ביקור בתערוכה: "70 שנה – פרט/מדינה"

ב"ש. שבוע ימים לחופשתי הטוטלית. ונסענו אל ב"ש לראות, בין היתר, את התערוכה "70 שנה: פרט – מדינה". וזאת מוצגת בגלריה טרומפלדור – מרכז אמנות, ברחוב טרומפלדור, בעיר העתיקה. במבנה עתיק שבמרכזו היה הייתה באר. הגלריה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

נכנסנו. גלריה צנועה בממדיה הפיזיים. שלושה חללים/חדרים קטנים. הראשון מבואה. מעין "הול". וזהו הפתח להבנת הנראה. בחדר מימין – המדינה. אמנים "מגויסים". בחדר משמאל – הפרט. אמנים אוחזי דעה/ביקורת. העלמה המופקדת על הגלריה נתנה לנו הסבר ממצה. סופר-דופר. מומלץ. גם בביקורנו הקודם, בתערוכה שבה הוצגו עבודותיו של אליהו גת, צייר שאני אישית מעריך, קיבלנו הסבר, מאותה אחת, מעל ומעבר לציפיות. היא אותנו לא ממש זכרה. אנו אותה כן. אספנו מס' גלויות שיוצגו בהמשך הרשימה. ובדיעבד נוכחתי כי שוב שכחתי לשאול לשמה…

חוזר ונאמן לשיטת יאיר גרבוז [בית בגליל], ולפיה תמיד ניתן למצוא מישהו או מישהי שכבר כתב או ניסח, את מה שאתה רוצה לכתוב, וכתב או ניסח זאת יותר טוב ממה שאתה תכתוב. ולכן אצטט את שכתוב באתר מחד, ואת שכתוב על הגלויות מאידך.

התערוכה "70 שנה: פרט – מדינה" מציגה מגמות ונקודות מפנה מרכזיות באמנות הישראלית החל משנותיה הראשונות של המדינה. בעשור הראשון, הפרט חש מגויס למען האידיאה של חברה המתגבשת במולדת הישנה-חדשה ומחויב להקדיש את כל המשאבים לבניינה. כעת בעיצומו של העשור השני במאה ה-21, הפרט עומד על זכותו להשמיע את קולו ולהגשים את עצמו.

השיח בשנותיה הראשונות של המדינה עסק בהתגייסות לטובת קליטת העלייה, שהייתה משימה לאומית ראשונה במעלה, לצד ביסוס הכלכלה, התרבות, המשפט והרווחה הנדרשים במדינה מודרנית ומתוקנת. ההתגייסות של הפרט לטובת צרכי החברה והמדינה בולטת מאוד באלבום העשור מ-1958, שמציג את הצבר הישראלי כ"יהודי חדש" המעבד את אדמתו לצד צילומי מפעלים חדישים וחידושים טכנולוגיים (למשל מטוס משוכלל שטס מעל שדות העמק). מאלבום זה נעדרים שמות הצלמים, מה שהופך את הדימויים לחלק מיצירה קולקטיבית חפה מאינדיווידואליזם.

בשדה האמנות, ניכרת בשנים ההן השאיפה ליצירה אותנטית, מקומית, שמשקפת את נוף הארץ ויושביה. אמנם זרמים מסוימים דברו על אמנות אוניברסלית ושאפו להשתמש בשפה בינלאומית, אך לעומתם הרוב ראו צורך ביצירת אמנות מקומית "יהודית" או אפילו "כנענית" אותנטית. אולם בסופו של דבר ובכל זאת, יצירתם של כל הזרמים עומדת בסימן מאפיינים מקומיים מובהקים.

דימויי הקולקטיביות של החברה הישראלית מגיעים לשיאם באופוריה שהשתלטה עליה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הצנחנים בכותל, הרב גורן ואלבומי הניצחון שהופקו בתום המלחמה הופכים לסמלי התקופה. אולם בד בבד, מתחילים לעלות קולות חדשים ומתריסים היוצאים נגד הדימוי ההרואי.

שנות השבעים מביאות אתן מודעות ותביעה להכרה בזהויות שקודם לא זכו לביטוי פומבי. הקולקטיב הישראלי מתחיל להתפרק ליחידות. אמנים עוסקים בביטוי אישי ואפילו מחאתי כדי להציב קריאה חדשה זו בקדמת הבמה. קו התפר המציין את המפנה הזה הוא אירועי מלחמת יום כיפור, ששינתה את סדרי העולם כפי שהכרנום עד אז.

משנות השמונים ובמקביל להופעת תנועות ששקפו מודעות חברתית חדשה, חל שינוי גם באמנות ישראל. בתקופה זו, עולים יותר ויותר נושאים וקבוצות שהודרו או לא זכו לביטוי בעבר: יצירה של נשים, ביטוי לקהילה הלהט"בית וייצוג של מיעוטים אתניים. מבחר הדעות והשפות הופך למאפיין של מצב חברתי חדש, שבו הפרט עומד על זכותו לביטוי אמנותי והחברה נקראת להכיל את המגוון. כך משתלבים בשדה האמנות עולים ובני עולים מכל הגלויות, שחשים לראשונה לגיטימציה לבטא זהות מורכבת יותר, שאינה רק ישראלית, אלא משלבת אלמנטים ורעיונות מארצות המוצא של משפחותיהם.

אמנות ישראל כיום, על שפע צבעיה, דעותיה וצורותיה מהווה פסיפס חברתי המשתנה וצומח לכלל זהות חדשה.

שושנה הררי אנגלברג ויעל קאופמן

אמנים/יות משתתפים/ות: אמניות סדנא לאמנויות יהודי אתיופיה, אנדי ארנוביץ', הילה בן ארי, ורנר בראון, דגנית ברסט, מיכל ממיט וורקה, מאיר וכטל, ז'אק ז'אנו, דוד ז"ק, נירית טקלה, נורית יעקבס ינון, משה כגן, אלכס ליבק, חיים מאור, אריה נבון, אסד עזי, זויה צ'רקסקי, דני קרוון, פרי רוזנפלד ורות שלוס.

אוצרות/ים: סטודנטיות/ים במסלול אוצרות לתואר שני בהנחיית גב' אלן גינתון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – מירי אלזון, אלואיז בורנשטיין-חדד, אדי בילקיס, שושנה הררי אנגלברג, מרים וזאנה, שחר זהבי, שרית לייזרוביץ', גלית אוה סמיט, קרן עוז, יעל פאר, כוכבה פיטרמן-ליפשיץ, אלה פרחמן, אירה פרלמן, יעל קאופמן, טל קציר, לי רוזנפלד, גלית שאול ואריאלה שמשון.

***

זויה צ'רסקי – מיני ישראל 2008

ומתוך הצד השני של הגלויה אני קורא:

העבודה מיני ישראל מציגה ביקורת רבודת-משמעויות על הממסד. העבודה מורכבת משלושה דגמים של מוסדות גבייה ממלכתיים: אגף מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי ואגף מס ערך מוסף.

מעליהם מוצב במהופך דיוקנו של דוד בן-גוריון כמצהיר על היפוך המציאות מול ההצהרות. בעיני האמנית זוהי מימי ישראל המציאותית שמתעמתת עם האידאלים שהוכרזו עם קום המדינה.

עבודה זאת ממוקמת במבואת כניסה. בחזית. זאת העבודה הראשונה אותה המבקר רואה.

***

דני קרוון – אנדרטה לחטיבת הנגב 1968-1963

ומתוך הצד השני של הגלויה אני קורא:

חטיבה 12. חטיבת הנגב. הוקמה בתחילת 1948. באנדרטה לחטיבת הנגב, מונצחים 324 לוחמי החטיבה שנפלו במלחמת העצמאות.

האנדרטה ואתר ההנצחה הוקמו ביוזמת יוצאי החטיבה. הם שבחרו באמן דני קרוון לביצוע המשימה. האנדרטה היא אחת מעבודותיו המרכזיות בשנות הששים של המאה שעברה. האנדרטה עשירה באלמנטים נופיים וסימבוליים. יש בה אפקטים אקספרסיביים שמשתמשים בחומריות הבטון הברוטליסטי ובמעברי האור-צל החדים האופייניים למדבר.

בעבר ביקרתי באנדרטה זאת. ראו כאן. משום מה לא נכתב בטקסט המלווה את הגלויה כי זאת חטיבת פלמ"ח. אחת משלושת החטיבות: יפתח, הראל, הנגב.

***

ז'אק ז'אנו – העולם נברא במילה 2017

ומתוך הצד השני של הגלויה אני קורא:

בתוך עמוד צר וגבוה דחוסים מבני מתכת חלודים. מעין בניין חברתי שמקורותיו עתיקים.

ז'אק ז'אנו חי את היצירה כחלק מן היומיום. אוסף חומרים וחפצים שנזרקו, מפרק ומרכיב אותם מחדש ויוצק לתוכם משמעויות של זהות ותרבות יהודית. עבודתו מכליאה מערב ומזרח, עכשווי וקדום, דתי וחילוני לכלל יצירה מגובשת אחת.

ארון הספרים היהודי הופך, אל מול עינינו, מערטילאי לממשי…

***

אנדי ארנוביץ – חיים כאן 2002. באדיבות הילה סולומון. צילום: אבשלום אביטל.

ומתוך הצד השני של הגלויה אני קורא:

ביצירתה, חיים כאן, אנדי ארנוביץ מעניקה פירוש משלה לחיים בישראל בשנות האלפיים. ארנוביץ אשר נולדה ורכשה את השכלתה האמנותית בארצות הברית, עלתה לישראל בשנת 1999 בעידן שבו פיעמה תקווה לקראת ועידת קמפ דיוויד. תקווה שהחלה מתפוגגת עם האינתיפאדה השנייה וקריסת הסכמי אוסלו. במבט חטוף, יכולים הצופים לטעות ולחשוב כי אלו נעליים צבאיות שהן חלק בלתי נפרד מן ההווי החברתי הישראלי. האבנים מעלות על הדעת את הכדורים המחוברים לאזיקי רגל של אסיר ומעניקות פירוש מילולי לקשיי הישראלי. זוהי מעין מצבה חושפנית לנפשה של החברה הישראלית הפוסט-טראומטית.

מטבע הדברים ממוקמת עבודה זאת במרכז החדר השמאלי. החדר המוקדש לפרט. לא של הלב אלא של הגלריה. ואולי גם וגם…

***

קרדיט ניתן לכל אמן ויוצר כל אימת שצוין/ת. בדיעבד, חבל שלא לקחתי גלויות נוספות, שכן אמנים נוספים היו נחשפים לצבא הקוראים. התערוכה פתוחה עד 26.8.2018. תיהנו…

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 4 בספטמבר 2018 בשעה 11:08 PM

    אני בטוח שגם בחופשתך הטוטלית תמשיך לעמול וללקט עבור העוקבים אחריך מהמיטב

    אני מאחל לך הנאה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: