הסלפי של בת שבע ומה אמר האיכר או͘ק על כך

מהו סלפי? אליבא ויקיפדיה, אנציקלופדית המרשתת, שהחליפה את האנציקלופדיה המסורתית, הוא דיוקן עצמי מצולם. לרוב מצלם המצולם את עצמו באמצעות מצלמת הטלפון הנייד או במצלמה דיגיטלית. הצילום מתבצע כאשר המצלם אוחז המצלמה, כזאת או אחרת, ומצלם. ואם תקצר ידו מלהשיג תוצאה משביעת-רצון, נכון לידו גם מוט שיחליף וירטואלית את ידו המתארכת מעבר ליכולתה הפיזית. כלל לא בטוח שכולם אוהבים זאת. ראו דוגמה משלט המוצב במוזיאון גר דה-אורסיי בפריז: הצלמית התחתונה מצד ימין…

פעם, לפני יובלות, כיכב צמד מילים: "דיוקן עצמי". דיוקן עצמי, אוטופורטרט, בשדה האמנות, הוא ייצוג של דמות האמן ביצירה: ציור, פסל, צילום. דהיינו סלפי דומה לדיוקן עצמי רק אחרת. כך או אחרת הרהרתי נוגות בתופעת הנרקיסיזם.

נדמה שלא אטעה אם אומר שכולם מכירים את הדיוקן העצמי של וינסנט ואן-גוך. זה עם האוזן החסרה… אני פניתי אל יוצרים משלנו. בעצם רק לשניים. אל ראובן רובין ואל יוסף זריצקי. שניים השונים/רחוקים זה מאת זה.

מקור: קטלוג התערוכה דיוקן עצמי, המוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, תשל"ג, ע' 7

נתחיל עם רובין. לפי אומדן (זהיר כדברי הקטלוג) לו היו מעל ל-30 עבודות שעסקו בדיוקן עצמי. כתב גבריאל תדמור, מחבר הקטלוג לעיל, כדלקמן:

אם מישהו היה מבקש לכתוב פרק בתולדות האמנות הישראלית, היה יכול לעשות זאת בעזרת דיוקנאות-עצמיים של אמן זה, בהקשר הרציפות הסגנונית שלה. מאידך, לראובן וואריאנטים שונים של דיוקן-עצמי, טיפוסים כגון פרוטומה, דיוקן עם משפחתו [ראו לעיל מ.ה], עם אשתו בלבד, בסצינות רבות-משתתפים, בסדנא, בתוך נוף רחב-הידיים ועוד. האמן השתמש בטכניקות רבות – ליד ציור-שמן אנו פוגשים רישומים, צבעי מים, חיתוכי-עץ ואף עבודות פיסול. [שם, ע' 6]

אצל זריצקי (ולא יוסף) הסיפור אחר לגמרי:

מצידו השני של המתרס עומד אמן, אשר ייחודו במראות-נוף, חלוץ האמנות המופשטת בארץ יוסף זריצקי. לאור הקריטריונים, שלא הובנו נכונה, הוא לא יצר דיוקן-עצמי לשמו. אולם, אם מישהו "אלרגי" לנושא, ימצא ביצירתו של זריצקי אוטופורטרטים רבים. אין כל הבדל, בהקשר זה, בתיאור דמותו של הצייר בידיו-הוא בתוך סדנתו או בתוך הנוף. גודלה אף הוא אינו בעל משמעות כלשהי. זריצקי מראה את עצמו, כמו עמיתיו הרבים, בעת עיסוקו, בעת מלאכת-הציור, על גג ביתו התל-אביבי, כאשר פנורמה של עיר זו פרושה לרגליו. מי מסוגל לקבוע אם זה פורטרט אגבי, העשוי באקראי, או שמא הופעלו כאן דחפים פנימיים רציניים להשתרבב בתוך הסביבה האהובה, להיראות כפרט המתמזג מיזוג מלא המיקרוקוסמוס זה, או רצון הצייר להנציח את עצמו בדרך, שנראית לו כמתאימה ביותר. [שם, ע' 8]

מקור: ישעיהו יריב (עורך), 1992, זריצקי: אקוורלים, גלריה גורדון ת"א, תמונה 85.

מריו הליו גומס ["בצלמי ובדמותי", מספרדית: יורם מלצר, אלכסון, תאריך דלייה: 12.2.2018] יצא במאמר חוצץ כנגד הסלפי (אבל היו בו, במאמר, גם רגעי חמלה. ז"א בעד…):

אם הדיוקן העצמי אינו המצאה חדשה, הרי שהדרך המודרנית להקצין אותו היא בהחלט חידוש: מדובר במה שמכונה "סלפי". כל אחד מחפש את הזווית הטובה ביותר להופיע בה בתצלום, כדי שאחרים יתפעלו ממנו, אך בעיקר – כדי להתפעל מעצמו.

"להתפעל מעצמך"? אולי יש בכך מידה של אי-דיוק. היכולת העכשווית של אדם להתפעלות מוגבלת מאוד, לפחות במובן המדויק של מילה, כי על איזו פעולה מדובר? פעולה בעצמך, על עצמך, במעגל סגור של אני ואני ואני ותו-לא.

ויש, כאמור, גם צדדים חיוביים ולכאורה אין גבול ליכולת ההמצאה האנושית:

לא צריך להכליל ולטעון שכל "סלפי" הוא סממן לנרקיסיזם. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון החלו לפתח אפליקציה בשם BillScreen, שמטרתה לגלות האם אדם חולה בסרטן הלבלב, על ידי "סלפי" שלו.

ועוד משהו שלא ידעתי – שקיים שירות לשכירת חברים, כמעט כמו החברים בפייסבוק. וגומס ממשיך בביקורתו:

לאובססיה לדימוי חיובי יש סיבות רבות עוצמה. שלוש העיקריות הן: הרצון בהכרה, הדימוי המראה על הצלחה או אושר, והפחד מפני הבדידות. כמה נורא בימינו להיות אדם שאין לו "עוקבים", פמליה המשתרכת אחריו בהערצה, או להיות אדם שאין לו אפילו אדם אחד שמלווה אותו. אדם בודד בימינו עשוי להיתפש כבן אנוש שמצבו גרוע יותר ממצבו של מצורע בעולם של פעם. לכן, אם אדם כזה יצלם את עצמו, עליו להקפיד להיראות מחייך, כאילו שהוא אכן שבע רצון מעצמו, שמח בחלקו, ועליו להקפיד להיראות יפה על פי מושגי היופי המקובל באמצעי התקשורת. אך מומלץ לאדם כזה גם להצטלם בקבוצה. ברור שכשהוא יבחן את התצלומים הללו, עליו לשים לב רק לדמותו שלו, ולהתעלם מן האחרים. ואם אין לו חברים או קרובים, עליו לשכור לו אחדים. ממש כך. בארצות מסוימות, כבר פועל שרות כזה.

עצוב ביותר אם זאת המציאות. דומני כי גומס מיקד אצבעו המצביעה בפצע פעור. אך אודה ולא אבוש – ציטטתי אך לא בדקתי והצלבתי מידע לוודא הדברים. בעיקר בדבר השירות… שכן קצרה ידי.

והנה אנו מגיעים, לאחר דרך ארוכה, אל עיקרו של המאמר. ובדרך, בין לבין, קראתי בספר [תומס הרדי (1987), הרחק מהמון מתהולל, מאנגלית: אמציה פורת, הוצאת ע"ע, ע' 10-8]. ולמראה המשפטים שקראתי קפצה לתודעתי המילה: סלפי. אני צריך לכתוב על כך משהו. שכן למעשה המעשה שעשתה בת שבע הוא סלפי. והנה מספר משפטים, שהעתקתי מן הספר, על הסלפי של בת שבע ומה אמר האיכר או͘ק על כך.

פרק-זמן המתינה הנערה היפה בבטלה על מקומה, ובדומייה לא נשמעו אלא ניתוריה של הקנרית על מוטות הישיבה שבכלאה. והנה הביטה הנערה בעיון כלפי מטה, ולא אל הקנרית ולא אל החתולה, אלא אל החבילה המלבנית העטופה בנייר המונחת ביניהן. והיא הפכה את ראשה לראות אם העגלון קרב ובא, וכיון שלא נראה שבו עיניה והתגנבו אל החבילה, ומחשבותיה היו כמדומה על מה שבתוכה. לבסוף משכה והעלתה את החפץ אל ברכיה והסירה את עטיפת הנייר. נגלה ראי קטן בתושבתו. מיד החלה סוקרת את עצמה בעיון, ואף רווחה את שפתיה וחייכה.

בוקר נאה היה והשמש האירה ביקוד של שני את המקטורן האדום שלבשה, וציירה ברק רך על פניה הצחות ועל שערה השחור. ההדסים והגרניונים והקקטוסים המגובבים סביב לה היו ירוקים ורעננים, ובעונה מחוסרת עלים שכזאת שיוו חן-אביב מיוחד למכלול זה של סוסים ועגלה ורהיטים ונערה. איזו רוח נכנסה בה להציג הצגה שכזאת לעיני הדרורים והשחרורים והאיכר הסמוי שרק הם לבדם היו צופיה – האם מעושה היתה ראשיתו של החיוך, לבחון את כושרה באמנות זו – אין איש יודע. אחריתו בודאי אמתית היתה. והיא הסמיקה למראיה שלה, ולמראה בבואתה המסמיקה הסמיקה עוד.

השינוי מן המקום המורגל ומן המעמד הנדרש למעשה שכזה, משעת ההתלבשות בחד-השינה לשעה של נסיעה בחוץ, השינוי הזה נתן במעשה הבטל חידוש שאינו מטבעו. תמונה עדינה היתה. קלות-הדעת שתולים בה באשה התגנבה ויצאה אל השמש, וזו הלבישה אותה רעננות של מקוריות. ובזמן שצפה גבריאל או۟ק במעמד הזה לא יכול להתאפק מלהסיק מסקנה צינית. אף-על-פי שברצון היה נוהג נדיבות. לא היה לה כל צורך לעיין בראי. היא לא היטיבה את כובעה ולא טפחה על שערה, ולא לחצה על גומה להחזיר לה את צורתה, ולא עשתה כל דבר שמלמד שלכגון זה נתכונה כשנטלה את הראי. כשהסתכלה בו לא ראתה בעצמה אלא פרי נאה ממין נקבה שיצר הטבע, והרהוריה דאו להם כמדומה אל דרמות רחוקות, ולא מן הדעת, שגברים משחקים בהן את תפקידם – אל חזיונות של נצחונות אפשריים, והחיוכים היו של שלב שמשתמע ממנו שהלבבות צוירו בדמיון כאילו הובסו ונוצחו ונשבו. ואף-על-פי-כן לא היתה כאן אלא סברה, שהרי כל המעשים כולם השתלשלו להם במין ניחותה של בטלה כה גמורה, עד שנמהר יהיה האומר שהיתה לה לכונה יד בהם כל עיקר.

נשמעו צעדי העגלון בשובו. הניחה הנערה את הראי בנייר והחזירה את החבילה למקומה.

כיון שעברה העגלה לדרכה יצא גבריאל מעמדת הריגול שלו וירד אל הדרך והלך אחרי הרכב אל שער דרך-האגרה, לא הרחק מרגלי הגבעה, למקום שנעצרה העגלה עתה כדי לשלם את אגרת המעבר. עוד כעשרים צעד היו לו לעבור עד השער, והנה שמע ויכוח, מחלוקת בדבר שני פנים בין נוסעי העגלה ובין האיש שעל-יד מחסום האגרה.

"האחיינית של בעלת-הבית יושבת עכשיו במרומי החפצים והיא אומרת די לך במה שנתתי לך, אוהב בצע שכמוך, והיא לא תשלם כלום עוד." דברי העגלון.

"יהי כן. האחיינית של בעלת-הבית לא תעבור." אמר שומר דרך האגרה וסגר את השער.

השיט אוק את עיניו מזה אל זה ונתפס לרעיון רוח. זו תכונתו של מטבע של שני פנים, שהוא כל-כך לא נחשב. לשלושה פנים ערך כספי ברור – משום נגיסה של ממש יש בהם בשכר היומי, וממילא עניין להתמקח עליו, אבל שני פנים… "הא לך," אמר וניגש והושיט שני פנים לשומר השער, "תן לבחורה לעבור." באותה שעה נשא את עיניו אליה. היא שמעה את דבריו והשפילה את עיניה.

תוי פניו של גבריאל הלמו כל כולם יפה כל-כך את קו המיצוע שבין יופיו של יוחנן הקדוש ובין כיעורו של יהודה איש-קריות, כפי שהם מצוירים בחלון הכנסייה שלו, עד שלא היה בהם אפילו תו אחד שראוי להתייחד ולהיודע לשבח או לשמצה. העלמה בעלת השער השחור והמקטורן האדום היתה סבורה כך אף היא כמדומה, שכן נתנה בו מבט אדיש והורתה לרכב להוסיף ולנסוע. תודתה לגבריאל אולי ניכרה בזעיר-אנפין ממראיה, אבל בדברים לא ביטאה אותה. יותר מזה הדעת נותנת שלא היתה לה כל תודה בלבה, שהרי על-ידי שזיכה אותה ברשות לעבור אבדה צדקתה בויכוח, והלא אנו יודעים איך הנשים רואות חסד שכזה.

סקר השוער את הרכב המתרחק ואמר לו לאוק: "עלמה יפה."

"לא נקייה מחסרונות," אמר גבריאל.

"אמת דיברת, איכר."

"והגדול שבהם הוא – מה שהוא תמיד."

"העמידה על המקח? כן, נכון."

"לא ולא."

"אלא מה?"

גבריאל, שאולי הוקנט מעט מאדישותה של הנוסעת היפה, החזיר מבט אל המקום שצפה משם במעשיה מעל למשוכת-השיחים, ואמר: "גנדרנית של רהב."

הנה כך נפל האיכר בשבי העלמה. ויצא לחזר אחריה…

ראוי לציין כי בת-שבע התפעלה מעצמה בצנעה. ודאגה שלא "תיתפס" בסלפי. בעיקרון/בפרינציפ – אני איני יוצר סלפי. שכן מה פתאום שראש/פרצוף כלשהו, וגם אם הוא במקרה (או לא במקרה) שלי, יסתיר את הנוף שהוא נשוא הצילום? ואם על המסך מופיע רק ראש, כיצד נדע היכן הוא? או היא? והנה, בחנתי צילום שלי ומצאתי את עצמי משוקף בו. ז"א שאף אני לוקה בסלפי:

נודה, תמונה לא הכי מוצלחת – אבל בכל זאת השתקפות הצלם בצילום (צ'ילה, פוארטו נטאלס, 24.11.2017). כל הזכויות שמורות.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: