזה בשביל פצועים. אחרי המלחמה שמעתי שאנשים פרטיים לקחו מזה לעצמם". לפי טענות נוספות שנשמעו מפי לוחמים, הפלמ"חאים העמיסו את הביזה על המשאיות הריקות שחנו בשכונת בית הכרם. היה להם, לדבריהם, אינטרס למנוע את נסיעת המשאיות לתל אביב, אלא אם כן תרד איתם חטיבת הראל לשפלה. [4]

דר' אורי מילשטיין כתב את שכתב. סוג של האשמה. בהחלט חמורה וכבדה. ככול שאני יודע – מאז שפורסמה הכתבה ועד יום הכנת רשימה זאת, לא הוצגה ע"י מאן דבעי התנערות כלשהי מן הדברים לעיל. הסתייגות: בטוח שאני לא יודע הכול…

כך או כך, החליט הפיקוד העליון לשוב ולפתוח את המצור. מבצע "מכבי" יצא אפוא והתגלגל לו אל הדרך.

המתנדב היהודי-קנדי בן דוקלמן, ששירת כמפקד פלוגה מצטיין במלחמת העולם השנייה, הגיע ארצה כמתנדב, וצורף למטה חטיבת הראל, שם תכנן מבצע להחזרת השיירה לתל אביב. בן-גוריון ויגאל ידין אישרו את המבצע, אך הוא נתקל בהתנגדות שניים ממפקדי חטיבת הראל: הסמח"ט איתיאל עמיחי והמג"ד יוסף טבנקין.

עיקרי המבצע: כיבוש משלט המסרק והכפר בית מחסיר שלידו; השתלטות על הרכסים השולטים על הכביש מדרום ומצפון; וכיבוש הכפר דיר איוב. המבצע עמד להתקיים למרות התנגדותם של השנייה. למבצע הוענק השם "מכבי" על שם קצין המנהלה של חטיבת הראל, מכבי מוצרי, שנפצע קשות בשיירת הדמים (במהלך מבצע "יבוסי") ונפטר מפצעיו בבית החולים. מפקד חטיבת הראל רבין מונה לפקד על המבצע, עם חטיבתו ועם גדוד 51 של גבעתי.

[…]

ב-5 במאי נפגש רבין בתל אביב עם ידין לאישור תוכניות. בספרו סיפר רבין כי לפי התוכנית שהציג, היה על הגדוד החמישי לתפוס את המשלטים הצפוניים של שער הגיא; על הגדוד הרביעי לתפוס את המשלטים הדרומיים ולכבוש את הכפר בית מחסיר; ועל גדוד 51 של גבעתי הטיל לכבוש את לטרון. בשלב השני אמור הגדוד החמישי לכבוש את הכפרים דיר איוב ויאלו. לידין לא הייתה ביקורת על התוכנית.

בישיבת מטכ"ל ההגנה, בהשתתפות בן-גוריון, ב-7 במאי, נמסר כי מבצע מכבי יתחיל בו-בלילה בכיבוש בית מחסיר, דיר איוב ובית ג'יז; ישתתפו 1,700 לוחמים, ואחרי יומיים, ב-9 במאי, יחזרו סוף-סוף מכוניות שיירת הדמים לשפלה. הוחלט כי ב-10 במאי תעלה לירושלים שיירת אספקה בת 100 משאיות, ומאז יעלו שתי שיירות ביום. [5]

מפת מבצע "מכבי" (מקור: ספר חטיבת "הראל")

נעזוב לשעה קלה את הפוליטיקה. לצערי נידרש לשוב אליה. אך בינתיים נקרא את שכתבו הלוחמים בספר הפלמ"ח. אני מעתיק אל מחברתי את לוח-הפעולות של חטיבת הראל עליו חתום הקמב"ץ החטיבתי, "רעננה":

מטרה: 1. פתיחת הכביש ירושלים תל-אביב. 2. העברת הספקה לירושלים הנצורה.

נתונים: 1. קטע הכביש משער-הגיא עד סריס חסום, מפוצץ וממוקש. 2. בית-מחסיר, כפר בן 4000 נפש, מבוצר היטב, הפעיל ביותר בסביבה, משמש בסיס צבאי וכלכלי לכוחות האויב ומתוכו מתנהלות פעולות החבלה בכביש. 3. יחידות הצבא הבריטי העוין, חונות בתחנות השאיבה ובתחנת הרדאר ועומדות לפנות את מקומן. 4. חטיבת "הראל" אחראית לדרך שער-הגיא – ירושלים.

ביצוע:

יחידות גדוד "הפורצים" יצאו ב-8-7.5.48 לכיבוש המשלטים דרומית לכביש, במגמה לתקוף את בית-מחסיר. לא ביצעו את הפעולות באותו לילה, מאחר שבלתי-אפשרי היה להעביר את הנשק המסייע.

9-8.5.48 גדוד "שער הגיא" תפס מחדש את המשלטים צפונית לכביש.

10-9.5.48 שני הגדודים יצאו לתפיסת משלטים מצפון ומדרום לכביש כשלב לכיבוש בית-מחסיר. במשלטי 21-16 מתנגד האויב, המבוצר היטב, להתקפת יחידותינו והן מתגברות עליו אחר קרב קשה. המשלטים 21-16 נכבשו רק עם בוקר.

[…]

11-10.5.48 גדוד "הפורצים" כבש תוך קרבות מרים את רכס המשלטים הדרומיים. במשך כל היום היו התקפות-נגד חזקות מצד בית-מחסיר – קסלה – "המסרק", במגמה להוציא מידנו את משלט 15. ההתקפות נהדפו ועם ערב התחילה ההתקפה של "הפורצים" על המשלט המכריע של בית-מחסיר – "המסרק". בקרב הזה הזעיק האויב תגבורת מכפרי הסביבה וגם מחברון ובמכוניות הובאו לשדה-המערכה עשרות לוחמים. "המסרק" נכבש בהסתערות של 4 מחלקות מול אש מקלעי-האויב. כאשר היחידה התוקפת הגיעה לטווח רימונים, נסוג האויב על תגבורתו מן המשלט המבוצר, החולש על הסביבה, אל הכפר. מיד עם כיבוש "המסרק" המשיכו כוחותינו בהתקפה על בית-מחסיר. הכפר נכבש עם בוקר. מחוץ למסמכים, המעידים על אופיים הרצחני של בני הכפר, נמצאו במקום הרבה חפצים של נוסעי השיירות ושל מלוויהן ומגיניהן. כיבוש "המסרק" ובית-מחסיר קבע את שלטוננו בשער-הגיא ואת חופש התחבורה העברית בדרך בואכה ירושלים. בפעולות בית-מחסיר הופעל חלק גדול מהכוח האווירי שהיה ברשותנו. נעשו נסיונות להפציץ את הכפר. מטוס אחד נתרסק על לוחמיו ו"פרימוס" אחד ירד ירידת-אונס, לאחר שנפגע ע"י כדור, ונתרסק בין סלעי "מעלה החמישה".

12-11.5.48 אחרי כיבוש בית-מחסיר, המשיך האויב בהפגזות קשות על "המסרק", משלט 16 ומשלט 7.  במשלט 7 עמדו יחידות גדוד "שער הגיא" בהתקפות-נגד קשות עד לידי טווח רימונים. כל ההתקפות נהדפו תוך אבידות כבדות לאויב. גם לנו היו אבידות. ותוך כדי הדיפת התקפות-הנגד, סיים חיל ההנדסה של "הראל" בעזרת אנשי ירושלים את פינוי המחסומים ותיקון הכביש עד לפתח שער-הגיא. בליל כיבוש בית-מחסיר עזב הצבא הבריטי את שתי תחנות-השאיבה ["ברוך ג'מילי היה פה" – מ.ה] ליד שער-הגיא, שנתפסו מיד ע"י יחידותינו. [6]

האם יש, בין הדברים שנכתבו, משום ניסיון "להצדיק" את הטבח והביזה שבוצעו, לפי מילשטיין, בבית-מחסיר (ראו ציטוט בהמשך הרשימה)?

ניסיון כיבוש בית מחסיר, בלילה שבין ה-9.5 ל-10.5, ע"י פלוגתו של אורי בן-ארי מן הגדוד החמישי של הראל, נכשל:

רבין הבריק לידין: "הניסיון לכבוש את משלטי בית מחסיר נכשל. נסיגה. הרוג אחד, חמישה פצועים, אחד מהם פצוע קשה".

כבר בשבע ורבע בבוקר פקד ידין על רבין בחריפות: "לקחת הלילה את בית מחסיר בכל מחיר! אני חוזר – בכל מחיר!"

"המסרק" ב-1948 (מקור: ספר חטיבת "הראל")

למחרת בלילה שוב יצא בן-ארי לכבוש את המסרק ושוב לא הגיע ליעדו. רק אחרי יום נוסף תקף צוות קרבי, בפיקוד טבנקין, את משלט המסרק, בסיוע הפצצות מהאוויר, הפגזת מרגמות דווידקה ומרגמות 3 אינץ'. כשהגיעו המסתערים לטווח רימונים, ברחו הערבים מהמסרק ורוב תושבי בית מחסיר נמלטו מכפרם. דיר איוב לא נתפסה באותו היום, וגם לא למחרת. אחת הסיבות לכך הייתה מעשי הטבח והביזה של חיילי הראל בבית מחסיר. הפלמ"חניק עזרא ניצן העיד: "X הלך בכפר עם סכין וטבח ערבים. בכל פעם שטבח הוא אמר: 'זה בשביל סמבול, זה בשביל אריאלי', וכו'". ב-11 מאי, אחרי חמישה ימי קרב, השלמת כיבוש בית מחסיר והריסתו, הודיע רבין לידין שחטיבת הראל תשושה ואין ביכולתה לכבוש את דיר איוב. המשאיות הריקות לא חזרו לתל אביב על מנת שישיבו אותן לירושלים עם אספקה, וזאת כדי שביזת קטמון לא תיפול בידי אחרים. המבצע הסתיים ב-60 הרוגים לכוחותינו. [7]

כמובן שהביצוע בפועל היה שונה מן התוכנית שהוצגה לידין. כי הגדוד החמישי היה אמור לפעול במרחב שמצפון לכביש ולכבוש את בית ילו ואת דיר איוב. את בית מחסיר, לפי התכנית שאושרה (ראו לעיל), היה אמור לכבוש הגדוד הרביעי. אחרי הכול כל תכנית היא בסיס לשינויים.

הכפרים לטרון ודיר איוב נכבשו בידינו אך פונו בתום המבצע. ויותר מכול – השיירות לירושלים לא חודשו. יעבור עוד חודש…

שתי הערות:

  1. לצערי, ניסיון כיבוש שני של יעד כלשהו, בעקבות הראשון שלא צלח מסיבות כאלה ואחרות, באותו דפוס פעולה חוזר של הניסיון הראשון, התרחש יותר מדי פעמים. גם בחזית זאת וגם בחזית הדרום. האויב למד את הלקח מן הראשון ויישם זאת בשני. ואז נצרכנו לניסיון השלישי. המיותר. יכולנו, והיינו צריכים, לחסוך בהרוגים.
  2. מספר רב של פעמים, כך התרשמתי, נכבשו כפרים ו/או מוצבים של האויב/הערבים, ללילה אחד בלבד. ואחר-כך כוחותינו התפנו. ובבואם  לכבוש בשנית, שכן בטבע אין ריק/ואקום, שילמו על כך מחיר גבוה. מחיר שנראה לי שיכול היה להיחסך. לא ברורה לי השיטה שבה נקטו מקבלי ההחלטות. אך קטונתי מלחרוץ משפט.

הולכים. כאמור, התחלנו מאנדרטת מח"ל, היכן שמסתיימת דרך בורמה (קצה מזרחי), וטיפסנו, כותב שורות אלה וזוגתו שתחייה, אל מרומי משלט 21:

מבט (לדרום) ממשלט 21 אל עבר בית מאיר (מחסיר)

ממשלט 21 ממשיכים אל משלט 16:

העיר מודיעין

ללא מילים ואומר – דקה להתרגעות

במאבק נגד השלטון הבריטי נפלו 46 לוחמי פלמ"ח

במאבק נגד הנאצים נפלו 30 לוחמי פלמ"ח

במלחמת העצמאות נפלו 398 לוחמי פלמ"ח

במערכות התקומה נפלו 1,135 לוחמי פלמ"ח

וממשלט 16 עוברים אנו אל אתר "קרבות מכבי" שממערב למשלט 15:

מבט (מזרחה) אל שורש (סריס)

ומכאן – חוזרים בדרך הג'יפים עד למפגש עם דרך בורמה ועם המכונית:

ופגשתי אחד פלמ"חניק, מלוחמי הראל דאז, שסימן ע"ג מפה מנדטורית שפרסתי בפניו, את תפרוסת משלטי כוחותינו, שנפרסו להגנת המעבר אל הבירה, וזאת ע"מ להשלים את התמונה הכוללת של מערכת משלטי פרוזדור ירושלים:

פריסת המשלטים – מזיכרונו של פלמ"חניק…

אנו ביקרנו רק במספר מצומצם של משלטים. בהחלט יש מה לשפר…

 

מראי מקום:

[1] אורי מילשטיין (13.4.2018), "גאון ונדיב ואכזר", מעריב, המוסף, ע' 10.

[2] ענף היסטוריה במטה הכללי (1959), תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, ע' 146.

[3] אורי מילשטיין (8.5.2018), "ההפסד של מכבי", מעריב, ע' 5-4.

[4] שם.

[5] שם.

[6] זרובבל גלעד (עורך), ספר הפלמ"ח, כרך ב', ע' 335-333.

[7] אורי מילשטיין (8.5.2018), "ההפסד של מכבי", מעריב, ע' 5-4.

 

צילומים:

משה הרפז (4.4.2018). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: