ביקור בתערוכה: כריסטיאן בולטנסקי – לא רוצה להיות אמן של שואה

כריסטיאן בולטנסקי. נולד בפריז. אם נוצרית קתולית מקורסיקה. משלח ידה – סופרת. אב יהודי מאודסה. משלח ידו – רופא. "השם הפרטי שלי הוא כריסטיאן ליברטה; כריסטיאן, כי אימי היתה נוצרייה; ליברטה ("חופש") – בגלל אבי." והבן הזה יצא שיצא אמן… האם הוא אחד משלנו? מה יש לחוק הלאום לומר על כך?

ומספר ימים לאחר שראינו את עבודתו של בולטנסקי – "השעון" – במוזיאון ת"א, החלטנו להשקיע באחד הבקרים ועלינו אל עיר בירתנו, אל מוזיאון ישראל. אל התערוכות של זויה צ'רקסקי, ליליאן קלאפיש וכריסטיאן בולטנסקי. רשימה זאת מוקדשת לבולטנסקי.

ומתוך הקטלוג, הנלווה לתערוכה, אני קורא וחלק מזה אני מצטט, שגם אתם, ידידי הקוראים וחברותי הקוראות, תהיו/תהיינה, בתמונה תרתי משמע (כ"ב – כריסטיאן בולטנסקי; ד"ג – דויד גרוסמן):

כ"ב – אני חושב שיש שני סוגי מיתולוגיות: המיתולוגיות הגדולות שאנחנו לומדים בבית-הספר. למשל, ירושלים העתיקה מלאה מיתולוגיה – כל האנשים שם מלאים מיתולוגיה.

ד"ג – יותר מדי מיתולוגיה. לו רצינו, יכולנו לייצא קצת מיתולוגיה…

כ"ב – …והמיתולוגיות הפרטיות, כמו שפה פרטית. אני לא יודע אוקראינית או רוסית, אבל במשפחה שלי שהגיעה מאוקראינה השתמשו בכמה מילים ברוסית, למשל fufeika (חולצת T) ו-bumage (נייר טואלט). אני גם יודע סיפור שלם על איך סבא וסבתא שלי הגיעו לפריז, שאני בטוח שהוא לא אמיתי. לזה אני מתכוון כשאני אומר "מיתולוגיה פרטית". אספר לך אותו: סבא שלי הוכשר להיות זמר באופרה של אודסה. יום אחד איבד את קולו. בין לילה האיש הגדול הזה נהיה כלום. הוא היה כל-כך עצוב עד שעזב את הכול ועלה על רכבת לפריז. שם הוא ניסה למצוא עבודה בבית-חרושת, אבל לא ידע מילה בצרפתית. כשביקשו ממנו להציג מסמכים או תעודת הכשרה, הוא הראה מודעות של האופרה שהזכירו את שמו, וקיבל את העבודה. סבתא שלי שאהבה את סבא נשארה באודסה, ולילה אחד ברחה משם בעקבותיו עם סמובר גדול. לפי הסיפור, כשהיא הגיעה לפריז וראתה שסבא שלי הזדקן ושהוא נראה כמו פועל וגר בחדר קטן, היא רצתה לשוב לאודסה. אבל לפני שברחה משם, היא כתבה במכתב פרידה ארוך: 'אני יוצאת לחופש ולאהבה', ולכן לא יכלה לשוב הביתה ונשארה בפריז. זהו סיפור מיתולוגי, אבל מן הסוג הפרטי.

ד"ג – מוצא חן בעיני הסמובר בסיפור שלך. אני חושב שאולי זה מה שהופך אותו למיתולוגי. אישה נוסעת בדרכים עם סמובר…

כ"ב – כן. הסמובר מסמל את הבית. אם יש לך סמובר, אתה יכול להקים בית. הסמובר הזה עכשיו אצלי. לפני שאמות, הייתי רוצה לחזור איתו ברכבת לאודסה.

ד"ג – ברור. איך תיסע בלי הסמובר?

כ"ב – אבל עכשיו כבר אין רכבות לאודסה.

ד"ג – אתה כבר תמצא איך להגיע…

השואה. מה לעשות והשואה תמיד ברקע (גם אם היא מוותרת על קדמת הבמה…)?:

ד"ג – גרתי בשכונה מלאה ניצולי שואה, והשתיקה שלהם חנקה אותי. כשהיינו נכנסים לחדר, הלחישות נמוגו מייד. הרגשתי שקיימת "ארץ שם", ושלמען שפיותי אני מוכרח להגיע לשם, למקומות שהכי מפחידים אותי. אז כתבתי סיפור על ילד בשם מומיק, שהוריו שניהם ניצולי שואה, ושנושא השואה מעסיק ומטריד אותו כל הזמן, ועם זאת הוא אינו יודע עליה כלום. לכן, כדרכם של ילדים, הוא מתחיל להמציא סיפורים דמיוניים שיסבירו לו מה קרה שם. למשל, הוא שמע אנשים מדברים שוב ושוב על "החיה הנאצית", והוא שאל מי היא. אבל אף אחד לא רצה להגיד לו, עד שבעלת המכולת, בלה, שגם היא הגיעה משם, אמרה לו ש"החיה הנאצית" יכולה לצאת מכל חיה אם רק יתנו לה את האוכל המתאים. הוא היה רק בן שמונה, ולכן הוא התייחס לדבריה במלוא הרצינות. הוא התחיל לאסוף חיות קטנות ולכלוא אותן בקופסאות במרתף. מתחת לדירתם של הוריו ניצולי השואה הוא התחיל לגדל את "החיה הנאצית" בתקווה שיוכל לאלף אותה כדי שתפסיק לענות את כל ההורים. סיפרתי את הסיפור הזה כדי להדגים איך הדור שלנו התייסר מהשתיקה ואיך הרגשתי שאני חייב לפרוץ לשם, אל לב המאפליה, ולכתוב על השואה. לכתוב בתור יהודי, מה שהיה לי הכי קל, אבל גם בתור אחת מחיות-הטרף, אחד הנאצים, כדי להבין איך בן-אדם נהיה נאצי; מה אדם חייב למחוק בתוכו כדי שיהיה מסוגל למחוק כל-כך הרבה אנשים אחרים.

כ"ב – לדאבוני, אני מאמין שכל אדם מסוגל להרוג את רעהו או את שכנו. אני רוצה לספר לך סיפור שהוריי סיפרו לי כשהייתי צעיר מאוד ושהשפיע עלי עמוקות. בצרפת שתחת הכיבוש הנאצי חוקקו חוק שאסר על היהודים להחזיק חתול. להוריי היה חתול וגם שכן מאוד נחמד. יום אחד החתול השתין בביתו של השכן, והשכן אמר להוריי: "אם לא תהרגו את החתול עד הערב, אני אגש למשטרה". אז הם הרגו את החתול. הוא לא היה איש רע, אבל הכוח היה לצידו. אם יש לך יתרון-כוח על מישהו, אתה נעשה מסוכן. מתי-מעט בעלי כוח אינם מנצלים אותו, אבל הרוב כן. אני תמיד אומר שהשואה היא הטראומה שלי, אבל אני לא רוצה להיות אמן שואה.

קראנו ויצאנו אל הדרך. מים המלח – ים המוות – דרך שדרה שבה, מימין ומשמאל, נועצות בך עיני המתים, או שמא רוחות, עד הגיעך אל תלולית העפר במיידאנעק, שבמקרה הפרטי המוצג כאן, מכוסה בזהב. על כל פנים, זאת הייתה מחשבתי. אתם רשאים, ובעצם נדרשים, לחשוב אחרת. וכך גם אמר כ"ב:

כל אדם שמביט ביצירת אמנות או צופה בסרט קולנוע, עושה זאת מבעד לרקע שלו, מתוך המיתולוגיה של עצמו, ורואה בהם תמונה משלו… כאמנים זה מה שאנחנו יכולים לעשות: לשלוח גירוי, שאחריו יבוא מי שיבוא ויבנה את התמונה מחדש לפי הרקע שלו.

ועם זאת, מתחילת התערוכה ועד סופה, אין המבקר/הצופה יכול שלא לחוש איך השואה יורדת וחונקת, והוא, המבקר לרגע, אינו יכול לה… על-כל-פנים זאת הייתה הרגשתי. ומשם יצאנו אל השמש הירושלמית. אל מציאות אחרת. ואפשר שאף היא מדומה…

כל הציטוטים ברשימה זאת נלקחו מתוך: כריסטיאן בולטנסקי ודויד גרוסמן משוחחים במוזיאון ישראל (קטלוג התערוכה, מוזיאון ישראל 2018).

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: