המחט של קליאופטרה

ומפוארטו נאטאלס (Puerto Natales), אחר-הצהרים, הגענו אל המלון (Rio Serrano) שמול הרכס האחרון של האנדים. הקצה הדרומי. טורס-דל-פניה (Torres del Paine). סוף העולם. רק אתה המלון והנוף השגיא והנשגב. שברוב הזמן תחת כסות העננים. וכן, גם רוח נמרץ, זועם וסוער. או-טו-טו מגיע ומשיג מהירות של 130 קמ"ש. בסופו של יום – אחלה של מקום. וכמו ליידי דיקסי – אף אנו לכאן באנו מן הדרום. אז, לפני 140 שנה עברו כאן מתי-מעט. היום כ-250,000 תיירים, לשנה, חופים בשערי השמורה.

ליידי פלורנס דיקסי ביקרה כאן ב-1879. וכתבה על כך (הותרתי את הציטוטים בשפת המקור שכן, איכשהו, העסק לא עובר, לדידי, באופן שוטף ורהוט בתרגום) בספרה: Lady Florence Dixie, Across Patagonia ([2007],ארכיב מיקרוסופט).

והרי לפניכם משפטי הפתיחה בהם "חוטפת" הנוסעת המיועדת, מכל עבר, מידידיה, מכריה, וכל הסובבים אותה, על עצם הרעיון לנסוע לפטגוניה (וגם משיבה):

"PATAGONIA! Who would ever think of going to such a place?" "Why, you will be eaten up by cannibals!" "What on earth makes you choose such an outlandish part of the world to go to?" "What can be the attractions?" "Why' it is thousands of miles away, and no one has ever been there before, except Captain Musters, and one or two other adventurous madmen!" These, and similar questions and exclamations I heard from the lips of my friends and acquaintances, when I told them of my intended trip to Patagonia, the Land of the Giants, the land of the fabled Golden City Manoa. What was the attraction in going to an outlandish place so many miles away? The answer to the question was contained in its own words. Precisely because it was and outlandish place and so far away, I choose it. (pp: 1-2)

לאחר שיצאה מנמל ליברפול, בנובמבר 1878, באנייה ושמה "בריטניה", הגיעה ליידי דיקסי, דרך מספר עצירות ביניים בחוף המזרחי של אמריקה הלטינית, אל מיצר מגלן. ומשם, בלוויית בעלה, משרת, וקומץ מדריכים מקומיים, על-גבי סוסים, עלו על היבשת והצפינו פניהם אל פטגוניה. לאחר מספר ימים במישורים הסחופים פגשו את המורדות הדרומיים של רכס האנדים. פואנטה ארנס ופוארטו נאטאלס טרם חישבו להיוולד. אך לגונה בלנקה (Laguna Blanca) הייתה גם הייתה. נחים, מצטיידים, וממשיכים/מתקדמים צפונה. סוף-סוף הרים מזדקרים באופק:

Just as it was getting dark, after a weary day's ride, we reached a brawling mountain – stream, which swept along the base of an escarpment, and which we hailed as the first sign that we were at last approaching the Cordilleras. Fording it we pitched our camp in the long grass, just under shelter of the escarpment. But before unsaddling, eager to see how near we had come to the clump of peaks which had so long been before our eyes, we rode up the escarpment, from the top of which we hoped to get a good view of the country westward.

Our expectations were not disappointed. There, seemingly not a mile away, rose up, compact and dark, not the huddled clump of peaks we had seen two days ago, but a mighty mountain chain, which lost itself westward in the gathering dusk of evening – standing like mysterious barrier between the strange country we just crossed and a possibly still stranger country beyond. The sun had long set, and the base of the mountains was wrapped in darkness, but their jagged fantastically-shaped crests stood clearly defined against the light which still glimmered in the sky, and here and there a snow-covered peak, higher than its comrades, still retained a faint roseate glow, which contrasted strangely with the grey gloom of all below.

For a long time after complete darkness had fallen over everything, I stood alone, giving myself up to the influence of the emotions the scene described awoke in me, and endeavouring, though vainly, to analyse the feeling which the majestic loneliness of Patagonian scenery always produced in my mind – a feeling which I can only compare – for it would be impossible for me to seize on any definite feature of the many vague sensations which compose it – to those called up by one of Beethoven's grand, severe, yet mysteriously soft sonatas. (pp: 142-144)

מתבקש, מטבעו, להכניס כאן קישור לסונטה של בטהובן.

נו-טוב. יש/קיים מחסום להמשך המסע. מה עושים? מחפשים מעבר. המדריכים הלכו לשם ולפה. ושבו עם פתרון:

We hurried on, anxious to reach the mouth of the ravine, and behold the promised land as soon as possible, but several hours elapsed before we at last reached its farther end, and emerged from its comparative gloom into the sunshine of the open. A glance showed us that we were in a new country. Before us stretched a picturesque plain, covered with soft green turf, and dotted here and there with clumps of beeches, and crossed in all directions by rippling streams. The background was formed by thickly-wooded hills, behind which again towered the Cordilleras, – three tall peaks of reddish hue, and in shape exact facsimiles of Cleopatra's Needle, being a conspicuous feature in the landscape. (pp: 163-164)

הנה כך הגענו אל המחט של קליאופטרה.

היינו כמעט שלושה ימים. וגם ערכנו סיורים/שיטוטים בשמורה ככול שהותיר/אפשר לנו מזג האוויר. וכפי שראיתים – כל מספר דקות התמונה שונה. כך או כך – נחמד בסופו של יום, לשבת אל מול המחט של קליאופטרה עם "פיסקו סאוור" ("הקוקטיל הלאומי", אך לא רק של צ'ילה… יען כי פגשנו בו, בקוקטיל, גם בפרו), בחסות אח מבוערת, לרשום במחברתי מס' רישומים, לעלעל בספר ולהמתין, שמחבר שורות אלה וזוגתו שתחיה, ייקראו אל שולחנם לסעוד את ארוחת הערב.

ואנקדוטה לסיום – את ספרה מקדישה המחברת, לא פחות ולא יותר מאשר ליורש העצר של הממלכה המאוחדת: "To His Royal Highness, Albert EDWARD Prince of Wales".

איורים: מתוך ספרה של ליידי פלורנס דיקסי.

צילומים: משה הרפז (נובמבר 2017). כל הזכויות שמורות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לאה זוכמן  ביום 30 ביולי 2018 בשעה 3:12 PM

    איזה געגוע עוררת בי… וכולו עברה חצי שנה מאז הייתי שם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: