ראפה נוי (Rapa Nui) 3 – אהו טהאי (Ahu Tahai)

ראשית נבהיר לקוראים והקוראות את מושגי היסוד: אהו (Ahu), מואאי (Moai), פוקאו (Pukao). במה, פסל, כובע. על הבמה ניצב פסל אדיר ממדים ולראשו מעין כובע.

"זוהו באי כ-300 אהו, רבים מהם קטנים וחסרי מואאי, אבל ב-113 מהם היו גם מואאי, ו-25 מהם היו גדולים ומשוכללים במיוחד. בכל אחת מתריסר הטריטוריות של האי היו מאחד ועד חמישה אהו גדולים כאלה. רוב האהו נושאי הפסלים נמצאים בחוף, ובנויים כך שהאהו ופסליו משקיפים פנימה, על-פני הטריטוריה השבטית; הפסלים אינם משקיפים על הים.

האהו הוא בימה מרובעת, עשויה לא מאבן מוצקה אלא משברי אבן מעורבבים בחול, שמחזיקים אותם ארבעה קירות תומכים של בזלת אפורה.

[…]

קיר התמיכה האחורי של האהו, הפונה לים, הוא אנכי בקירוב, אבל הקיר הקדמי משתפע אל כיכר מרובעת שטוחה, כ-50 מטרים מצד לצד. בעורפו של האהו יש משרפות מתים המכילות את שרידיהן של אלפי גוויות. מנהג השריפה מבדיל את אי הפסחא מכל שאר פולינזיה, שם נהוג לקבור את המתים. צבע האהו כיום הוא אפור כהה, אך במקורם הם היו הרבה יותר ססגוניים: לבנים, צהובים ואדומים. הקירות התומכים המסותתים צופו באלמוג לבן, אבן המואאי שזה-עתה נחצבה הייתה צהובה, וכתרי המואאי, כמו גם פסי אבן אופקיים שנמצאו בקירות הקדמיים של כמה אהו, היו אדומים.

אשר למואאי, המייצגים אבות רמי מעלה, ג'ו אן ון טילברג ערכה ספירת מלאי ומצאה בסך הכול 887 פסלים חצובים, שכמעט מחציתם מצויים עדיין במחצבת ראנו רדאקו, ואילו רוב אלה שהוצאו מהמחצבה עשו את כל הדרך והוצבו על אהו (1 עד 15 לכל אהו).

[…]

הפסל המוצב "הממוצע" היה בגובה ארבעה מטרים ומשקלו כעשר טונות. הגבוה ביותר שהוצב בהצלחה ידוע בכינויו פארו [Paro], וקומתו הגיעה ל-9.75 מטרים.

[…]

הגידול בממדי הפסלים לאורך זמן רומז על תחרות בין ראשי השבטים שהזמינו את הפסלים, על שאיפתם להתעלות איש על רעהו. המסקנה הזאת מזדקרת לעין גם מתוך הסממן (המאוחר יותר כנראה) הקרוי פוקאו: גליל של סקוריה אדומה, שמשקלו עד 12 טונות (זה משקל הפוקאו של פארו), שהוצב כיחידה נפרדת לגמרי על ראשו השטוח של המואאי. אולי אתם תוהים, למקרא הדברים האלה: כיצד הצליחו תושבי האי חסרי העגורנים להרים גוש אבן שמשקלו 12 טונות ולאזן אותו על ראשו של פסל בגובה עשרה מטרים? זוהי אחת התעלומות שהניעו את אריק פון דניקן להסתמך על חוצנים. התשובה הפשוטה, העולה מניסויים שנעשו לאחרונה, היא שהפוקאו והפסל הוצבו כנראה ביחד. איננו יודעים לבטח מה ייצג הפוקאו; למיטב ניחושינו, מדובר בעטרת ראש של נוצות אדומות, פריט לבוש ידוע ומכובד בכל רחבי פולינזיה, שהיה שמור לראשי שבטים."

מעניין כיצד הצבע האדום נתפש כמשויך לאליטות כמעט בכל מקום: במצרים, ברומא, בסין ואצל האינקה. ולכאורה – אין קשרים ישירים בין התרבויות הנ"ל שהתקיימו בזמנים שונים ובמקומות אחרים. איני בטוח שניתן לשייך אף זאת לחייזרים…

ברשותכם, נדחה את הדיון בתיאוריות של איך וכיצד הוצבו הפסלים, והכובעים עליהם, על הבמות, לרשימה שתראה אור מאוחר יותר ותוקדש לעניין המחצבה המשותפת לכלל 12 השבטים שחלקו את האי.

עתה בשלים אנו להתבונן בממצאים של אתר אהו טהאי (Ahu Tahai) ובהמשך גם באתרים האחרים. תצטרכו לעקוב אחר הרשימות הבאות. כעת יוצאים אל מסע מצולם באתר אהו טהאי אליו שבנו לפנות ערב לחזות בפסלים כאשר מאחוריהם, כרקע, יורד לו השמש ושוקע (כאילו…) במימי האוקיינוס השקט:

מקור: ג'ארד דיימונד (2008), התמוטטות, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת מטר. ע' 96-93.

צילומים: משה הרפז (11 נובמבר 2017). כל הזכויות שמורות©.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: