רב-חסידויות בגליציה? לא ולא. ריב חסידויות בגליציה? כן וכן.

רב-חסידויות בגליציה? לא ולא. ריב חסידויות בגליציה? כן וכן. סופר עין לו רגישה. שם את האצבע בלב העניין. ואני, שאיני יודע לכתוב, ואם כותב אזי חוצב, ורואה וקורא בדבר רב או ריב של תרבויות, מקבל עליו את גזר הדין כי נגזר עלי להביא זאת לידיעת הציבור הרחב שכן מתחילת קורות עמנו – לטוב או לרע – לשבטים נחלקים אנו. וכבר כתבתי על כך כאן.

ולפיכך, כפי שעגנון כותב, עשיתי מעשה עגנון, טבלתי את קולמוסי בקסת הדיו, והקלדתי אל המחשב את אשר כתב הנובליסט באחד מספריו. והתוצאה – לפניכם.

וכך כתב עגנון:

וכאן צריך אני לצאת מן העניין בשביל בתי כנסיות ובתי מדרשות שטיבלי"ך שיליכילי"ך קלויזי"ן וקלייזלי"ך שהיו בעירנו.

בראשונה היו כל גליות אשכנז ופולין ליטא וביהם ומהרין מתפללים נוסח אשכנז, שקיבלו מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם שקיבלו סדר תפילתם, כנגד השער שמכוון להם בשמים.

[…]

משנפטר הבעש"ט ואחריו תלמידיו הקדושים נתחלקו תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, וכל כת וכת תלתה עצמה בבעש"ט הקדוש ובתלמידיו הקדושים והתחילו משנים בתפילה ובניגונים, ויש שעיטרו את התפילות בניגוני רועים ואמרו ניגונים של דוד המלך הם שנשבו לתוך העכו"ם, ויש שרקדו בתפילתם ומחאו כף והטיחו ראשם הכותל, כדי להבריח את המחשבות הזרות שמבלבלות אותם בתפילה, ויש שהכניסו בתפילתם לשונות שאין להם משמעות של כלום, ויש בהם משום הפסק ודאי, כגון טאט"י זיס"ר. והעידו עדים נאמנים ששמעו מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם ששמעו מזקני הדור ששמעו שאנשי הכת היו צועקים בקריאת שמע ואומרים דאווי"י פוזשא"ר, כלומר תן אש, כלומר שלהב את לבי לעבודתך יתברך.

אף בשבוש עירנו נמצאו כמה בני אדם שהלכו בדרך זו. עמדו פרנסי הדור והוציאו אותם מן הקהל. הלכו ובנו להם בית כנסת לעצמם. הוא בית החסידים שקורין חסידים שטיב"ל, ושאר כל העם קורין לו כנסיית הלצים, ליצים שיליכ"ן.

משנתרבו הצדיקים נתרבו החסידים. היו מקצתם נוטים אחר צדיק זה ומקצתם אחר צדיק זה. לבסוף נתרבו חסידי קוסיב בעירנו ובנו להם בית תפילה לעצמם, הוא בית התפילה הקוסיבי, קוסיב"ר שילכ"ל, שברחוב המלך אצל באר המלך, היא הבאר שסובייסקי מלך פולין שתה ממימיה כשחזר ממלחמת נצחון ואנו שואבים שם מים שלנו למצות.

משנפטר הקוסיבי תפס הבכור כסא אביו ואחיו הצעיר הלך לוויזניץ וקבע לו שם מקום. נחלקו חסידי קוסיב לשתי כתות. כת אחת נמשכה אחר הבכור וכת אחת אחר וויזניץ. חסידי קוסיב שבעירנו לא הולידו כמותם ולא נמשכו הבנים לא אחר זה ולא אחר זה. מלבד נוסח ספרד לא נשתייר להם ממנהגי החסידים כלום.

[…]

עוד מקום כינוס של חסידים היה בעירנו, זה בית המדרש החדש, חדש כדי להבדילו מבית מדרשנו הישן, ובו היה מתפלל רבינו הגאון הצדיק רב העיר, שמלבד גדולתו בתורה היה שוקד אף על חכמת הקבלה. כל שרי התורה היו מתעלסים עמו בחידושי התורה ומבקשי ישועה היו באים להתברך מפיו. (אמר עליו הגאון בעל ישועות יעקב בדרך הלצה, נודה לשם שאותו גאון נטה לדרך החסידות, שאלמלא כן לא מצאנו את ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהיה מקפח אותנו כהלכה בחריפות ובבקיאות). אותו צדיק לא הוליד תולדות כמותו, וכשנפטר נעשה בית משרדו בית תפילה לבעלי בתים, שהתפללו נוסח ספרד כאבותיהם ולא נטו כאבותיהם אחר החסידות. זה כחה של שבוש שמכלה את החדשים וחוזרות ליושנה, חוץ מנוסח ספרד שנשתרש כבר.

אף על פי שבטלה החסידות מבית המדרש נשתיירו שם כמה חסידים שנתבטלו במעוטם ולא הרימו ראש. נמצא אחד רוקד בתפילתו או מוחא כף, שיתקו אותו בנזיפה ואמרו לו, מקום קדוש כאן ולא קלייזיל. פעם אחת באו בעלי בתים לבית המדרש ומצאו שם עצמות של אווז, שבלילה עשו להם החסידים סעודת ראש חודש, ורעש כל בית המדרש על חילול השם שעושים מקום קדוש כבית מרזח.

באותם הימים קנה לו הצדיק מרוזין אחוזת פוטיק הסמוכה לשבוש והושיב שם את בנו הצדיק, שעקר אחר כך את דירתו לצורטקוב ונתפרסם בכל העולם בשם הצורטקובאי. נמשכו כמה מאנשי שבוש אחריו ושכרו להם חדר לעצמם. נתלקטו משיירי החסידים שבבית המדרש ונצטרפו להם. לימים לא הספיק להם אותו חדר ובנו קלויז, זו קלויז צורטקוב שהיתה נאה באנשיה ונאה במנהגיה, שרוב המתפללים שם היו בעלי תורה ובעלי נימוסין ויודעי נגן ותפילתם היתה עריבה, לא בקולות וצעקות כשאר חסידים ולא בשיתוק איברים כמתנגדים, אלא כחסידי רוזין שיודעים לפני מי הם עומדים.

[…]

לא כל הקלויז נמשכה אחר הצורטקובאי. חסידים מסוימים היו שם מחסידי סדיגורא הושיאטין וויזניץ ואוטוניא, וכן חסידי שאר צדיקים שלא נשתתפו במחלוקת הידועה. חסידי סדיגורא וחסידי הושיאטין חשובים היו בקלויז כחסידי צורטקוב, שהסדיגורי וההושיאטיני הם אחיו של הצורטקובאי. למטה מהם חסידי וויזניץ ואוטוניא. אף על פי שהוויזניצי והאוטונאי קרוביו של הצורטקובאי לא הסכימה צורטקוב עליהם. למטה מהם חסידי שאר הצדיקים, שלא נתייחסו על הרוזנאי, והיו מבחינת בנים חורגים למקום, וברגלים ובימים נוראים, שכל שעולה לתורה מצוה לברך את הצורטקובאי ואת כל יוצאי חלציו ואת אחיו הצדיקים ואת כל יוצאי חלציהם, לא נתנו הצורטקובאים לברך את רבותיהם של אלו, שהרי הצורטקובאי הוא מזרע בית דוד, ואילו היה הדור ראוי לכך היה הוא מלך ישראל, ואין כבודו של מלך שהדיוט מתברך עמו.

[…]

באותם הימים זרח אורו של הצדיק מקיפיטשיניץ. אותו צדיק לא ירש חסידים מאבותיו אבל עשה לו חסידים לעצמו, שהיה יוצא לפרקים לערים ולעיירות כדרך הרביים הראשונים ולכל מקום שבא באו אצלו נשים ופשוטי העם, שלא היו רגילים לנסוע אצל הצדיקים, אבל היו מאמינים בכחם של צדיקים. פעם אחת בא לשבת אחת לשבוש. נתלקטו אליו כמה מאנשי העיר ואפילו מבעלי בתים שבשבוש. יש שבאו בצנעה, מפני שהתביישו מחבריהם, וכשבאו מצאו כמה מחבריהם שאף הם באו בצנעה, שעדיין היתה שבוש נחשבת לעיר של מתנגדים, וכל מי שלא נקרא חסיד היה מתגאה שהוא מתנגד.

ובכן בא לו אותו צדיק לשבת אחת ושהה שתי שבתות מרוב הבאים אצלו. בשתי השבתות הללו שהקיפטישיניצי שהה בשבוש ערך שולחן בבית מדרשו של הרב, ורבים באו אל השולחן, מי מתוך אמונת צדיקים ומי כדי לראות מה צדיקים עושים. אותו צדיק לא היה אומר דברי תורה, שכל מנהגיו היו כמנהג נכדי הרוזינאי בחינת מלכות. וכשישב לו בראש השולחן והשטריימל זקוף לו בראשו, כמנהג בני הרוזינאי וזקנו הקטן יורד לו על צוארונו המגוהץ והיה מקיש באצבעותיו על השולחן ומנגן חל חל חל, נתרגש כל הציבור. וכשהפשיל ראשו לאחוריו והביט כלפי מעלה, נשבע זקן אחד משיירי חסידי הרוזינאי, שהקיפטישיניצי דומה לו לרוזינאי הן בצורתו הקדושה והן בתנועותיו הקדושות. לא יצא הקיפטישיניצי מן העיר עד שנתחברו כמה מן העם וגמרו ביניהם לעשות קלויז על שמו. לשנה האחרת חזר ובא. וכאן אירע מעשה וראו שאותו צדיק חשוב בעליונים ובתחתונים. מעשה שהיה כך היה, חסידי צורטקוב נתרעמו עליו על הקיפטישיניצי שנכנס לתחומו של הרבי מצורטקוב, ששבוש נחשבה לעירו של הצורטקובאי. וכשבא לעיר לא באו חסידי צורטקוב להקביל פניו. עד היכן הגיעו הדברים, באותה רכבת שבא הקיפטישיניצי חזר זקן אחד חשוב מחסידי צורטקוב והיו הכל סבורים שיבוא לפני הצדיק מקיפיטשיניץ לקבל שלום מידו. והוא לא עשה כן, אלא רץ לעיר, שלא יתערב בין הבאים, לא הגיע לביתו עד שאחזתו צנה וחלה, וידעו הכל שנענש על שלא חלק כבוד לאותו צדיק.

אפילו אם אין כאן מופת, תוכחה יש כאן לאותם שמזלזלים בכבודו של צדיק, ואפילו אם נפרש את המקרה על פי דרך הטבע. על פי הטבע כיצד, אותו זקן אדם חלש היה, ומתוך שרץ נתחמם והעלה זיעה והצטנן. ואם אתה רוצה נפרש כך, לבו נתרגש על כל הכבוד שעושים לזה שאינו רבו. ומתוך התרגשות הלב חלה. ואם אתה רוצה נפרש כך, לבו הכה אותו, שהרי אותו צדיק מזרעו של הרוזינאי הוא וראוי לחלוק לו כבוד, אלא שבצורטקוב אמרו לו אינו צריך. בין כה בין כה ראתה כל העיר כחו של הרבי מקיפיטשיניץ, שכל הפוגע בכבודו נענש.

[…]

בין כה וכה נבנתה קלויז שלישית בשבוש. זו קלויז קיפיטשיניץ שעומדת ברחוב בית הריחיים כנגד המרחץ. חסידי קיפיטשיניץ שבעירנו נתלקטו מפשוטי העם, שהיו מקנאים בחסידים שעושים כל ימיהם כחגים ונוהגים אהבה אחוה ורעות זה בזה וכל שאינו חסיד רואים אותו כאילו הוא חסר עיקר מן היהדות. נצטרפו להם לחסידי קיפיטשיניץ קצת משכילים שהיו ציונים בתחילתם ןלא מצאו בחבורת ציון מה שלבם חפץ. שינו את בגדיהם ובשבת חבשו שטריימיל. אבל חפץ לבם נהפך להם לתוגת נפש, שהחסידות אינה נקנית בחפץ איש ורצונו, אלא בהכשרת הנפש וייעוד הלב. בין כה וכה ניתווספה קלויז שלישית בשבוש.

מקור: ש"י עגנון, תשנ"ח, אורח נטה ללון, שוקן. ע' 147-141. כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן.

נטלתי חירות מסוימת לעצמי בשביל לספר לכם את הסיפור. ותו לא. לא לשם כסף, ממון וטובת הנאה כלשהי. שירות לקוראות ולקוראים בלבד. ובשלומכן/ם – לי שלום.

אז מה אתם אומרים? האם ספרנו והגענו כבר לתריסר חסידויות בשבוש בלבד? ומה עם כלל גליציה? ופולין בכללותה, על-אף חלוקתה? וכיו"ב…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: