ראפה נוי (Rapa Nui) 1 – מעין מבוא לביקור בגן עדן

ביקור בגן-עדן. נפתח בשיר. למה לא?

עובדות / סיגל בן יאיר

"יותר מלאהוב תמיד / רציתי לנסוע לאי הפסחא, / בדף של נשיונל ג'אוגרפיק היה כתוב: / זהו אי קטן בצורת משולש / שאת קדקודיו יוצרים הרי געש גבויים.

מקצה האי עד ללבו 12 קילומטר / והוא מרוחק 2075 קילומטר מנקודת ישוב אנושי. / ולבי, כמותו, היה למקום / המיושב המבודד ביותר בעולם, צלקת / על אוקינוס, שקט." [1]

המפה שלפניכם אכן מראה את בדידותו. אין בעולם יישוב מבודד כיעדנו:

 

[מקור: GoogleMaps]

ויתרנו. ויתרנו על מדבר אטאקאמה (צ'ילה) – מישורי המלח, גייזרים ומצפה כוכבים – נשתדל לבקר שם באחד הימים. החלפנו את הנ"ל בגן עדן פולינזי שאף הוא שייך לצ'ילה. יחד עם נחילי תיירים. בכל יום מתווספים לאי כ-400 איש ואישה המגיעים עם המטוס שמצדו שב, אחר שעתיים מן הנחיתה, אל היבשת עם 400 תיירים שמיצו את שלושת הימים. וחוזר חלילה. בשיא עונת הביקורים נפתח קו נוסף אל/מ טהיטי. כנ"ל.

שעת בוקר מוקדמת. מריו כבר ממתין. המונית בהישג יד. נוסעים אנו אל שדה התעופה. בידוק ביטחוני. אין לנו כבודה המיועדת לבטן המטוס. דחסנו אל שני תרמילי הגב את כל שחשבנו שנצטרך לשהות של שלושה ימים בגן העדן. לאחר הביקור שבים אנו לכאן. אל סנטיאגו דה-צ'ילה. אל אותו המלון. ואל אותם הילקוטים שאוחסנו היכן שאוחסנו. העיקר שיש לנו שוברים… ממתינים. עוברים בשרוול אל המטוס החדש של בואינג, דרים-ליינר המככב בפרסומות של אל-על. קצת פחות מ-5 שעות ואנו שם. בגן העדן. אי הפסחא (הולנדית: Paaasch-Eyland. אנגלית: Easter Island. ספרדית: Isle de Pascua). בהמשך נדון בשמו של האי כפי שתושביו רוצים שיהיה שגור על לשון האומות.

אנו, אם טרם שמתם לב או הבחנתם בדבר, בדרך אל פסלי הענק האפופים מסתורין עד עצם היום הזה. ולמרות זאת לא הצליחו, ב-2007, הפסלים הללו לתפוס מקום בין שבעת פלאי העולם החדשים. כנראה שלמצביעי צ'ילה לא הייתה מספיק מסה אינטרנטית…

השם "אי הפסחא" ניתן לאי ע"י הספן ההולנדי יקוב (יעקב) רוחפן (רוחבן במקום אחר) אשר בחג הפסחא – 5.4.1722 – היה לאירופאי הראשון שרגליו דרכו על אדמת האי. ולו רק ל-3 יממות שבהן הספיק (הוא או אנשיו או גם וגם) להרוג 12 מקומיים… רוחפן/רוחבן הוליך/הוביל 3 ספינות ו"נתקל" באי 17 ימים לאחר שעזב את ואלפאראיסו שבחוף האוקיאנוס השקט בתחום צ'ילה. הוא בכלל חיפש את/אחר אטלנטיס ויען כי ידע שאחד, הרפתקן או פירט, פלוני בשם אדוארד דיוויס, ראה וגם דיווח על אי באזור זה כבר ב-1687.

ב-1770 פקדה את האי משלחת ספרדית. היא נשלחה מפרו עי'י המשנה למלך ספרד, שכידוע מקום מושבו היה בלימה, במטרה מוצהרת למנוע תפיסת האי בידי הבריטים או הצרפתים או כל אומה אירופית אחרת… והספרדים אכן עמדו במשימה. תקעו צלבים, זרו מים קדושים, הכריזו על האי כטריטוריה השייכת לאימפריה הספרדית ואף קראו לו בשם חדש: "אי סן-קרלוס" (ע"ש קרלוס השלישי שמלך בספרד הרחוקה באותה העת). לסיום החתימו את המלך או את השליט המקומי על הסכמתו להיות נתין ספרדי. ומרוצים הפליגו לדרכם. מה שכן – הם לא השאירו תיעוד למעט יומן האנייה.

רב-החובל הבריטי, גי'ימס קוק, נחת כאן ב-1774. הוא כמובן לא מצא את הצלבים הספרדיים… מדוע שיימצא? כיוון שהיה עמו פולינזי יליד טהיטי הצליח הלז לתקשר עם המקומיים ומסקנתו של קוק הובילה לכך שהאי מיושב ע"י סוג של שבט פולינזי. דהיינו תושביו היגרו לכאן מאסיה – מאי אחר, מכיוון מערב אל המזרח. הפוך ממשטר הרוח השכיח. אך בהתאמה להתפשטות השבטים הפולינזים, שבאו מאסיה, בכול איי האוקיאנוס השקט. רב החובל קוק תיאר את הילידים שפגש כקטנים, רזים וחרדים. אך משלחתו כוננה יסודות לחקירות של גיאולוגיה, צמחייה, אוכלוסייה והנשגב מכול: מי הקים את הפסלים, כיצד הקימו את הפסלים ומדוע הפילו אותם.

ואחר כך באו אחרים. בעיקר האירופאים. חלקם לחקור: גרמנים וצרפתים, וחלקם לסחור: כדוגמת סוחרי עבדים מפרו. ומביקור לביקור פחת מספרם של הפסלים שנותר על כנו. באמצע המאה ה-19 אנו מדווחים שכבר לא נותר פסל אחד העומד לרפואה.

הנורווגי תור היירדאל חקר את האי ב-1955. לו כמובן הייתה אג'נדה אחרת. לדעתו נוסד היישוב באי ע"י ילידי אמריקה הדרומית ששטו מן המזרח אל המערב. עם הרוח. אמנם במסעו המפורסם "קון-טיקי" לא פגש אי זה אך רפסודת הבלזה אכן עמדה במשימתה לצלוח את האוקיאנוס השקט ממזרח למערב. וגם דופן אחת של אהו (ומהו אהו נסביר מאוחר יותר) הנראית כחלק של רחוב מקוסקו, בירת אימפריית האינקה שבאנדים, תמכה לכאורה בהשערתו. בסופו של יום – מבדיקות DNA שנערכו לאחרונה, הובהר כי המוצא פולינזי. חד-וחלק.

אנו נקרא לו, מכאן ואילך, בשם כפי שהמקומיים קוראים (ומעדיפים) – ראפה נוי (Rapa Nui). אם כי שם זה הינו חדש יחסית. מאמצע המאה ה-19. לפני כן היה לו שם המעיד על תפישת העולם של הילידים – "טבור העולם" (תרגום מפולינזית). והדרש זהה לפשט. יען כי סביב אכן לא היה דבר…

חיפשתי את חוויית ההגעה. את עוצמת הפגש עם הלא-מוכר. חלק מצאתי. ראו ציטוטים בהמשך.

רוחפן כתב ביומנו:

"בתחילה, ממרחק רב, חשבנו את אי הפסחא האמור לאי חולי, וזו הסיבה כי חשבנו לחול את העשב הכמוש, החציר או שאר הצמחייה השדופה והצרובה, שכן המראה השומם הזה לא עורר בנו כל רושם אחר מלבד שממה ודלות מאין כמותן.

[…]

צלמי האבן הכו אותנו בתדהמה תחילה, כי לא יכולנו להבין כיצד היה לאל ידם של האנשים האלה, שאין להם בולי עץ עבים וכבדים לבניית מכונות כלשהן, וכמו כן חבלים חזקים, להציב בכל זאת צלמים כאלה כקומתם שלושים רגל לפחות ועוביים בהתאם." [2]

רציתי לצטט את תור היירדאל. אך ספריו (שתורגמו לעברית) "מסע קון-טיקי" ו"אקו-אקו" נעלמו ממדפי הספרייה העירונית על-אף היותם רשומים במלאי לפי המחשב. אך מה מבין מחשב בסגולות האנוש…

הנה אנו מגיעים אל השוויצרי אריך פון-דניקן. זה אוחז בתיאוריה של החוצנים, החייזרים. אלים מן החלל החיצון. שכן אי-אפשרי, לדעתו, להסביר כיצד תושביו הפרימיטיביים של כדור הארץ הקימו מבנים לתפארה, לכאורה ללא כלים שעמדו לרשותם בעת ההיא. ואף הוא נסע לאי (אך בספרו שאצטט בהמשך לא ציין את שנת הביקור):

"כמעט בכל האיים הלא נושבים של הים הדרומי, מצויים שרידי תרבויות גדולות עתיקות, לא ידועות. שרידי טכנולוגיה חסרת הסבר לחלוטין ועם זאת מפותחת מאוד בעליל, מזדקרים – אפופי מסתורין – נוכח פניו של המבקר, וממש מסיתים ומדיחים אותו לשער השערות ולבנות תיאוריות.

ובמיוחד כך – באי הפסחא.

עשרה ימים שהינו בכברת אדמה זעירה זו, שקרקעה סלע וולקאני, המוטלת בלב האוקיאנוס השקט. כבר חלפו הימים שבהם היה אי זה זוכה רק אחת לשישה חודשים לביקורה של אניית מלחמה צ'יליאנית. הוסענו לשם במטוס קונסטליישן ארבעה מנועי של חברת התעופה של צ'ילה. אין שם עדיין בתי מלון, על כן נאלצנו לשכון כל העת באוהל. דאגנו מראש להצטייד במזון, שהרי ידענו כי קשה להשיגו באי." [3]

היום כבר משופע האי בצימרים ובמסעדות כאלה או אחרות. אך עדיין אין בו בתי מלון המכילים יותר מ-10 חדרים. ואין מבנה העולה על 2 קומות. וגם אלה מעטים. וטוב שכך… לדעתי (הפרטית) יש לשים גבול לפיתוח בשמה של התיירות ולשמור על איזון שמלכתחילה אינו ממש יציב (וקורסיקה היא בהחלט דוגמה חיובית שיש ללמוד ממנה). מה-גם שלאי זה יש יכולת נשיאה מוגבלת. רוב המוצרים ממשיך להיות מיובא מן היבשת. ואין ממש צורך כאן בחנות המוכרת מכנסי דנים או חולצות של אותן ענקיות האופנה שלא אציין את שמן מעל דפים אלו שכן אין לתת עדיפות לאחת על משנתה. כן, אני יודע שמול זאת תעלו את השאלה מה עושה האחד שדווקא כעת נקרעו מכנסיו או התבלתה חולצתו…

זאת ועוד: כאשר מגיעה אל ראפה נוי ספינת הענק – הקרויה במחוזותינו "קרוז" – הנושאת על סיפונה מאות אם לא אלפי תיירים, אחת לתקופה, מתגייס כל האי למבצע. שכן אין מספיק סירות להשיט את החבר'ה מהספינה אל החוף (כאמור – אין נמל, אין מעבורת…), אין די אוטובוסים ונדרש אפוא לבצע סבבים, אין מספיק מקומות לינה (לפיכך לנים באנייה), אין מספיק מסעדות (אורזים קופסה לצהריים), אין מספיק מדריכים ליתן הסברים. בקיצור – אין. ואין תמה שהספינה מגיעה בבוקר, התיירים שמים V על המקום, ולעת ערב שבים ומרימים עוגן. חבל. מינימום מומלץ לשהייה – 3 ימים מלאים.

לעומת קודמו היבשושי קמעה – החוקר ג'ארד דיימונד מוסיף קמצוץ של נופך דרמטי:

"ראשית חוכמה, האי הוא כברת הקרקע המיושבת הנידחת ביותר בעולם. פיסות היבשה הקרובות ביותר אליו הן חוף צ'ילה, 3,700 ק"מ ממזרח, ואיי פיטקרן הפולינזיים, 2,000 ק"מ ממערב. כשהגעתי לשם ב-2002, במטוס סילון מצ'ילה, נמשכה הטיסה יותר מחמש שעות – כולן מעל האוקיינוס השקט המשתרע בלי קץ וגבול בין האופקים, ודבר לא נראה מתחת מלבד מים. לקראת שקיעה, כשהתגלה סוף-סוף במרחק אי הפסחא ככתם מטושטש לאור הדמדומים, כבר חששתי שמא לא נצליח למצוא את האי לפני רדת החשכה, ולא ידעתי אם יש במטוס די דלק לחזור לצ'ילה במקרה שנחמיץ אותו. היה קשה להאמין שבני-אדם כלשהם הצליחו בכלל לגלות את האי הזה ולהתיישב בו, בטרם הופיעו באוקיינוס ספינות המפרש האירופיות, הגדולות והמהירות, לפני כמה מאות שנים." [4]

בנושא זה, של ממד הזמן, אין לנו דבר לחדש. עדיין 5 ש' טיסה ורק מים…

לפני 3 מיליון ש' לא היה כאן דבר. ואז בקע מן הים הוולקנו ה-1 (פויקה) ויצר עובדה. לאחר מיליון ש' נוספות התווסף וולקנו מס' 2 (ראנו קאו). חלפו עוד מיליון ש' ונולד ה-3 (טרוואקה). והאחרון איחד את ה-3 הרי הגעש לאי שצורתו משולש. כמו בני קרונוס: האדס, פוסידון וזיאוס. אגב – במקומות שונים תמצאו אומדני זמן שונים. לא נורא. אין לנו ממש יכולת שיפוט לקביעת ממד הזמן.

[מקור: ויקיפדיה]

דבק ונאמן לשיטתו של יאיר גרבוז [5], ולפיה ניתן למצוא מישהו או מישהי שכבר כתב או ניסח, את מה שאתה רוצה לכתוב, וכתב או ניסח זאת יותר טוב ממה שאתה תכתוב. ולכן אצטט:

"שטחו של אי הפסחא, 171 קמ"ר, ושיא גובהו, 509 מטרים, צנועים שניהם במושגים פולינזיים. הטופוגרפיה של האי מתונה רובה ככולה, ולא תמצאו בו את העמקים העמוקים האופייניים לאי הוואי, למשל. מלבד הלועות תלולי הצלעות וחרוטי האפר, נוכחתי לדעת, אפשר להתהלך בלי חשש כמעט בכל מקום באי הפסחא, בקו ישר מכל נקודה לכל נקודה קרובה, ואילו בהוואי או באיי המרקיזה, הליכה כזאת הייתה מביאה אותי חיש מהר לשפת מצוק.

האי שוכן ברוחב גיאוגרפי סובטרופי, 27⁰ דרום – מרחקו מדרום לקו המשווה כמרחקן של מיאמי וטאיפיי מצפון לו – ואקלימו נוח; מוצאו הגעשי המאוחר יחסית העניק לו אדמה פורייה. שילוב התנאים המבורכים האלה, כשלעצמו, היה אמור לחונן את האי בכל הדרוש ליצירת גן-עדן בזעיר אנפין, פטור מהבעיות המייסרות את רוב עולמנו." [6]

אך קרה מה שקרה. הושמדו העצים. הוכחדו כל העופות היבשתיים. פתולוגיה טוטלית. האזכור האירופאי האחרון לפסל ניצב מתוארך ל-1838. מכ-12,000 עד 15,000 תושבים (אומדן) שחיו כאן במאה ה-14, בשנות השיא, התכווצה אוכלוסייה האי, ב-1872, ל-111 ילידים בלבד.

והאי המשיך, בפועל, להיות No Man Land.

"סוחרים אירופים הביאו כבשים לאי הפסחא בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, ותבעו לעצמם בעלות על אדמתו. ב-1888 סיפחה ממשלת צ'ילה את האי, והוא נהפך למעשה לחוות כבשים בניהולה של חברה סקוטית שמרכזה בצ'ילה. כל תושבי האי אולצו להתגורר בכפר אחד ולעבוד בשירות החברה, ואת שכרם קיבלו בסחורות מחנות החברה ולא בכסף מזומן. ב-1914 התקוממו תושבי האי, עד שהופיעה אוניית מלחמה צ'יליאנית ושמה קץ למרד.

[…]

רק ב-1966 נעשו תושבי האי אזרחי צ'ילה.

[…]

די בביקור קצר כדי להבחין במתיחות השוררת בין ילידי האי לבין הצ'יליאנים מהיבשת, המתגוררים עתה באי הפסחא במספרים שווים." [7]

ועל כך אוסיף שתי הערות: האחת היא שצ'ילה השתלטה על האי במסגרת "מלחמת האוקיינוס" שהתחוללה באותם ימים/שנים ופרו ובוליביה היו בצד השני. צ'ילה הייתה בצד של המנצחים. התוצאה – האי ראפה נוי בידי צ'ילה ובוליביה איבדה מוצא אל הים אותו היא מבכה עד עצם היום. ההערה השנייה קשורה למתח שבין ילידים למהגרים. מתח הקיים בכל מקום בו קיימים ילידים ומהגרים. זיכרון העבר צורב והילידים של ראפה נוי אוסרים על הילידים למכור אדמות למהגרים. והילידים טורחים, בכל מפגש א-פורמלי, להדגיש בפניך עובדה זאת.

***

סגרתי את הספר. באמצעו של יום עצר המטוס על המסלול אותו הקימו האמריקנים (כפתרון לנחיתת מעבורות חלל במקום בהצנחה שכן אין ממש צורך במסלול שאורכו מעל 4 ק"מ בגובה פני הים – מספיקים 2 ק"מ למטוס נוסעים עמוס לעייפה בנוסעים, מזוודותיהם ודלק..). באחת כל הדלתות נפתחות. כולם יורדים. אין. אין שרוולים ואין אוטובוסים. מכבש המטוס ישירות אל פקיד ההגירה. נו-טוב, צריך ללכת ברגל, בין לבין, מרחק שאינו עולה על 100 מ'. וזאת כמובן הגזמה. במציאות הרבה פחות…

כבר מכבש המטוס ניתן להבחין שאנו נחתנו בפלנטה אחרת. זאת פעם ראשונה שאנו מגיעים אל אי פוליניזי הנטוע מיליוני שנה באוקיאנוס השקט שכל העולם קורא לו הפסיפי. בהחלט פציפיסט. הכול שונה. הצבעים, האנשים, מזג האוויר, השפה, הריחות. ריח חדש. פולינזי. לא משהו שהתוודענו אליו בעבר. לא משהו שניתן לתיאור ו/או לכימות. לא משהו שלילי. פשוט אחר.

פוסעים אל בית הנתיבות וממנו אל רחבת מקבלי הפנים. רחבה חיצונית. המולה. שלטים. נהגים. מוניות. חדרים. מסעדות. טיולים. כמו שאמרנו בקיצור – שלטים. כל אחד מתושבי העיר מבקשת את ליטרת הבשר שלו. נתח משלל התיירים. שכן פרנסתו של כל האי מושתת על הכלכלה.

מצאנו את הנערה עם השלט הנכון. של המלונצ'יק – TP. מקבץ חדרים. וכפי שכתב חנוך לוין – בסוף יש סוף – והנ"ל ענדה לצווארינו, בעצם על כתפנו, מחרוזת ענקית של פרחים משורשרת בעלים, שהשתלשלה עד לטבור, כמו גם לשאר התיירים. הנה הגיח לו טנדר והנהג צעק מה שצעק ואנו נדחסנו אליו.

המוזיקה רעמה מן המקלט. יממה קודם פגשנו, כמעט בכל מקום שאליו נכנסנו בסנטיאגו דה צ'ילה מוזיקת רקע חלשה. בעיקר קלסית. אבל אנו זרמנו עם הנהג. עם הרמקולים, עם העוצמה. חלפו 20 שניות והגענו אל חדרנו ל-3 הלילות הבאים. חמש דקות לאחר מכן, חמושים במפה מקומית, ולאחר לגימת משקה מרענן טעים להפליא – קוקטייל גויאבה ותות שדה, יצאו, זוגתו שתחיה של הכותב וכותב השורות עצמו, לתור את העיירה. האחת והיחידה שבאי. האנגה רואה. Hanga Roa.

ויהי ערב ויהי בוקר – יום חדש.

רשימה זאת היא מעין מבוא ומתאבן. בהמשך נבקר בהאנגה רואה, נעבור ונתהה על קנקנם של מספר אתרים ונקנח בשקיעה אדומה עם כוס יין אדום. שכן האי הוא בהחלט מקום ראוי לחגוג בו שבע עשרות ש'.

כיוון שאין רשימה זאת, והבאות אחריה, משמשות תחליף למדריך ולידע – אנו ממליצים, כותב שורות אלו וזוגתו שתחייה, מעבר לויקיפדיה ולמדריכי טיולים, לקרוא את הפרק המתאים בספרו של ג'ארד דיימונד (2008), התמוטטות, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת מטר, ע' 114-79. או אז תבינו, בבקרכם באי ובשיחה עם המקומיים המשתייכים לגזע הפולינזי (לא עם המהגרים הצ'יליאנים המהווים כמחצית מן האוכלוסייה) מדוע יש להם הסתייגות קשה מנושא הדעיכה, בפרט מגילויי הקניבליזם. ומה לעשות ומתקיימת בעיה – שכן העצמות האנושיות מעידות… הפרק ומסקנותיו – מרתק. שווה קריאה. ושימו לב: מעת כתיבתו עברו רק מס' שנים והעולם רק מוסיף לשפר את התיאוריות. ואתם/ן, הקוראים והקוראות, יכולים/ות להציע תיאוריות שיחזקו, יאששו או שיסתרו את הנאמר לעיל.

ובשול הרשימה נאמר כי ב-1975 התגלה בדגימה שנלקחה מאדמת ראפה נוי חיידק ממנו מופקת התרופה רפמיצין. תרופה שמסייעת למניעת דחיה של אברים שתולים, פועלת כנגד סוגים של גידולים סרטניים וכנגד סוכרת. והשיא – התרופה מסוגלת להאריך חיים. וכבר נוסתה, בהצלחה, על חולדות או עכברים לבנים…

חייכתי כי נזכרתי בפרנקי ובנג'י. הנה כי-כן התברר לניצול היחידי מכדור הארץ, ארתור דנט, שנהרס על-מנת לפנות מקום לסלילת דרך אקספרס על-חללית, שהם – צמד העכברים פרנקי ובנג'י – הם הם המנהלים את היקום ואנחנו בכלל סימולציה. ומאוד מומלץ שתמיד תהא ברשותנו מגבת על-מנת לתפוס טרמפ בחללית כזאת או אחרת [8].

התחלתי לעקור סלע במטרה להביאו הביתה. או אז לחש לי באוזן פרופ' דוד פסיג, עתידן מאוניברסיטת בר-אילן, שאמנם התרופה מאריכה את תוחלת החיים אך יש לקחתה מוקדם ככל שניתן. ככל שאתה צעיר יותר, אמר פסיג, ההשפעה גדולה יותר. מאידך, ככל שאתה מבוגר יותר, ההשפעה מתפוגגת [9]. באחת התפוגג רצוני לעקור את הסלע. ומכיוון שלא עמדה לרשותי מגבת – נשארתי בגן העדן…

מראי מקום:

[1] סיגל בן יאיר (7.7.17), הארץ, תרבות וספרות, ע' 1.

[2] ג'ארד דיימונד (2008), התמוטטות, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת מטר. ע' 81.

[3] אריק פון-דניקן (1997), אלים מן החלל החיצון, תרגום: עמשי לוין, הוצאת צ'ריקובר. ע' 146-145.

[4] דיימונד, ע' 79.

[5] יאיר גרבוז (2014), בית בגליל – יומן, אחוזת בית.

[6] דיימונד, ע' 83-82.

[7] שם, ע' 108.

[8] דוגלס אדאמס (1979), מדריך לטרמפיסט לגלקסיה, מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר, כתר.

[9] תקשורת אישית.