הסיפור האחרון של שאול טשרניחובסקי

75 ש' למותו. שאול טשרניחובסקי נפטר ב-14 בספטמבר 1943. באותו הזמן כבר התבשרנו על השואה. הוא, ש"ט, לא זכה לחזות בהקמת מדינתנו. וזאת קרמה עור גידים בדיוק 300 ש' לאחר שפרעו בנו הגויים בסדרת פוגרומים כה מזעזעת שהייתה הקשה ביותר עד שהכתה בנו השואה במלוא עוזה.

מדובר כמובן בגזרות ת"ח ות"ט שתחילתן מאי 1648 (סיון ת"ח). במאי 1948 (אייר תש"ח) הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הפעם בחרנו להיות אקטיביים ולא פסיביים. הנה כך תוכחות המשוררים, ביאליק וטשרניחובסקי, נפלו על אוזן קשובה ופגשו דור שהרים את הכפפה.

זהו הרקע. ושלמה צוקר מגיש לנו, מעל דפי העיתון, את הסיפור האחרון של ש"ט שעד כה טרם ראה אור והתחבר, כאמור, בסמוך למותו. מתוכו בחרתי להנגיש לכם, תריסר הקוראות והקוראים שעדיין נאמנים, ולפיכך מחויב אני להם, את תחילתו של הסיפור.

והיא, ההתחלה, מזכיר לנו צוקר, שאולה/לקוחה/מועתקת בשינויים  ע"י שאול מתוך שכתב ר' נתן נטע הנובר בחיבורו "יוון מצולה". לכאורה מדובר בזמנים ההם אך לא ניתן להתעלם שברקע שבו נכתב הסיפור – כבר מתחוללת שואת היהודים באירופה.

"אינני יכול לסבול עוד. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

וטוב המוות מן החיים, עייפה נפשי להורגים!

יום יום באות חדשות מרות ובשורות רעות. אוזניים תְצילֶנָה ושערות סומרות.

התפשטו גדודי קוזקים של חמיל [חמלניצקי] הרשע והקדרים [הטטרים] והיוונים [האוקראינים, בני הדת הפרבוסלבית] שמצד אחורי הנהר דניֶפר ואשר מאחור 'המפתן', ועושים הריגות גדולות ביהודים. החריבו כמה קהילות קדושות ונהרגו כולם על קדושת השם במיתות משונות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים. וקצתם, קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות וּדְרָכוּם בסוסים. וקצת [חלק מהם] פצעו בהם פצעים הרבה, שלא יהיה בהם כדי להמית, והשליכום בחוץ, כדי שלא ימותו מהרה, ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות, בקעו בטנן והוציאו [את] העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן, שלא יוציאו החתול החי מן הבטן. ותלו ילדים בדדי אמותן. וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום לאמותן, שיאכלו בהם. ושחטו ילדים בחיק אמותם.

וקרבים אלינו במדינת וואלין [ווֺהלין], בקהילת קודש לודמיר ובקהילת קודש לוּבוֺמלא ובקהילת קודש לּוצק ובק"ק קרמניץ ואגפיהן, ועשו הריגות גדולות, כמה אלפים יהודים. ובק"ק קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שוחט, ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים. ושוחטים את הילדים… ושוחטים ממש, כמו שאני השוחט דוב-בער עושה זאת.

אני יוצא מדעתי.

ממש כמו שאני שוחט את הבהמה ואת העוף; את היונה ואת התרנגולת ואת האווז.

אוחז בהם ומעביר את החלף על צווארו וזורק אותו, והוא מפרפר לרגלי ומלעלע דם, ומפרפר.

אני יוצא מדעתי.

ואולי… בוודאי שהם כולם דעתם נטרפה עליהם: שומעים את הבשורות, נאנחים… ואוכלים… ושותים וישנים… ויש שנאה וקנאה… ושבים לעסקיהם.

ויש חתנים ויש כלות…

בשביל מי, בשביל איזה שוחט הם מגדלים ומטפחים בניהם?…

הם, הם יצאו מדעתם.

ישחט החתן את הכלה שלו. תחנוק האם את תינוקה. יביאו סכין בלב הוריהם ונשיהם ויתנפלו עם [!] אותה סכין על הצוררים, על הרוצחים, על השוחטים,

תמות נפשי עם פלישתים!

כך צריך לעשות!"

הסיפור מסתיים במילים הבאות: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע."

מקור: שאול טשרניחובסקי (23.9.2018), "ברנטיאוש – וידויו של השוחט דוב-בער וסופו כפי שסיפר לי סבי," ההדיר: שלמה צוקר, הארץ, תרבות וספרות, ע' 1.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: