הנעלמים שנעלמו ואינם

זאת רשימה אודות הנעלמים שנעלמו ואינם. והיא מוקדשת לאלו שהיו ואינם. הנעלמים. ובהם היו גם יהודים…

"כאשר השליכו ארבעה מחיילי הצי איש צבא ותיק מבעד לחלון, הוא חשב את מחשבותיו האחרונות. קולונל בדימוס היה, ומדיו מעוטרים בשלל סרטים ומדליות של משטר צבאי – כל אותם עיטורים התהפכו אתו יחד והדם זרם היישר אל ראשו. אחת המדליות נתלשה ונפלה על הארץ בקול נקישה. חזה מלא עיטורי כבוד, ובמה זה הועיל לו? הייתי צריך לשרת בחיל האוויר, אמר בלבו. אז יכלו להיות לי כנפיים. הוא לא הספיק אפילו לעוות את שפתיו בציניות, וגופו הוטח בשדרת המשחרר." [1]

חצי הכדור הדרומי. ארגנטינה. שהינו בברילוצ'ה אי-אילו ימים (San Carlos di Bariloche). בלב ליבו הגיאוגרפי של חבל-ארץ נרחב ועצום הקרוי פטגוניה. "טביעת רגל גדולה" אם נתרגם זאת באופן מילולי משפת המפוצ'ה. כך או אחרת – תחושותיך, של התייר לרגע, לגבי מקום זה, ולא רק אליו וסביבותיו, נקבעו לפי סטריאוטיפים שנצרבו בתודעת עמנו. דהיינו, מקום מקלט של נאצים. לכאן ברחו, כל מי שיכל והצליח, בתום מלחמת העולם ה-2. ולא בכדי או סתם כך.

כאן, בפטגוניה, הן בצד הארגנטינאי והן בצד הצ'יליאני, עם תחילתן כמדינות עצמאיות שמרדו במלך הספרדי שכף רגלו, ושל קודמיו, ושל קודמי-קודמיו, מעולם לא דרכו על קרקעות היבשת החדשה, טבחו הלבנים, ככל שיכלו, במקומיים/ילידים שבשל טעות היסטורית נקראים אינדיאנים (והנה לכם אחת הסיבות מדוע שתי המדינות הללו נחשבות "לבנות"), נותר חלל ריק. כל הסכם עם שבט מקומי הופר ע"י הקולוניאליסטים.

ובמחצית השנייה של המאה ה-19, ואף קודם לכן, התיישבו באזור מהגרים מגרמניה/פרוסיה/בוואריה ונסיכויות גרמניות אחרות. שכן שנים אלו הטרימו את גרמניה המאוחדת. הן בארגנטינה והן בצ'ילה. והרי לכם קשר דם חוצה גבולות מדיניים. המדינות החדשות חלקו אדמות לכל דכפין. ובתנאי שאינו אינדיאני…

ברילוצ'ה שימשה כבסיס מוצא. הלכנו אם כך לפה וגם לשם. וטיפסנו-עלינו על הרים. וירדנו משם. ובין לבין שוטטנו בחוצות העיר (או שמא עודנה עיירה…). ובכיכר המרכזית, שמוסדות השלטון שעונים עליה, בין תחנת המשטרה, לבין בית העירייה, הנשקפים אל האגם, בין הפסלים, האנדרטאות והיונים, מונחת על קרקעית הכיכר תזכורת לימים אפלים עברו. לימי השלטון הצבאי, שלטון הקולונלים, שבו באישון לילה, אך לא רק, נעלמו אנשים ונשים מבתיהם, ולא שבו עוד. אלה הם הנעלמים. אין איש יודע מקום קבורתם. ואיך נדע? הוותיקים מספרים כי אלפים הוטסו והושלכו ממרומים אל מותם. אין אנו שופטים. רק צופים ממרחק של שנים.

צילמתי מס' שמות של אנשים שעדיין מישהו/י זוכר/ת וטרח/ה לרשום זאת בראש חוצות:

ימים לאחר מכן, בדרך הארוכה לשוב אל הנווה הפרטי שלנו, כאשר עזבנו את פטגוניה והגענו אל עיר "אוויר טוב", הלוא היא בואנוס איירס, מצאנו שגם כאן, כלומר שם, זיכרון של אלו שהיו ואינם, עדיין חקוק בלב האנשים.

בתחילת שנות ה-70, של המאה ה-20, גאתה האלימות ופשתה בארגנטינה. אגב, לא רק בה. גם הסובבות אותה, קרובות כמו גם רחוקות, סבלו מכך. כל מדינה חיפשה אחר פתרון כזה או אחר. קראו בפרוטרוט את שכתב אילן רחום [2]. ושם הספר יותר ממעיד על תוכנו. ולא. לא תמצאו, במקום אחר, סקירה מקיפה שכזאת, ומרוכזת, על המאה ה-20 באמריקה הלטינית. כך או אחרת – נמשיך אנו במסע הארגנטינאי.

ופרנסי ארגנטינה קראו ב-1973, לחואן פרון, השליט לשעבר, בן 78 לעת הזאת, לשוב מגלות של 17 ש' בספרד ולהתמודד שוב על הנשיאות. הוא בא וזכה בבחירות שנערכו באוק' 73 ברוב של מעל ל-60%. פחות משנה לאחר מכן, ביולי 74, החזיר את נשמתו אל הבורא. ובמותו הפכה אשתו השלישית של פרון, מריה אסטלה שנודעה ברבים בשם איסבל, שכיהנה כסגנית הנשיא, לנשיאת ארגנטינה. אך לא לזמן רב.

איסבל, רקדנית לשעבר, שהייתה צעירה מן הנשיא שנפטר ב-35 ש', הייתה פקעת של עצבים. משוללת כל כשרון, כישור או יכולת, להנהיג את ארגנטינה שזקוקה הייתה לרב-חובל כדבעי בשוטה על מים סוערים. המינוי ביטא, הלכה למעשה, את ההידרדרות הפוליטית אליה התדרדרה ארגנטינה. המהומות ומעשי האלימות גברו וסחפו את המדינה מקצה אל קצה.

כהרגלי שסיגלתי, ששאלתיו מיאיר גרבוז, מצאתי מי שניסוחו יהיה טוב משלי, שכן מדוע עלי להמציא שוב את הגלגל:

"כל זרועות הצבא – חילות הים, האוויר והיבשה – ניהלו עתה מערכה נמרצת, לאו דווקא מתואמת או מבוקרת, כנגד תנועות הגרילה. הגנרלים הכריזו שהם מתייצבים לצדה של הנשיאה איסבל, אבל במשך שנת 1975 הם החלו לאבד את סבלנותם. בפברואר 1976, כאשר נתגלה כי הנשיאה השתמשה בכספי ציבור כדי לרכוש לעצמה אחוזה, נפתחו בקונגרס הליכים להדחתה. הצבא לא חיכה יותר. ב-24 במרס נאסרה איסבל פרון; במקומה עלתה לשלטון חונטה בראשותו של הגנרל חורחה וידלה.

הפעם חוותה ארגנטינה את משטר הדיכוי הנוקשה שהיה בה מעודה: הקונגרס פוזר, על אמצעי התקשורת הוטלה צנזורה ועל האיגודים המקצועיים והאוניברסיטאות הושם פיקוח ישיר. הצבא פתח במה שקיבל את הכינוי 'המלחמה המלוכלכת' – אנשים שנחשדו בחתרנות נעצרו בידי אנשי כוחות הביטחון, מהם שלבשו מדים ומהם שלא. רוב העצורים נחטפו ונעלמו באחד משלוש מאות מחנות המעצר. היו בהם כאלה שנחשדו בקשר ישיר עם ארגוני הגרילה, אבל הרוב רק נמנו עם חוגים שהמשטר ראה בהם חוגים ביקורתיים, ומשום כך – מסוכנים. מנהיגי פועלים, עיתונאים, אינטלקטואלים, סטודנטים, אנשי כנסיה צעירים, נערים ונערות חברי תנועות נוער שמאליות – כולם היו יעד למעצרים, לחקירות בעינויים ולהוצאות להורג. הקצינים נקטו שיטות מסמרות שער כדי לטשטש את מעשי הרצח שהתחוללו במחנות המעצר. אנשים נורו ונקברו בקברים לא מזוהים וגוויות נשרפו. באזור בואנוס איירס הורדמו מיועדים להמתה בזריקות, הוטסו מעל האוקיינוס האטלנטי והושלכו מהמטוסים בצרורות, קשורים זה לזה. שיטות החקירה האכזריות, שכללו תלישת ציפורניים ואזניים במלקחיים, גרמו למוות גם אחרי שהתברר שהמעונים אינם קשורים לקבוצות הטרור. כ-15 אלף גברים ונשים קיפחו את חייהם בשלוש השנים הראשונות שלאחר המהפכה; שני שלישים מהם לא אותרו מעולם ונשארו בחזקת 'נעלמים' (dssaparecidos). יותר מאלף קורבנות החונטה היו יהודים, מספר גבוה מאוד יחסית לשיעורם באוכלוסייה. ניתן להסביר זאת הן על רקע מעורבותם של יהודים בחיים הפוליטיים, והן נוכח התפיסות האנטישמיות שרווחו בקרב מפעילי מנגנון הדיכוי. בכל זאת, בין ישראל שמכרה אז נשק לארגנטינה לבין ממשלת הגנרלים המשיכו לשרור יחסי ידידות." [3]

ואם כבר ביהודים שנעלמו ואינם עסקינן, הרי לכם מס' ציטוטים מספרו של נתן אנגלנדר, אף הוא משלנו, העוסק בנעלמים ממבט של משפחה יהודית בבואנוס איירס. בעל/אב, אישה/אם, בן. משפחת פוזנן. קדיש, ליליאן, פבלו (פאטו).

"הדבר היחיד שארגנטינה תוכל לחגוג ביום העצמאות המאתיים שלה הוא את קסם החזרת מחוגי השעון לאחור. תקופת האבן תגיע לבואנוס איירס לפני שיגיע אליה העתיד, בכך לא היה לקדיש ספק.

רוח קלה נשבה, אך משביה היו חמים. הרחוב היה שקט, ופתאום עברה שם מכונית "פורד פלקון". מרפקו של הנהג הזדקר מחוץ לחלון, כאילו הוא מחפש בחורות. המכונית היתה נטולת לוחות זיהוי והתקדמה לאטה. שני גברים שבמושב האחורי הפנו את ראשיהם אל קדיש ובחנו אותו מכף רגל עד ראש. הוא עבר את הכביש מאחורי המכונית ופתח את מדור הספורט בעיתון.

בארצות הברית חוגגים את יום העצמאות המאתיים, ובסין מציינים את שנת הדרקון. קדיש בעט בבקבוק שעל המדרכה. כל מה שיש לנו כאן הוא שנת הפלקון, הבז. ציפור טרף. מכונית אמריקנית." [4]

[…]

"לא עבר זמן רב וליליאן הבינה באיזה מצב נמצאים היא וקאצ'ו, באיזה מצב נמצאים קדיש ופאטו, באיזה מצב נמצאים כולם, ובייחוד – ובעצם לא ממש בייחוד – באיזה מצב נמצאת – או שמא נמצאה – מנהיגתם, איסבליטה, הבוקר. ליליאן הלכה לאורך אונידה דה מאיו לכיוון "הבית הוורוד" והכיכר שבחזיתו, המסלול היומי שלה. אלא שהפעם ראתה לפניה מחסום ומאחוריו טנק, טנק בלב העיר. זה היה מופרך, וליליאן הביטה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מישהו שאפשר לחלק אתו את האבסורד הזה. היא ראתה גבר הולך בכיוון ההפוך ונמנע מקשר עין, ואחר-כך, במגרש חניה שבהמשך הדרך, היא הבחינה בטנדר דודג'. שמונה חיילים במדים, ואף בקסדות, ישבו בו בהטיית הגוף לפנים והביטו ממנו לעבר כל כיוון אפשרי. פניהם של שלושה מהם היו מופנים אליה מגב הטנדר, שהמילה "דודג"' מוטבעת בדלת משטח הטעינה שלו באותיות גדולות, ומעליהן היה קשור מכוש. לועות קני הרובים של הבחורים הזדקרו מקצה הטנדר. ליליאן הביטה לאחור כמחפשת את המלחמה, את ההסתערות, ושוב הפנתה את פניה אל הבחורים הצעירים האלה, מסוג הבחורים שנקשו על הדלת וביקשו את פאטו, ואחר-כך חמקו אתו ויצאו מהבית, וערמות תקליטים מתחת לזרועותיהם. הבחורים הללו היו מסודרים יותר מהם, קצוצי שיער. גופם נטה לפנים ובידיהם רובים במצב הכן.

משאית-גרר נטולת דפנות ועל גבה טנק גדול התקדמה לאטה בשדרה הסמוכה. ואחריה עוד משאית. המשאיות הללו נעו בכבדות בחוצות העיר בקצב היאה להלוויות. ומה על גורם ההפתעה במהירות שכזאת? בשום מקום בעולם הצרות לא קורות לפתע-פתאום, אמרה ליליאן בלבה. מלחמה לא מנחיתים. מלחמה מציבים, לאט ובזהירות.

ליליאן הביטה בחיילים הקטנים והמסודרים שלה ברחבת החניה שלהם. כאילו נדרש שתאמר משהו. לולא כיוונו את הרובים – כלומר, אם לא היו בצבא – אולי היתה אומרת להם, יש שם טנקים מלפנים. אך הם ידעו זאת מן הסתם – הם ודאי רואים אותם כמוה בדיוק. ליליאן פנתה לאחור ומשם שוב אל קרן הרחוב האחרונה, והלכה לעבודה בדרך אחרת.

נראה שהם מבצעים הפיכה." [5]

[…]

"יש צלילים שאינך יכול לטעות בהם, גם אם לא שמעת אותם מעודך. לשמע קול הירי הראשון ידעה ליליאן שלזה חיכתה. היא הזדקפה על המיטה, עדין מנומנמת, אך בטוחה לחלוטין. נשמעה עוד ירייה, ואחריה צרור יריות. כל הזמן הזה לא חדל קדיש לנחור, וליליאן הניחה לו. היא קמה מן המיטה בגב שפוף וזחלה אל חדרו של פאטו, אף כי לכל אורך המסדרון לא היו חלונות. פאטו שכב מתחת לשמיכות, ישן. וליליאן זחלה אל חלון חדרו. היא הציצה מבעד לפס החלון שהווילונות לא כיסו ופחדה להסיט אותם. לא נשמעו צעקות, לא צעדים. היא לא שמעה מכוניות. ואז נשמע עוד צרור יריות, וליליאן הטתה אוזן ותהתה אם כמה אנשים יורים זה אחר זה – כלומר אם אלה חילופי אש – או שמא אדם אחד יורה לאטו ברובה אחד.

גלים כה רבים שטפו את עירם היפה. היה גל של שקט, ואחריו גל של פשיעה. והיה גל של חטיפות ושל דרישות לתשלומי כופר, וגל של הבטחה פוליטית, ואחר-כך גל של טרור שמאלני ובעקבותיו גל של יחידות מוות ימניות. ולנוכח הממשלה החדשה, הרחובות הנקיים והעיר הבטוחה והמתוחה, ליליאן כבר ציפתה לזה. הגל הזה היה של חיסול חשבונות… היריות פסקו. ליליאן העיפה מבט אל שעונו של פאטו. קצת אחרי חצות. התקרית כולה ארכה לא יותר משלוש או ארבע דקות… היא התקלחה וירדה אל המאפייה ולקנות עיתון. הפעם כבר הובא הסיפור בעיתון הבוקר, ולא היה לה מושג איך עשו זאת. שבע גופות של שבעה מורדים נמצאו ברחובות שונים." [6]

[…]

"מוכרחים לסלק אותם," אמרה ליליאן.

"יש שמועות," אמר קדיש.

"אלה הספרים שלי," אמר פאטו. "איך אתם יכולים אפילו לבקש דבר כזה?"

"אתה זה שתמיד מלא תיאוריות קונספירציה; היית מדוכא הרבה לפני שזה היה מקובל. עכשיו זה באופנה," אמרה ליליאן. "כל הכבוד. אתה מכתיב את הסגנון. אלא שהספרים האלה נעשו מסוכנים. אתה חייב להיפטר מהם. אף אחד לא רוצה להיפטר ממך."

"לא עשיתי שום דבר רע."

"זה לא משנה אם מישהו באמת יבוא או לא, כיהודי הגורל שלך, לפחד. גידלו אותנו לחכות." [7]

[…]

"ולפני שהם הספיקו לעכל את מה שנאמר, בעוד הקללה תלויה ועומדת ביניהם, נשמעה נקישה ברורה על הדלת.

גבר בחליפה אפורה מהודרת יצא בעד הדלת אל אפלולית חדר המדרגות, וספר תחוב תחת זרועו. בעקבותיו יצא גבר שני, ובכל אחת מידיו נראה ספר שמוט כמטען כבד מנשוא. גבר שלישי ורביעי יצאו בעד הדלת וביניהם פאטו, בנו של קדיש. הם אחזו בו בחוזקה, במרפקיו, לחצו בכוח עד שהתכופפו זרועותיו ושתי ידיו היו פשוטות לפנים." [8]

[…]

"הפרקליט הניע את ראשו מצד אל צד.

"היה לי זוג נשוי אחד שנחטף מהדירה שלו. הצבא סגר שלושה רחובות בעיר לפני שנכנס אליהם. ולמרות הסיכון שהיה כרוך במשימה הזאת, הם לא שכחו להביא משאית הובלות. הם לקחו את הזוג ולקחו את כל השאר. רוקנו את הבית והשאירו בקושי את לוחות העץ של הרצפה. אתם יודעים כמה אנשים רואים דבר כזה – עד כמה זה נעשה לעיני כול? הם סגרו שכונה שלמה ואחר-כך גררו את האנשים עם הספה שלהם, עם הרדיאטורים – לקחו את הכיור של המטבח. ובכל-זאת נדחתה הבקשה שלהם להוציא צו הביאס קורפוס. הצבא אמר, 'לא עצורים.' וזאת התשובה שקיבלתי לגבי כל התיקים שלי: 'לא עצור', ככל שזה נשמע מגוחך."

"ומה עם עדים?"

"עד היום לא מצאתי ולו עד מסייע הגון אחד מחוץ לחוג המשפחה."

"ועד היום לא הצלחת להחזיר אף אחד? אפילו לא אחד?"

"רק אחד," אמר הפרקליט. "עניין של מזל, ובכל זאת סיפור עצוב. הבקשה להביאס קורפוס נדחתה, בצירוף התשובה 'לא עצור', כמו בכל התיקים האחרים. האבא הוא שמצא אותו בחדר המתים של המכון לרפואה משפטית."

"מת?" שאלה ליליאן. "כן," אמר טלו. "זה לא אומר שאין גם סיפורים הפוכים. שמעתי על אנשים ששוחררו בכל מיני דרכים, ופעם הוצא צו הביאס קורפוס לאדם שלא ביקש אותו. הדבר היחיד שאני יכול לומר לכם שהממשלה הזאת מתנהלת על הנייר. אם הם רוצים, הם יכולים להעלים מישהו ביום אחד, הכול – תעודת לידה, תעודות הסמכה – הכול נמחק, חברים לעבודה נשבעים שמעולם לא פגשו אותו. הם מבטלים עתיד ועבר בהינף יד. מה שאתם צריכים הוא להבטיח שבנכם קיים על הנייר. אתם חייבים להשיג משהו רשמי בכתב. אם הם יודו שעצרו אותו, אולי הם גם יודו באפשרות שמגיע לכם לקבל אותו בריא ושלם. זה בעצם המפתח לכל העניין." [9]

[…]

"הבן שלכם נעלם?"

"הוא לא נעלם," אמרה ליליאן. "הוא הועלם. הממשלה עשתה את זה."

"הממשלה עצרה אותו?" אמר הגנרל. "יש הבדל גדול בין מעצר להיעלמות. איפה מוחזק הבן שלכם?"

"אילו ידעתי, לא היינו כאן."

"אבל אתם יודעים שהם מחזיקים בו?" אמר הגנרל, ופניו מלאי דאגה.

"באו סוכנים," אמר קדיש. "ארבעה גברים בחליפות." הוא העביר לשונו על שיניו הקדמיות. "אחד עם מעיל-רוח מתחת לחליפה."

"סוכנים?" אמר הגנרל. "סוכני ביטוח כמו אשתך?"

"סוכני חומרי ניקוי?" הצטרפה תרזה למשחק.

"היית שם?"

"כן," אמר. הם לקחו שלושה ספרים. הם הכו את השכן שלנו."

הגנרל משך באפו. "איך הם הציגו את עצמם כשהם הגיעו?"

"הם פשוט דפקו על הדלת," אמר קדיש.

"למה לא התלווית אל הסוכנים האלה כשלקחו אותו? לא שאלת לאן הם הולכים עם הילד שלך?"

"אתה יודע שזה לא הולך ככה," אמר קדיש. "הם היו הורגים אותי – הורגים את הבן שלי – בלי להניד עפעף."

"אם כן אתה נוכח בפלישות האלה לבתים בדרך קבע?"

"לא, אבל שמעתי."

"הם כיוונו אליך את הנשק שלהם? איימו לירות?"

"לא," אמר קדיש.

"אולי ניצמד למה שאפשר להוכיח?" אמר הגנרל. "למזלנו הרב, אנחנו חיים במדינה הטובה ביותר עלי אדמות, אבל ככל שאני שומע את כל הדיבורים, אני משתכנע שאנחנו הורסים את עצמנו ברכילות. זהו גיס חמישי בפני עצמו. אם לא ניזהר, כל הפטפוטים הבטלים האלה יכריעו את הארץ הזאת." הגנרל הניע את ראשו באכזבה מרה.

תרזה פתחה את הפה. "יש המון רעיונות פרועים שהמיואשים נאחזים בהם," והיא הושיטה יד אל ליליאן וטפחה על ידה. "אני בטוחה שבעלי מעוניין לעזור. אבל להאמין לשמועות כאלה? זה פשוט לא ייתכן. חבורת הנעדרים הזאת היא המצאה. הם לא קיימים." [10]

"בבית עמדה ליליאן בגבה אל הדלת. היא פלטה יללה ארוכה, מתמשכת, ובפעם הראשונה זה זמן רב הרשתה לעצמה לבכות. היא בכתה על קדיש ועל העצמות, על הכסף שלא תצליח לעולם לגייס, ועל שיחת הטלפון מהכומר, שידעה שתמתין לה עד בוש, אחר-כך ניגבה את פניה בשרוולה וניגשה אל הכיסא שליד החלון. היא התיישבה עליו והתרווחה. היא הישירה מבט בוהה אל קרן הרחוב שפאטו יגיע ממנה. וכהרגלה מדי לילה בלילה, אמרה ליליאן בלבה, הוא יגיע."

מצאתי את החוויה שחוויתי כמצמררת ומטרידה. וזה קרה במאה העשרים… הרבה דברים שלא יאמנו קרו במאה ה-20!

מראי מקום:

[1] נתן אנגלנדר (2008), המשרד למקרים מיוחדים, מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת מטר/כתר. ע' 51.

[2] אילן רחום (2003), תת-יבשת בטלטלה: אמריקה הלטינית 2000-1900, כרמל.

[3] שם, ע' 247-246.

[4] אנגלנדר (2008), ע' 50.

[5] שם, ע' 54-53.

[6] שם, ע' 62-61.

[7] שם, ע' 110-109 (בהשמטות).

[8] שם, ע' 159.

[9] שם, ע'  231-230.

[10] שם, ע' 251-250 (בהשמטות).

[11] שם, ע' 438.

צילומים: משה הרפז (נוב' 17). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: